דיני תאגידים: שמירת הון וחלוקה – מושגי יסוד

דיני תאגידים: שמירת הון וחלוקה – מושגי יסוד

הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה 

ראה גם: שמירת הון וחלוקה

ההחלטות בדבר ההון הרשום נמצאות בתחום הסמכות של האסיפה הכללית של בעלי המניות (§57 לחוק). מכיוון שכך, יש צורך להזכיר את §192 בחוק, המחייב את בעלי המניות להפעיל את כוח ההצבעה שלהם בתום לב. כל שינוי נוסח פס"ד קוגלר), בה עולה חשש שאדם מנסה להגדיל את הון המניות של החברה באופן שמשרת את האינטרס הפרטי שלו ופועל לרעת השאר, היא סיטואציה הנכנסת לגדר §192 ומחייבת דיון בו.

למניות החברה יש ערך נקוב: מדובר בסכום כספי שהיה נקוב על המניות שלא שיקף את ערכן הפורמאלי אלא את הסכום המינימלי שבעל המניות הביא לחברה תמורת בעלותו במניה. הערך הנקוב אינו משקף את שווי המניה, אלא תנאי סף מינימלי אותו השקיע בעל המניות. מדוע לרשום רק את תנאי הסף ולא לגלות כמה בפועל שילם בעל המניות עבור המניה? ככל הנראה בשל ההשפעות הכלכליות והתודעתיות שיש לכך על המשק ועל קונים אחרים.

במידה ולחברה ישנם מספר סוגי מניות בעלות ערך נקוב שונה, הדבר משקף את הזכות השונה של בעלי המניות לקבל דיבידנדים מהחברה. מניה שערכה הנקוב הוא 1 ש"ח תקבל פי חמש פחות דיבידנדים ממניה שערכה הנקוב הוא 5 ש"ח. חלוקת הדיבידנדים היא פרופורציונלית לערך הנקוב של המניה.

אם כן, הערך של הנקוב אינו משקף את שוויה האמיתי של המניה, והחברה, משהיא נמכרת בשלב ההנפקה, עשויה לגייס בפועל סכום גדול בהרבה מהערך הנקוב.

הפער בין מחיר ההנפקה לערך הנקוב הוא הפרמיה. מחיר ההנפקה = ערך נקוב + פרמיה. כיום, לפי חוק החברות איננו חייבים שלמניה יהא ערך נקוב, זאת מאחר שכללי החלוקה הנוכחיים הרחיבו את ההגנה על החלוקה מעבר להגנה שהקנה הערך הנקוב. אם אין ערך נקוב – יתייחסו למניות כולן כשוות ומקנות זכות שווה לחלוקת דיבידנד.

ההון המונפק הוא מכפלה של מספר המניות שהנפיקה החברה בערך הנקוב שלהן. הון נפרע הוא כל הון המניות שתמורתו כבר הועברה לקופת החברה, ואותו חלק שבעל המניות טרם הפקיד לקופתה נקרא הון שטרם נפרע.

המחשה: נניח שהונה הרשום של חברה הוא 10,000 מניות, שלכולן ערך נקוב של 1 ש"ח. כעת נניח שהחברה מכרה 5000 מניות במחיר של 8 שקלים למניה. הפרמיה במקרה זה הינה 7 ש"ח (לכל מניה, הדלתא בין הערך הנקוב למחיר ההנפקה), ההון המונפק הינו 5000 ₪ (כי יש 5000 מניות X 1 ₪ ערך נקוב), והכסף בפועל שנכנס לקופת החברה הינו 40,000 ש"ח. ההון הנפרע יהיה בסדר גודל יחסי להון המונפק (ואינו נמדד מתוך הכספים ששולמו בפועל).

מנית בכורה: מאפייני מניות הבכורה מגלים שמדובר ביצור כלאיים בין איגרת חוב לבין מניה רגילה. חוזה מניית הבכורה קובע תשואה של דיבידנד שהחברה מבטיחה לשלם לבעלי מניות הבכורה בה. אולם ישנו הבדל גדול בין הדיבידנד של מניית הבכורה לבין תשלום של ריבית על אגרת חוב. האחרונה היא זכות חוזית קשיחה וקנויה – חברה שלא משלמת ריבית על אגרת חוב היא מפרת חוזה ועשויה להגיע כדי פירוק אם אתבע אותה בבית משפט. ההתחיבות כלפי בעלי מניות הבכירה היא התחייבות רכה בהרבה – מדובר ביצירת עדיפות לבעלי מניות הבכורה על פני בעלי מניות הרגילים בחלוקת דיבידנדים. אולם הדבר מוקנה בכך שאכן יוחלט לחלק דיבידנדים. זכאות זו מותנית, ואינה קנויה, זאת בניגוד לתשלום הריבית על אג"ח.

