אישה יולדת, גבר הורג – על מגדר וצבא

אחד מהיסודות המובנים מאליהם להבדלים בין נשים וגברים הוא ההבדל הביולוגי. בספרה "המין השני: עובדות ומיתוסים" טוענת סימון דה-בובאר כי יסוד השליטה החברתית הגברית הוא בנחיתותן הפיזית של נשים שאינן רק בעלות כוח פיזי פחות מזה של גברים אלא גם מוגבלת בשל המחזור החודשי והלידה ועל כן בחברת לקטים-ציידים ששורדת באמצעות יכולות פיזיות הן זכו לחשיבות משנית ועל כן הפכו כפועל יוצא גם למשניות לגברים שתפסו מעמד של בכורה. על פי דה-בובואר, להבדלים הפיזיים בין גברים ונשים הייתה משמעות לא רק פרקטית אלא גם סימבולית שכן "מאחר שהאדם מתרומם מעל לחיה לא בנתינת חיים אלא בסיכון החיים, ניתנה עמדת העליונות באנושות לא למין המביא חיים חדשים לעולם, אלא לזה שהורג.”

באלפי השנים שעברו מאז המהפכה החקלאית והמעבר של האדם מחברת לקטים-ציידים לחברה של יישוב קבע חדל האדם להיות תלוי בהרג להישרדותו. חשיבותו של הכוח הפיזי גם היא עברה פיחות מתמשך בתולדות האדם וכיום אין כמעט יתרון משמעותי לכוח פיזי ומהירות בהם ניחנו גברים (מחזור ובייחוד לידה, עם זאת, עדיין ממלאים תפקיד, בייחוד בהקשר של מגדר ומשפחה וכן נשים בשוק העבודה)

אז מדוע אם כן נשמר אי השוויון בין גברים ונשים גם בתקופה שבה העדיפות הפיזי של אלו האחרונים אינה מקנה להם יתרון של ממש בהתנהלות היום-יומית? אולי התשובה לכך נמצאת בכך שהרג, אותו יסוד שמתקשר לגבר והופך אותו לעדיף על פני נשים, עדיין מצליח לשמר מקום מרכזי בחברה האנושית.

לוחמות צה"ל
פרחים בקנה, בנות בצריח?

הצבא, כך טוענות הוגות פמיניסטיות רבות (למשל דפנה יזרעאלי במאמר "מגדור בשירות הצבאי בצה"ל"), הוא אחד המוסדות המרכזיים שמשמרים את הערך של עדיפותם הפיזית של גברים. קל מאוד לראות בחברה הישראלית כיצד הצבא המושתת על כוח ואלימות מאפשר לגברים עמדה עדיפה על זו של נשים גם מבחינה חברתית (שכן שירות צבאי יוקרתי ו\או בכיר הוא עדין כרטיס כניסה אל מועדונים רבים בחברה לרבות פסגת ההנהגה והפוליטיקה). העובדה שאנו עדיין מייחסים חשיבות רבה להרג עדיין משמשת בכדי להציב גברים בעמדה עדיפה מבחינות רבות על נשים שמתקשרות לתפקיד ה"פחות" של להעניק חיים ולא לקחת אותם.

כיצד אמורות נשים בכלל והפמיניסטיות שבניהן בפרט להתנהל אל מול המצב הזה? הפמיניזם הליברלי למשל יטען כי נשים צריכות לעשות מאמץ על מנת להוכיח כי הן לא פחות טובות מגברים גם במקום שבו לגברים יש כביכול עדיפות עליהן. ניתן לראות את המגמה הזו באה לידי ביטוי במאבקן של נשים לפתוח בעבורן תפקידים קרביים בצבא שנוחל הצלחה מסוימת בעשור וחצי האחרונים. אורנה ששון לוי בספרה "זהויות במדים" ובמאמרה "חתרנות בתוך דיכוי" מתארת נשים בתפקידי לחימה בצה"ל שנוטות לאמץ אתוס התנהגות "גברי" ומנסות להיות כמו הגברים הלוחמים במקום ליצור אתוס חלופי של נשים לוחמות. הפמיניזם המהותני מצידו יטען כי נשים אינן צריכות להיות יותר כמו גברים אלא יותר כמו נשים, ויחתור להציב אלטרנטיבה. אסטרטגיה כזו ניתן למשל למצוא בארגוני שלום וזכויות אדם המתנגדים להרג בהם ניתן למצוא שיעור גבוה יותר של נשים פעילות. הפמיניזם הפוסט-מודרני, מצידו, יחתור לטשטש את ההבחנה בין גברים ונשים ועל כן יתנגד לעצם קיומו של הצבא בתור מוסד המנציח את ההבדלים הללו ומתוך כך את אי השוויון המגולם בהם, כפי שניתן לראות למשל בארגונים פציפיסטיים ואנרכיסטיים.

מתוך הקורס: חברה ומגדר

עוד דברים מעניינים: