הבריחה מכלא כדור הארץ – הקידמה האנושית לאן?

ספוטניק 1. הפעם הראשונה בה הביטו בני אדם אל שמי הלילה וראו (לפחות תיאורטית) חפץ מעשה ידיהם משוטט בשמיים יחד עם הכוכבים

כתבה זו היא חלק מהקורס "להבין את המאה ה-20" (כרגע בפיתוח)

מאז שחר האנושות הביטו בני האדם אל השמיים וראו מקום אחר, זר, מסתורי, מרחב בהם אין ולא יכולה להיות להם דריסת רגל. רבים מבני התרבויות הקדומות על כדור הארץ ראו בגרמי השמיים אלים, אחרים ייחסו (ועדיין מייחסים) לתנועת הכוכבים במרום את הכוח לשלוט בגורלנו כאן על האדמה (כלומר אסטרולוגיה). מדרש יהודי מספר על אברהם אבינו שכבר בגיל שלוש הבין כי הכוכבים אינם אלים בעצמם וכי יש "אדון יש עליהם" ולכן "אליו אתפלל ואליו אשתחווה". תאלס, אבי הפילוסופיה היוונית והפילוסופיה בכלל, הגיע למסקנה דומה (ושונה) כאשר הצליח לחזות ליקוי חמה ולהסיק מכך שגם גרמי השמיים, שעד אז נחשבו במסגרת המיתולוגיה היוונית גם הם לאלים, נתונים תחת חוקיות שניתן לחזות ועל כן המשימה כעת היא להבין את החוקיות הזאת. כך או כך, במשך עשרות אלפי שנים עמדו בני אדם על האדמה ותהו מה יש מעליהם.

כל זה השתנה ברביעי לאוקטובר 1957, כאשר לווין הספוטניק 1 הרוסי שוגר לחלל והצליח במשך כמה שבועות להצטרף לתנועה הנצחית של הכוכבים. לראשונה בהיסטוריה יכלו בני אדם לשאת מבטתם לשמיים ולראות שם משהו שהוא מעשה ידיהם. עיתונאי אמריקאי, שבאופן כללי היה מבוהל עד עמקי נשמתו מכך שרוסיה מנצחת את ארה"ב במרוץ לחלל, הצליח גם להרהר בהערה מפורסמת כי האירוע הינו "צעד ראשון לקראת הימלטות בני האדם ממאסרם על פני האדמה".

חנה ארנדט. לאן כל זה לוקח אותנו?

הפילוסופית חנה ארנדט מעירה כי במובנים רבים היציאה של בני האדם מגבולות כדור הארץ היא ביטוי עמוק לחילון במסגרתו מנסים בני אדם לשנות את עצם התנאים שבהם הם מתקיימים, אותה מערכת של חוקים, מגבלות, אילוצים וחובות המוכרים להם מאז ומתמיד (כמו למשל להיות כבולים לקרקע). זהו במידה רבה הביטוי לשאיפותיו של פרדריך ניטשה: להרוג את אלוהים ולהמליך במקומו את ה"על-אדם", אדם מסוג חדש וחזק שמתעלה על קודמו החלש בכך שיש לו את היכולת לקחת אחריות מלאה על גורלו. ארנדט טוענת כי "אותה תשוקה להמלט מבית הכלא של כדור הארץ באה לידי ביטוי בניסיון לייצר חיים במבחנה" (מתוך "המצב האנושי", עמ' 30). כלומר, בני אדם לא רק ביקשו לעצמם את ממלכת השמיים שבעבר הייתה שמורה לאלים, אלא גם להפקיע מהם את המונופול על יצירת חיים. בדומה, אומרת ארנדט, מנסים בני אדם לשבור גם את אותו ציווי ארור של "בזיעת אפך תאכל לחם" על ידי יצירת מכונות ורובוטים שיעשו בעבורם את העבודה. מרגע שהמצאנו את פצצת האטום, לקחנו גם בעלות על כפתור "המבול" והיכולת להביא את סופם של החיים.

כל זה טוב ויפה, אומרת ארנדט, אבל יש גם בעיה. הבעיה היא שהמין האנושי כל כך שקוע במאמץ לשחרר את עצמו מ"בית הכלא של כדור הארץ" מבלי להיות מסוגל לחשוב מה יעשה בחופש הזה מרגע שישיג אותו. המדענים שעבדו על ביקוע האטום לא חשבו, או לפחות לא היו מסוגלים להשפיע, על התוצאות של הגילוי שלהם. המדענים שמפתחים טכנולוגיה של שיבוט אנושי לא מטרידים את עצמם במשמעות המוסרית של כוח שכזה. לפי ארנדט, הידע האנושי המעשי, כלומר המדע, נותק במהלך המאה ה-20 מהמחשבה האנושית, כלומר הפילוסופיה, המוסר והרוחניות, והסכנה הטמונה בכך היא ש "מוחנו… אינו מסוגל לעקוב אחרי מה שאנחנו עושים, כך שמעתה והלאה אכן נזדקק למכונות מלאכותיות שיחשבו וידברו בשבילנו… נהפוך לעבדים חסרי ישע, לאו דווקא של המכונות שלנו אלא של הידע המעשי שלנו – יצורים חסרי מחשבה הנתונים לחסדו של כל אביזר אפשרי מבחינה טכנית, רצחני ככל שיהיה". את זה כתבה חנה ארנדט ב-1958.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות