סיכום בהיסטוריה: המאבק בבריטים במסגרת תנועת המרי העברית

א. רצף של מאורעות מצערים זעזעו את התנועה הציונית; ראשית, שר החוץ הבריטי בווין אכזב את היישוב בהתעלמותו המשוועת מגורל העקורים באירופה ומהקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארצו. בניגוד לציפיות, הוא לא שינה במאומה את המדיניות האנטי-ציונית של הספר הלבן. שנית, מאורעות "השבת השחורה" (יפורטו בהמשך) סימלו את שיאו של המאבק המזוין של תנועות המרי בשלטון הבריטי, וגרמו להנהגת היישוב למתן את הלחימה הצבאית ולפנות לכיוון מדיני. שלישית, המסקנות האנטי-ציוניות של תוכנית מוריסון-גריידי הכריחו את התנועה הציונית לצאת בתגובה מדינית הולמת. רצף אירועים זה חייב את התנועה הציונית להתכנס וועידת פריז, באוגוסט 1946, כדי לדון בהמשך דרכה. המשתתפים קיבלו את תוכנית החלוקה, ובכך הסכימו להקמת מדינת ישראל רק בחלק מסוים משטחה של ארץ ישראל המערבית. הייתה זו התפתחות דיפלומטית מכרעת ומוצלחת לתנועה הציונית, שהוביל בן גוריון. בן גוריון השכיל להבין את חשיבות התמיכה האמריקנית, וידע שטרומן מסרה להכיר במדינה יהודית שתשתרע על שטחי ארץ ישראל המלאה. הפשרה על תכנית החלוקה מנעה פלגנות בתנועה הציונית, והיוותה הפגנה של תבונה מדינית רבה.

שיא הפעילות המדינית של התנועה הציונית התבטא בהחלטת בריטניה להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם (יפורט בשאלה 3). הסוכנות והתנועה הציונית הפעילו לחץ רב בבית הלבן לגיוס תמיכה אמריקנית, והדיפלומטיה הציונית הייתה בשיאה בכל רחבי העולם. במושב המיוחד של האו"ם הוחלט לשלוח עצרת מיוחדת שתבחן את שאלת א"י ביחס לבעיית העקורים באירופה, הלוא היא וועדת אונסקו"פ. גם אז פעלה הדיפלומטיה הציונית, ובן גוריון נאם מול חברי הוועדה, טוען בהתרגשות כי רק מדינה יהודית תוכל להבטיח כי השואה לא תישנה.

ב. מפעל ההעפלה לאחר מלחמת העולם השנייה הפך לגורם ראשון במעלה במאבק נגד הבריטים, והוכיח לעולם כולו כי יש קשר ישיר בין ההעפלה לבניית הבית הלאומי בארץ ישראל.

המוסד לעלייה, שהיה מסונף להגנה, היה המוסד הממונה על ארגון העלייה. ארגון העלייה היה כרוך במשימות רבות – שליחת שליחים בכל רחבי אירופה, דאגה לאנשי קשר, מלחים, נמלי איסוף, דרכי שייט, אנשי פלמ"ח ופלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח) שידאגו למעפילים וכולי. לכל אלו דאג המוסד לעלייה. רוב נמלי האיסוף היו באיטליה, ורבים נוספים היו ברומניה, בולגריה, יוון ודרום צרפת. שמות האוניות הוחלפו לשמות ציוניים, דוגמת תיאודור הרצל, חנה סנש, ברל כצנלסון ועוד רבים.

הבריטים נאבקו בכל כוחם בתופעת ההעפלה, ולכן היא נחשבת ל"אי-ליגאלית", שהרי ההעפלה הייתה אסורה, ולנתפסים היה צפוי גירוש חזרה לארצות המוצא או למחנות העולים הבלתי ליגאליים בקפריסין. הגירוש למחנות בקפריסין החל באוגוסט 1946, עם "מבצע איגלו".

במחנות שהו מספר לא מבוטל של עולים שהצליחו לשמור על מוראל גבוה עקב נוכחות שליחי הסוכנות והאוטונומיה שהעניקו להם הבריטים לנהל את חייהם כאוות נפשם. עם זאת, הגירוש לקפריסין גבה מחיר דמים. בכמה מן הספינות פרץ מאבק אלים בין הבריטים לבין המעפילים, שקיבלו הנחיות מן המוסד לעלייה להתנגד בכל מחיר לעליית חיילים לספינה. אנשי המוסד היו מעונינים במאבק, מפני שהוא שימש כמכשיר תעמולתי שהציג בפני העולם כולו לאיזה יחס זוכים ניצולי השואה מהשלטון הבריטי. מצוקת הפליטים והעקורים שירתה אפוא מטרות ציוניות.