לחברה אין חובה לחלק דיבידנד, ולבעלי המניות אין זכות קנויה מהחברה לקבלת דיבידנד. להבדיל, חברה שלא תעמוד בתשלום ריביות על אגרות החוב שהנפיקה עשויה להגיע לפשיטת רגל.

אם מניות הבכורה של החברה מבטיחות תשואה של 10% בשנה, נצפה שהריבית שתוצע בגין האג"ח תהיה נמוכה יותר. זאת בשל הסיכון: תשלומי האג"ח לרוב מבוטחים על ידי החברה, וגם אם לא הם נושאים סיכון נמוך יותר למחזיק בהן מכיוון שהתשלום בהם מובטח, וכאמור, לרוב גם מבוטח.

בשנה של משבר כספי תהא זו החלטה הגיונית ביותר לחברה לא לחלק דיבידנד לבעלי המניות. מה יהא על הזכות של בעלי מניות הבכורה לקבל דיבידנד? האם יאבדו אותה? הנחת המוצא (כפי שציין פרוקצ'יה) היא, שאם לא נאמר הדבר במפורש בחוזה המניה עצמה, הזכות מצטברת. אם בשנה שלאחר מכן תחלק החברה דיבידנדים, ישולם לבעל מנית הבכורה את מה שהחברה חבה לו בגין שתי השנים, ולא רק בגין השנה שבה כן חולק הדיבידנד. הרי אם הזכות לא הייתה נצברת, היה נוצר קונפליקט אינטרסים חזק בין בעלי המניות הרגילים לבעלי מניות הבכורה, ובעלי המניות היו יכולים לבטל לאחר ההנפקה את יכולת הצבירה, ובכך להזיק לבעליהן. רק אם בעת ההנפקה מודיעים המנפיקים מראש שהזכות של בעלי מניות הבכורה אינה נצברת לא מתקיימים ניגודי אינטרסים, כי כל אחד מהצדדים יכול לבחור האם הוא רוצה בסיכון ובסיכוי, אם לאו. אם אדם נכנס מרצונו לעסקה של קנית מניות בכורה שהזכות בהן אינה נצברת, הוא מודע מראש לכך שהוא לוקח סיכון גדול שלא יזכה לדיבידנד כלל, ומתמחר את כניסתו וקנייתו בהתאם. אולם אם לא נקבע מראש שהזכות אינה נצברת, יוצא שבעל המניות לא תמחר את הסיכון ולא נכון לפגוע כך בהסתמכותו.

האם בעלי מניות הבכורה זכאים לדיבידנד גם בפירוק? ההלכה היא שאין צורך בכך. כלי זה קרוב יותר לאג"ח מאשר למניה, וכשם שלאג"ח אין זכות לדיבידנד בפירוק, כך גם למנית בכורה אין זכות כזו – אלא רק לדיבידנדים שאליהם התחיבה החברה כלפי בעלי מניות אלו.

הלב של משבר האג"ח הנוכחי הוא שיותר מידי אגרות חוב הונפקו ללא בטוחה כלל, או עם בטוחה מצומצמת מידי שלא כיסתה בפועל את כמות הכספים שהושקעו בהן.

הכלל הוא שהדין הוא דיספוזיטיבי –החברה ובעלי מניות הבכורה יכולים להתנות ולקבוע מחדש על ההסדר של מניית הבכורה וכך לקבוע שהיא אינה מצטברת או שהיא מקנה דבר מה שונה מעט, וכן הלאה.

מילון קצר לסיכום חלק זה:

ערך נקוב= הסכום המינימאלי שבעל המניות הביא לחברה תמורת בעלותו במניה (לא משקף את שווי המניה).

פרמיה= מחיר הנפקה- ערך נקוב

הון מונפק= ערך נקוב X מספר המניות שהונפקו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות