ההבדל בין ידיעה, סברה ואי ידיעה בפוליטיאה ה' של אפלטון

אפלטון: פוליטיאה א' – ב' – סיכום

סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת נושא הפילוסופיה של אפלטון. הסיכומים הם חלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.

לפי אפלטון עבור מעטים- אוהבי החוכמה= הפילוסופים, האידיאה היא ידיעה, הם לא רק רואים את המימדים הפרקטיים אלא גם יודעים לזהות את האידיאה עצמה, הם רואים, זוכרים ויודעים את האידיאה (ראה תורת האידיאות של אפלטון וכן סיכום פוליטיאה חלק ד')

תהליך ההזכרות (ראה תורת ההיזכרות של אפלטון) קיים בתוכם באופן מלא, כיוון שהתכונה הדומיננטית המולדת שלהם היא התבונה. אחרים שלא אוהבים חכמה לא מתעניינים בדברים אלו מה שמעניין אותם זה הפרקטיקה- איך לחיות על פי האידיאה, אוהבי החכמה הם אלה שרואים את המטה פיזי.  סברה וידיעה הם מצבים הכרתיים- מצבים שהיכולת שלנו לדעת/ לזהות אותם היא במחשבה בלבד, אין להם מימוש פיזי הם רק בהכרה, בידיעה. השוני התכליתי הוא מבחינת התוצאה שלהם.

מה ההבדל בין סברה וידיעה מבחינת התוצאה?

ידיעה- התוצאה היא ידועה מראש ואני יודעת אותה, היא האמת הקיימת- מה שהווה.

סברה- התוצאה היא מפתיעה- או שהיא נכונה או שלא- מה שהווה ואיננו.

אי ידיעה- מה שאיננו.

האידיאות לפי אפלטון הם המושאים (הסיבה) של הידיעה. אם אני אדם יודע, אני מכיר את האידיאות. על הדברים המוחשים חלה סברה בלבד. (אפשר להוכיח את הסברה ואז לגלות שזו אמת או לא אמת) המשמעות הפוליטית של הדיון היא שמה שיעצב איך אנו חיים הן האידיאות. כשנדע אותן נדע איך לחיות, וכך ייווצר אדם מאושר. מטרתה של כל הפילוסופיה היא לייצר אדם מאושר. על פי אפלטון הדרך היחידה שבה אדם יהיה מאושר הוא אם הוא יחיה לפי תכונתנו הדומיננטית המולדת. לא ניתן לעשות את זה לבד. האושר האישי שלי תלוי באושר המדיני. אני אהיה מאושרת רק כשהסדר המדיני יהיה אידיאלי שזה מצב בו כל אדם מבצע את תפקידו. השיח הוא מעגלי-מדינה מאושרת עושה אדם מאושר ואדם מאושר עושה מדינה מאושרת.

חלוקת המדינה על פי אפלטון:

  • אפלטון מחלק את אוכלוסיית המדינה לאזרחים לפי שלוש קבוצות (לא מעמדות- קבוצות) כאשר כולם אזרחים אולם ההשתתפות פוליטית היא לא אחת מזכויות האזרח.
  • תפקיד המדינה הוא דאגה לאזרח.
  • השלמות האישית שלנו תלויה בהדדיות בין שלוש הקבוצות כאשר כל אחת ממלאת את תפקידה ועוזרת לקבוצות האחרות למלא את תפקידן. אין חשיבות יתרה לאחת הקבוצות, אלו הם לא מעמדות במובן ההיררכי של מרקס אולם לאפלטון קיימת חיבה יתרה לקבוצת הפילוסופים.
  • צדק לפי אפלטון הוא סדר מדיני מסוים. התוצר האישי של צדק הוא שכל אחד ממלא את תפקידו לפי תכונותיו המולדות על הצד הטוב ביותר. (באמצעות מערכת הכשרה שתזהה את כישרונו ותכשיר אותו למלא את תפקידיו).
  • מאחר והמדינה היא תוצר טבעי, אי אפשר להניח שהאדם יצר את המדינה. מה שמעצב את האדם אלו חייו במדינה אבל בפועל המדינה מורכבת מבני אדם שהם אלו שפועלים במדינה- המדינה היא לא יותר חשובה מהאדם.

חלוקת התפקידים במדינה בפועל:  תוצר הסדר המדיני הוא שכל אחד ממלא את תפקידו על פי תכונותיו המולדות ומבצע אותן על הצד הטוב ביותר. המדינה מתחלקת לשלושה כאשר כל בעל תפקיד נשלט על ידי חלק אחר בנפש:

1. פילוסופים- תבונתיים.

2. אנשי מגן- מובלים על ידי אומץ לב.

3. יצרנים- מובלים על ידי תאווה.

שומרים- פילוסופים ואנשי המגן- הפילוסופים ואנשי המגן החיים חיים יוצאי דופן- חיים סגפניים עם כללים נוקשים, ללא חיי משפחה, אהבה, גידול ילדים. אנשים יולדים ילדים אולם לא יודעים של מי איזה ילד ספציפי. יצרנים – תכונתם הדומיננטית היא התאווה, הם מנהלים אורך חיים סטנדרטי ומהווים את הרוב.

  • מערכת היחסים בתוך המדינה  היא כזו שכל אחת מקבוצת האנשים מבצעת את תפקידה מה שמייצר מעגל של אושר.

עקרונות המרכזיים של המדינה לפי אפלטון:

1. הפרדה מוחלטת בין הפעילות המדינית של המושלים (קבוצת פילוסופים) לבין טובות ההנאה שאפשר לקבל מהשלטון- שלטון לא בא ביחד עם טובות הנאה וממון. כל מעשי השלטון צריכים להיגזר מהאינטרס הכללי של הנשלטים שהוא אינטרס המדינה כולה- האידיאה שהיא האמת המוחלטת (תפקיד הפילוסופים לזהות אותה ולדעת איך לתרגם אותה לפרקטיקה) אפלטון מדבר על תהליך למידה של הפילוסופים של בין 15-30 שנות למידה.

2. שלטון מורכב משני חלקים: כשרון והכשרה. אתה חייב להיות מתאים מלידה לתפקיד אולם זה אינו מספיק עליך לעבור תהליך הכשרה, לשם כך אתה מופרד מהמשפחה שלך.

3. הטוב של הנשלטים הוא אובייקטיבי, הוא מוחלט וקבוע מראש. הטוב שלהם הוא אידיאי.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות