עוד אבוא אל ספך \ נתן אלתרמן – ניתוח וסיכום

סיכום בספרות: עוד אבוא אל ספך \ נתן אלתרמן

סיכום זה הוא חלק ממאגר הסיכומים לבגרות בספרות בפרק השירה.

נתן אלתרמן, עוד אבוא אל סיפך

 

עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות
עוד אצניח אלייך ידים
עוד אומר לך את כל המילים הטובות
שישנן,
שישנן עדיין

כי ביתך העני כה חשך לעת ליל
ועצוב בו ודאי לאין סוף.
וחיי שכרעו בלי הגיע אלייך,
הוסגרו לחוצות ולתוף.

אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה.
את פולחת כזכר נשכח.
הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה,
הדממה הזאת היא שלך.

————————————————————————————————————-

 

מבוא:

השיר  "עוד אבוא אל ספך" נמצא בקובץ השירים של אלתרמן: "כוכבים בחוץ". בשיר זה, כמו במרבית השירים בקובץ, ישנו ביטוי למערכת היחסים המורכבת של הכותב לאהובתו: הפער בין הכמיהה לקשר ובין היכולת לממשו כשברקע המתח הקיים בין דמות ההלך אוהב הנדודים לשאיפתו המתמשכת להגיע אל הבית האחד של אהובתו.

כמו שירים אחרים בקובץ, גם שיר זה הוא למעשה מונולוג של הכותב לאהובתו, כאשר בסיומו (הבית השלישי) מופיעה האהובה, אך כשהיא מופיעה, מתברר (מה שבדיעבד היה ידוע מראש) שהממשות שלה היא למעשה "דממה". כלומר המפגש לא יכול להתקיים באמת במציאות.

ננסה להבין את משמעות ממשותה או חוסר הממשות של האהובה, את דמות ההלך בשיר ומערכת היחסים בינו לבינה:

 

תוכן השיר ומשמעותו:

בית א'

הבית הראשון של "עוד אבוא אל ספך" מתחיל במעין הבטחה של הדובר (ההלך) לאהבותו, שניתן גם לפרש כמשאלתו של הדובר לעצמו. "עוד אבוא אל סיפך". כלומר- ההבטחה לחזור אל האהובה, הביטוי "סיפך" יכול להיות במובן של "סף הבית" – כלומר הכניסה לבית. או סיפך- הכניסה אל האהובה ממש. אלא שבביטוי הזה, טמונה כבר המורכבות במונולג זה של הדובר- ההלך: מאחר ובביטוי "סף" יש משהו לימנאלי- כלומר מצב גבולי של "בין לבין". הדובר יגיע עד הסף, הפתח, אבל לא ברור אם ייכנס ממש או ישתהה שם.

הוא ממשיך ומבטיח (או מייחל): "עוד אצניח אלייך ידיים" . כאן כבר התשוקה שמופיעה בשורה הראשונה בביטוי: "שפתיים כבות", מקבלת ביטוי מוחשי, פיזי. זוהי הגשמה של אותו רצון לא ממומש (הצירוף"שפתיים כבות", מייצר תחושה של משהו שיבש ואינו פועם עוד) לקירבה ולנגיעה של ממש. מעבר להיבט הפיזי, ישנה גם ההבטחה לקירבה רגשית: "עוד אומר לך את כל המילים הטובות". אפשר לשמוע כאן אולי גם את רצונו של הדובר לנחם ואולי גם לפייס. ייתכן והמילים "שישנן, שישנן עדיין"  מבטאות את רצונו של הדובר להאמין שלא החמיץ, שעוד לא מאוחר, והמילים הטובות- כמו גם האהובה נוכחות עדיין ויהיה ניתן לממשן.

 

בית ב'

בית ב', כמו בית א', הוא עדיין התמונה שנמצאת בראשו של הדובר, הדמיונות והמחשבות שלו על האהובה והפגישה.

הוא מצייר את תמונת ביתה של האהובה כמקום עצוב וקודר ומולו, בניגוד אליו ניצבים חייו של ההלך-  ש"הוסגרו לחוצות ולתוף", תיאור מלא חיים והחצנה. באמירה: "הוסגרו", ההלך מתאר מצב שכביכול אינו בחר ביציאה החוצהובחיי הנדודים אלא מצב זה הוא כמעט גזירה או גורל.

ההלך מקונן על כך שייו: "כרעו בלי להגיע אלייך". כלומר מופיעה כאן שוב הכמיהה הלא ממושת.

 

בית ג'

 

הבית מתחיל במילת הניגוד: "אך". שמרמזת על היפוך בסיטואציה .

בניגוד לבתים הקודמים, נראה שכאן מופיעה האהובה ולכאורה מגיע רגע המימוש.

בעוד בבית הראשון הדובר הוא זה שמייחל: "אצניח אלייך ידיים", כאן מופיעה היד של האהובה דווקא: "יד מבהיקה", משהו חדש ונוצץ, בניגוד לשפתיים ה"כבות".