דעת הקהל העולמית אכן נטתה לטובת המעפילים. אירועים אלו הביאו לשליחתן של וועדות חקירה שונות ולעתים הבריטים נאלצו שלא לשלוח את האוניות שנתפסו לקפריסין עקב החשש מדעת הקהל הבינלאומית.

סיפרוה של הספינה אקסודוס, או בשמה העברי – יציאת אירופה תש"ז, היה המפורסם ביותר מבין סיפורי ההעפלה. האונייה הייתה גדולה ומבוצרת, ונשאה למעלה מ – 4500 מעפילים. מטרתה הייתה לא רק לחמוק מהבריטים בים, אלא גם להגיע בכל מחיר לחופי הארץ.

האונייה הפליגה מדרום צרפת בשנת 1947. במהלך דרכה נצמדו אליה משחתות בריטיות, וכשהגיעה למרחק של 40 קמ"ש מחופי הארץ ציוו עליה הבריטים לעצור. אלא שהאונייה לא עצרה, ואף לא האטה את קצב התקדמותה. הבריטים הפעילו מאות פצצות גז מדמיע ואף ירו על האונייה בנשק חם. לא היה מנוס ממאבק ישיר. מספר מועט בלבד של חיילים בריטיים הצליחו לעלות על האונייה מפאת קצב התקדמותה המהיר. נגיחות המשחתות הבריטיות גרמו לנזקים כבדים במבנה האונייה, והיה חשש רציני לטביעתה. מרבית המעפילם ביקשו לסיים את הקרב, ומספר הפצועים היה גדול. לבסוף האונייה נגררה לנמל חיפה, והמעפילים הועלו על שלוש אוניות גירוש. האוניות שבו לצרפת, אך איש מהמעפילים לא הסכים לרדת. הבריטים היו חסרי סבלנות ושלחו את המעפילים חזרה אל מחנות העקורים בגרמניה, תחת עיני העולם כולו. דעת הקהל אהדה לאחר מאורע זה את התנועה ציונית וגינתה בפה מלא את הברוטליות הבריטית.

הדרמה  התחוללה אל מול עיניהם של חברי ועדת אונסקו"פ ששהו באותה עת בארץ, והמאבק ההירואי של אקסודוס הותיר עליהם רושם רב.

ג. המאבק ההתיישבותי היה מאבק אסטרטגי חשוב ביותר לבניין הבית הלאומי. כל המוסדות הלאומיים עסקו ללא הרף במלאכת ההתיישבות; הוועד הלאומי, הסוכנות וההגנה. תנופת ההתיישבות החלה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונמשכה עד לקום מדינת ישראל.

דוגמא לחשיבות ההתיישבות בעיני היישוב בארץ ניתן לראות בסיפור ביריה – במרץ 1946, לאחר תקרית אלימה בין הפלמ"ח לבריטים, הצבא הבריטי ערך חיפושים אחר נשק ביישובים עבריים, ביניהם ביריה שליד צפת. שם נמצא מצבור נשק רב, וכל המתיישבים נלקחו לכלא עכו. נוטרים יהודים הגיעו לאכלס את המקום, אך הבריטים פינו אותם לאחר מכן. משמעות הדבר הייתה הורדה בכוח של יישוב עברי, מעשה חסר תקדים. היישוב חויב להגיב, ואכן בי"א באדר הגיעו גדודים רבים של תנועות נוער והקימו מאחזים ואוהלים בביריה. הבריטים ניסו לפנותם, אך הללו שבו והתיישבו במקום בשלישית, ולבסוף הבריטים נואשו. הייתה זו הפגנת כוח אדירה של היישוב, ומפגן מרהיב של אומץ לב ונחישות, תוך דבקות באידיאל ההתיישבות.

עוד דוגמא להתיישבות היא אחד עשר הנקודות בנגב. הקמתן הייתה מענה מוראלי (פסיכולוגי) ואסטרטגי לתוכנית מוריסון גריידי. ארגון ההגנה לקח על עצמו לארגן מבצע עלייה חסר תקדים, ואכן כך היה. הפרטים תוכננו מראש, ובלילה אחד התבצעה העלייה על הקרקע. הקמו 11 יישובים חדשים בנגב- נירים, אורים, נבטים, חצרים, כפר דרום, בארי, תקומה, שובל, גלאון, קדמה ומשמר הנגב. בעקבות יישובים אלו הונח צינור מים לנגב, והורחבה התיישבות בחבל ארץ זה. בהמשך שימשו הנקודות כגורם משמעותי בהגנה על הנגב הנצור. הבריטים לא הגיבו, כהפקת לקחים מניסיונם המר עם ההתיישבות בביריה.

ד. בניגוד למישורים האחרים של הלחימה בבריטים, בכל הנוגע ללחימה צבאית, היישוב נחלק והיה מפולג לכמה דעות מהותיים. תנועות האצ"ל  והלח"י פרשו מן ההגנה כבר בשנות השלושים.

