סיכום: גישת המאבק הרצוף מול המאבק הצמוד בבריטים

ביישוב היהודי היו שתי גישות בנוגע למאבק הרצוי בבריטים – רצוף מול צמוד.

מאבק צמוד: תומכי דרך זו היו בעיקר החוגים האזרחיים-עירוניים, השומר הצעיר ומיעוט בקרב מחנה הפועלים. חוגים אלו סברו שאין ביכולתו של היישוב להתמודד עם הכוח הצבאי העצום של בריטניה, וכל ניסיון להתמודדות שכזאת תמיט אסון על היישוב כולו. המאבק צריך להתרחש דרך העפלה והתיישבות, פעולות שתחזקנה את היישוב ותבצר את כוחו לעת בה יצטרך להילחם על קיומו. המאבק צריך להיות צמוד – כל פעולת העפלה או התיישבות תתרחש מיד לאחר פעולה נקודתית בריטית, ולא באופן שרירותי. הקשר בין התגובה לפגיעה הבריטית ביישוב צריך להיות רציף וצמוד. הטרור והלחמיה פסולים מטעמים של חוסר אפקטיביות ובעיות מוסריות. בנוסף, רק כך תוכל התנועה לגייס תמיכה עולמית.

המאבק הרצוף: חסידי דרך זו היו החוגים האקטיביסטים ביישוב – מרבית חוגי הפועלים, ההנהגה, ההגנה והפלמ"ח והרביזיוניסטים (= הפורשים, האצ"ל והלח"י). הם רצו מאבק רצוף ללא הפסק, עד שהבריטים יצאו את הארץ. הם תמכו בהעפלה ובהתיישובת, אך רצו גם במאבק אלים יזום. לדידם, המאבק הצמוד לא ישפיע על הבריטים ובודאי שלא על דעת הקהל העולמית. עם זאת, הייתה מחלוקת בתוך הגישה – הרביזיוניסטים תמכו בטרור אישי, בחטיפות וברצח בריטים, בעוד שההגנה וההנגה של היישוב הסתייגו מפעולותיהם ודרשו לחימה מוסרית השומרת על טוהר הנשק – פגיעה ברכוש בלבד (תחנות משטרה, רדאר, ספינות משטרה, מסילות ברזל, גשרים וכולי). לכן החמירו היחסים בין המחתרות לכדי סזון קטן, כשבהגנה טוענים שמאבק הפורשים רק מזיק ליישוב ולדעת הקהל בעוד שהפורשים טוענים שרק כשבריטים משלמים בחייהם הם מפנימים את חובת עזיבתם את הארץ. עם זאת, לקראת העברת שאלת א"י לאו"ם נשמעו יותר ויותר קולות לצנן את המאבק הפנימי ולאחד את השורות.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון