מהם חוקי נירנברג?
ב-15 בספטמבר 1935 בזמן כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג פירסם הרייכסטאג 3 חוקים הנקראים חוקי נירנברג:
- החלפת דגל המדינה בדגל צלב הקרס, חוק האזרחות שקבע כי אזרח הריין חייב להיות בעל דם גרמני והחוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני.
- חוק אזרחות הרייך- יהודי לא יכול להיות אזרח הרייך, אין לו זכות הצבעה והוא אינו יכול לכהן במשרה ציבורית. יהודי נחשב מי ששלושה או שניים מסביו יהודיים או מי שהתחתן עם יהודי לאחר הוצאת החוק.
- החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני- נישואים או יחסים בין יהודים לבין בעלי דם גרמני או קרוב לו- אסורים. יהודים אינם רשאים להעסיק נשים גרמניות מתחת לגיל 45 כדי למנוע מצב שבו ייוולד לשניהם ילד מעורב (גיל 45 נחשב לגיל הפסקת הפוריות). אסור ליהודים להניף את דגל הרייך מכיוון שזה פוגע בכבוד הגרמני.
על פי חוקי נירנברג, יהודי נחשב כל מי שהוא יהודי שלם או שלושת רבעי יהודי. יהודים למחצה נפגעו רק בחלק מהמקרים. "רבע יהודים" נחשבו לארים ונאסר עליהם להינשא ליהודים או ל"רבע יהודים" אחרים. היו יהודים שהגדירו עצמם "גרמנים בני דת משה" וכך הם בעצם ויתרו על לאומיותם.
מטרות חוקי נירנברג
היטלר טען שהיהודים הם סיבת התגברות המתח בין העמים. הוא רצה להגביל את השפעתם ולהפרידם מגוף האומה אך שלא יהוו נטל ציבורי. הרקע לחקיקת החוקים והעיתוי שלהם ב-1935 כולל שתי סיבות מרכזיות:
1) למרות החקיקה ב-1933 והתעמולה הנאצית התברר שהיהודים עדיין מתפקדים במשרות ציבוריות ושעדיין יש עימם קשרים כלכליים. חוסר מדיניות ברורה יצרה מתיחות במפלגה והחוקים איחדו את המדיניות האנטישמית וקבעו נהלים רשמיים.
2) חלפו 15 שנה מהסכמי ורסאי והגיע הזמן למשאל העם שיקבע האם חבל הסהר יעבור לגרמניה. התושבים בחרו להשתייך לגרמניה והיטלר השתמש בכך לגאווה פוליטית. עכשיו היטלר הרגיש בטוח להוציא חוקים מבלי לקבל התנגדות (כמו שהיה בחרם).
בנוסף, אחרי חיסול ה-ס.א. וצמצום האבטלה הודות לחוק גיוס חובה, הנאצים בחרו לקדם את מטרותיהם באמצעות חקיקה.
משמעות החוקים
חוקי נירנברג הוכיחו שגרמניה הופכת למדינה פולקיסטית (מי שלא גרמני לא שייך). החוקים הגדירו את מקומם ומעמדם של היהודים. הם קבעו כי אלו לא יוכלו להתגונן משפטית ולא נחשבו לחלק מהרייך. היטלר הכריז שהחוקים יפתרו סופית את בעיית היהודים ולכן רבים חשבו שהעניין הוסדר. הם לא ידעו שזה שלב נוסף לפני פגיעה פיזית.
התגובות לחוקי נירנברג
בתגובה של הנציגות הארצית התקבלה הצהרתו של היטלר שהחוקים יוצרים בסיס חדש ביחסים בין יהודים לגרמנים. בעקבות זאת דרשה הנציגות זכות לפעולה חופשית בתחום החינוך והתרבות. במספר קהילות היהודים דווקא נרגעו מהחוקים כיוון שהם שמו קץ לטרור השרירותי והגדירו את היחסים בין העם הגרמני ליהודים (כך גם חשבו רוב האזרחים הגרמנים). אך עם זאת יהודי גרמניה עדיין התמודדו עם מצב דו-משמעי ועם הקושי בחייהם. הם קיוו שמדיניות זו היא המטרה הסופית ושלפחות התשתית הבסיסית לקיומם לא תישלל מהם. תגובת הגרמנים הייתה שונה, האוכלוסייה הקתולית והמשכילים האינטלקטואלים לא קיבלו באהדה את החקיקה וחלקם קנו אצל היהודים לאות הזדהות. דווקא בקרב הסוציאל-דמוקרטיים הייתה אדישות לחקיקה. שאר הציבור שמח על החוקים כיוון שחשב שעכשיו יבוא הקץ לטרור ביהודים.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / גרמניה 1933 – 1939