באוקטובר 1945 אוחדו זמנית שלוש תנועות המרד לכדי תנועה אחת – תנועת המרי העברי. התנועות המשיכו לפעול בנפרד, אך מונתה להן הנהגה אחת. מדוע חברו שלוש התנועות יחד? ובכן, הצורך הדחוף בהקמת מדינה יהודית לאחר השואה שפקדה את העם היהודי גרמה להתפכחות בתנועה הציונית, הזרם האקטיביסטי ביישוב הלך וגדל, היישוב היה מאוכזב קשות ממפלגת הלייבור ומשר החוץ בווין, שלא הראו שום נכונות לשנות את מדיניות הספר הלבן, והצורך לאחד כוחות כדי להכפיף את כל התנועות למרות אחת ולייעל את הלחימה. הפעילות כוונה כלפי הוועדה האנגלו-אמריקנית, מתוך כוונה להוכיח כי כל החלטה לא ציונית לא תיושם על ידי היישוב, שמסוגל להפעיל כוח ולהגן על עצמו.

הוקמה מפקדה ראשית לארגון המרי, בה ישבו נציגי שלושת הארגונים, ומעליה תפקדה וועדת האיקס, בראשה עמד יצחק שדה. המחתרות חוייבו לא לצאת באף פעולה עצמאית אלא באישור המפקדה, וכך נמנע מהאצ"ל ומהלח"י לפעול בטרור אישי ומוגזם.

פעולותיה הנודעות ביותר של תנועת המרי: פריצה למחנה המעפילים בעתלית, ליל הרכבות (פיצוץ מסילות ברזל), הרס תחנות משטרה, ליל הגשרים (פיצוץ של 10 גשרים בו זמנית, מבצע של ההגנה שהוכיח את היכולות האסטרטגיות של היישוב).

לאחר ליל הגשרים החליטו הבריטים לשבור את כוח הלחימה המאוחד היהודי, ויצאו במבצע "ברודסייד". ביוני 1946 נסגרו כל הגבולות ונותקו כל קווי התקשורת. הוטל עוצר בכל הערים הגדולות, והבריטים החלו במבצע חיפוש והחרמת נשק ומסמכים מסווגים, שהיה למבצע הגדול ביותר עד אותה עת. בנוסף נעצרו מאות חברי ההגנה, ביניהם משה שרת. אמנם הישגי הבריטים היו דלים, אך לשבת השחורה (=הכינוי לאותו יום מעצר) הייתה השלכה פסיכולוגית קשה על היישוב. כל ארגון מחתרתי ארגן פעילות נקם לשבת השחורה. הפלמ"J היה אמור לחדור למחנה בריטי ולהשיב את הנשק שהוחרם בשבת השחורה מסליק שגילו הבריטים בבית יגור, האצ"ל תכנן לפוצץ את מלון המלך דוד והלח"י בנין סמוך. עם זאת, ויצמן ביקש מהנהלת תנועת המרי לדחות את הפעולה במלון המלך דוד עד שתתקבל הכרעה מדינית ברורה, ובקשתו התקבלה בועדת איקס. משה סנה, ממפקדי ההגנה, הורה למנחם בגין, מפקד האצ"ל, להשהות את הפעולה, אך בגין לא ראה לנכון לבטל את התכנית, ובכלל מאס במדיניות הפשרנית של ההגנה שהיוותה את הקו הכללי של תנועת המרי, והחליט לבצע בכל זאת את התכנית. ב 26 ביוני פוצץ המלון, ונהרגו קרוב למאה איש, חלקם יהודים. הפיצוץ חולל סערה של ממש ביישוב ובעולם, וראשי הציונות הסתייגו ממנו והטילו את האשמה על האצ"ל. יצחק שדה, מנהל ועדת איקס, טען כי הפעולה התבצעה ללא אישורו, אך בגין הדף את טענתו, וגרס כי הסתייגותו פירושה בריחה מאחריות, מפני שהוא אכן אישר את המבצע. לדידו של בגין, האחריות הייתה כוללת והאשמה הוטלה על האצ"ל שלא בצדק, כמנהג הנהגת היישוב. כך פורקה תנועת המרי העברית. הנהגה הציונית נפגשה לאחר מכן בפריז, וביצעה מעין בקרת נזקים כדי לא לאבד את התמיכה האמריקנית. הוחלט באותה פסגה על תמיכה בתכנית החלוקה וצמצום הפעילות הצבאית נגד הבריטים.  תגובת הבריטים לפיצוץ הייתה ביצור כל המפקדות והמחסנים, ובנוסף הם יצאו במבצע "כריש", במסגרתו חיפשו נשק ואנשי הנהגה בתנועה בתל אביב, אך הצליחו לתפוס את יצחק שמיר (מפקד הלח"י) בלבד, והוא הוגלה לאריתריאה באפריקה.

המאבק להקמת מדינה יהודית

סיכומים בהיסטוריה לבגרות

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות