צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה, היה אובססיבי עם דוגמה אחת שאיימה להרוס את כל התיאוריה שלו: הטווס. אם בטבע רק החזקים שורדים, חשב לעצמו דרווין, איך ייתכן שיש יצור כזה כמו הטווס עם זנב כזה מיותר ומטופש שרק הופך אותו לטרף קל יותר?
דרווין מעולם לא מצא את התשובה לשאלה שלו (הוא אפילו כתב עליה שהיא "עושה אותו חולה") ורק בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיעו שני מתמטיקאים מתחום תורת המשחקים, ג'ורג' פרייס וג'ון מיינארד סמית', ומצאו פתרון לסוגיה שכל כך ייסרה את דרווין. מה שפרייס וסמית' הצליחו להוכיח זה שאסטרטגיית חיזור בזבזנית יכולה דווקא להועיל לזכר מכיוון שהוא מוכיח שהוא יכול להרשות לעצמו דברים שזכרים אחרים לא. נשמע מוכר? לא במקרה.
בהמשך לגילוי מתורת המשחקים ניסח הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי את מה שקרוי "עקרון ההכבדה" ולפיו כדי לזכות ביתרון שמעניקה אסטרטגיה בזבזנית-ראוותנית עליה להיות אמינה ובלתי ניתנת לזיוף. במקרה של הטווס עליו באמת לגדל זנב גדול ומטופש כדי לזכות בהערכתה של הנקבה, במקרה של היעל צריך הזכר לגדל קרניים גדולות כדי להוכיח את כוחו, לא משהו שאפשר לעשות בן לילה.
וכאשר אנחנו מגיעים לבני אדם אנחנו מוצאים שלא התרחקנו יותר מידי מהטבע. בפעם הבאה שאתם שואלים את עצמכם איזו סיבה עלי אדמות יכולה להיות לאדם לקנות ג'יפ "האמר" זכרו את זנב הטווס ואת עקרון ההכבדה, והטענה של דרווין שמוצאנו מהקוף תראה הגיונית מתמיד.