אחת המחלוקות הבסיסיות בתחום האנתרופולוגיה של הדת היא שאלת מיקומה ומקורותיה של החוויה הדתית. במובן הבסיסי ביותר נשאלת השאלה האם הדת היא חוויה אישית של האדם ומקורותיה הם ביסודם פסיכולוגיים או שמא הדת היא למעשה מוסד חברתי-קהילתי מקורותיה מחוץ לאדם.
בצד אחד של הזירה אנחנו מוצאים גישות כמו זו של הפנומנולוגיה של הדת הסבורות כי עיקרה של הדת היא החוויה הפנימית של המאמין. חוקרים כמו רודולף אוטו ("הקדושה") או מירצ'ה אליאדה ("המיתוס של השיבה הנצחית") ממקמים את מקורה של הדת בתחושה הפנימית של אמונה והתחברות אל משהו גדול יותר שנמצא בתוך האדם ולא מחוצה. גישה דומה ניתן גם למצוא בהתייחסויות של הפסיכולוגיה ובייחוד הפסיכואנליזה אל הנושא של אמונה דתית. כך למשל פרויד בהתייחסות של אל הדת (בעיקר בחיבור "התרבות והדת") או קרל יונג ניסו להציע הסברים פסיכולוגיים-פנימיים לאמונה הדתית המבוססת בסופו של דבר על פחד מן הלא נודע והניסיון של האדם להשליט סדר פסיכולוגי בעולם זר ובלתי מובן.
מן העבר השני של המתרס אנחנו מוצאים גישות אחרות בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הדת השמות דגש על מרכיבים חיצוניים כמו החברה. אמיל דורקהיים, למשל, מדבר בספרו "צורות היסוד של חיי הדת" על המרכיבים הקהילתיים-מבניים של הדת שדרך טקסים, סמלים ואמונות יוצרת אחידות של הקהילה. למעשה, דורקהיים סבור כי החברה היא-היא במובן מסוים האלוהים, וכך בדברו על מושג ה"טוטם" הוא רואה באלוהות כהשלכה של החברה עצמה על כוח מופשט חיצוני.
לעומת דורקהיים, מקס וובר (בחיבורים כמו "על הכריזמה ובניית המוסדות") שם אף הוא דגש על החברה ולא על הפרט אלא שתחת מבנים חברתיים המקנים לכידות קהילתית דרך הדת הוא שם דגש על תהליכים ודינמיקה של חברה. כך למשל הוא שם דגש מיוחד על נושא הכריזמה והתפקיד שממלא מנהיג רוחני בדת.
התשובה לשאלת מקורותיה של הדת נשארת כמובן בלתי מוכרעת והיא נושא לדיון ער באנתרופולוגיה עד ימינו. כמו תמיד במדעי הרוח והחברה, כמעט לעולם אין גישה אחת שמצליחה להכריע את האחרות פשוט מכיוון שהמציאות היא מורכבת מידי בכדי להגדירה במימדי תיאוריה חד משמעית שמצליחה להכיל תופעה מסוימת על כל היבטיה, בוודאי שלא התופעה הדתית. הדת, בסופו של דבר, נמצאת גם בתוך האדם המאמין וגם בתחומה של החברה. גישה מעניינת שנוגעת לתקופה המודרנית ניתן למצוא אצל קרל יונג וחיבורו "הבעיה הרוחנית של המודרני", שם הוא מסביר כיצד המוקד של האמונה עבר "הפנמה" וממשהו חיצוני לאדם הפך לדבר פנימי שהוא מעניינה של הפסיכולוגיה. עדות לכך ניתן למשל למצוא בדגש הרוחני שמקבלות דתות ותיקות כמו היהדות והנצרות, תופעות כמו נהייה אחר דתות מזרחיות שמדגישות את הפנימיות (למשל מדיטיציה) ובאופן כללי תופעת הניו-אייג' שהפכה את הדת לדבר מה מאוד פרטי ואישי.