אלא כאן מופיכה כ' הדימוי: כיד מבהיקה, כלומר היד הזו אינה ממשית אלא סמל להופעתה של האהובה בדמינו בעיצומה של השבועה שלו.

שזוהי למעשה עוד תמונה שמופיעה בדמיונו של ההלך: "את פולחת כזכר נשכח". וכך תמונה זו שופכת אור גם על שאר הבתים. מימושה של הפגישה הזו אינו קיים במציאות. היא יכול להופיע רק ברווחים שבין הלמות הלב. זוהי משאלת לב שנעלמת בין דפיקות התופים של ההלך הנודד.

כך גם ניתן לפרש את שני הבתים שלפניו- כביכול הפגישה יכולה להתקיים רק בסוף החיים, במוות, ועל כך אולי מרמזות המילים :"כבות" "אצניח". זהו למעשה משמעות הביטוי: "חיי שכרעו בלי הגיע אלייך," הוא יודע שהחזרה אל הבית, אל האשה, אינה יכולה לקרות במציאות שלו. אך הוא ממשיך לפרנס את דמיונותיו וחייו בשבועות על החזרה. אך ידה של האהובה מופיעה בבית השלישי, אולי אף קורעת אותו מדמיונותיו והיא למעשה: "דממה". בניגוד להלמות חייו וכן בניגוד ל"מילים הטובות" שהוא מבטיח לאמר.

כך ניתן גם להבין את הביטוי: "ועצוב בו ודאי לאין סוף"- העצב הזה אותו חווה האישה לא יגיע אל סופו.  המילה "סוף" מזכירה את המילה: "סף". ההלך יישאר תמיד על הסף, בדרך אל  וכך נידון להישאר לעולם.

 

השאלה המעניינת כאן היא למה לא יכול להתרחש המימוש?

אולי כי המשמעות של להגיע לבית – הוא לוותר על חיי הנדודים ולהפסיד את פלאי תבל בשביל פלא אחד, ואולי כי עצם הכמיהה הוא מה שמוליך את ההלך. אם הכמיהה תגיע אל מימושה- אותה ההנעה של ההלך תאבד את כוחה. אם האישה שבדמיון תהפוך למציאות, תפחת התשוקה אליה.

 

 

*** ניתן גם לפרש את הבית השלישי ואלו שלפניו באופן אחר- דווקא כמתאר את המימוש, המפגש, ההגעה של ההלך לבית האהובה. הפגישה דרמטית "את פולחת" "בין דפיקה לדפיקה" וגם אינטימית ומרגשת: ":יד מבהיקה" "הדממה שבלב". והיא גם שונה ממה שדמיין ההלך. אין "מילים טובות" יש דממה. אלא שפרשנות זו פחות מתאימה להלך הרוח שבשיר זה.

 

 

מבנה השיר "עוד אבוא אל ספך" ודרכי עיצוב:

השיר "עוד אבוא אל ספך" בנוי משלושה בתים, כאשר הבית הראשון מתאר את שבועת ההלך. הבית השני מתאר את דמויות השניים והניגוד ביניהם והבית השלישי שלכאורה אמור לתאר את רגע המפגש- מדגיש את ההבטחה שלא תתממש.

בשיר ישנה חריזה מסורגת.

חזרות- בבית הראשון מתחילות שלושת השורות הראשונות במילים: "עוד" ושתי השורות האחרונות במילים "שישנן". החזרה הזו יוצרת מקצב שמזכיר מעין תפילה ושבועה ואולי גם שכנוע עצמי של ההלך. עוד ניתן לפרש זאת כמעין ריתמוס שמכניס אותנו לסחרחורת חייו של ההלך הנודד ממקום למקום.

אוקסימורון- "זכר נשכח". הניגוד הזה מאפיין את מצבו של ההלך.

מיטונימיה– "ביתך העני"- הבית, הוא למעשה הייצוג של האישה- האהובה בשיר ובאמצעותו הוא מאפיין את דמותה. הבית בניגוד לדרך של ההלך.

"סיפך"- הסף מייצג את הגבול בין הבית לדרך, ההלך נמצא כל הזמן בין הרצון לנדוד לכמיהה לבית.

סינקדוכות- השימוש בסינקדוכות "לב" "ידיים" מדגיש את המתח בין הממשי והפיזי למדומיין ולמשאלת הלב וכן מדגישה את האינטמיות בין האוהבים.

 

 

 

ניתן להרחיב עוד על 'עוד אבוא אל ספך' של נתן אלתרמן בקישורים הבאים:

http://www.alterman.org.il/LinkClick.aspx?fileticket=kEwwBHSMhDc%3D&tabid=65&mid=455

 

http://culture-report.blogspot.co.il/2008/03/blog-post_598.html

 

 

 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות