דיני תאגידים: חוק החברות ותכלית החברה

דיני תאגידים: חוק החברות ותכלית החברה

הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה 

חוק החברות בא ליצור הסדר חוקי לשאלת תכלית החברה:

חוק החברות, התשנ"ט-1999 [תיקון אחרון: 24/01/08]. .

========================================

11. תכלית החברה [תיקון: תשס"ז(2)]

(א)   תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור;כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון.

(ב)   הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על חברה לתועלת הציבור.

ס' 11 לחוק- סעיף עקרוני שאמור להקרין לשאלות דוקטרינריות שונות השזורות לאורך כל חוק החברות.

מבחינת תכלית השאת רווחים: ישנו ציבור שהסעיף אינו מתייחס אליו כלל: בעלי המניות. יש להניח כי ההתייחסות להשאת הרווחים באה לרמז, באופן מוזר ולא במפורש, לאינטרסים של בלעי המניות.

גישות לפרשנות הסעיף:

(1)    פרופ' גושן: פרשנות מצמצמת ביחס לסיפא של הסעיף- גושן מחזיק בתפיסה האנגלו-אמריקאית המסורתית. תכלית החברה היא לדאוג רק לבעלי המניות, וטובת יתר הקהלים תבוא לידי ביטוי בחוזים שהם יוצרים עם החברה ß" עליונות בעלי המניות".

אסור לדאוג לאינטרסים של קהלים אחרים!!! אין איזונים…

כלכלן המציג את התפיסה הוא חתן פרס נובל לכלכלה מילטון פרידמן. [לקרוא קטע בהיי-לרן שיש לקרוא מהעיתון].

למנהלים אין מה להתעסק זולת לדאוג לבעלי המניות. הם שליחי בעלי המניות, וחייבים להם דיווחים. תרומות ייעשו ע"י המשכורת ולא ע"י כספם של בעלי המניות, שמשמש רק לטובתם.

(2)    גישה מרחיבה: איזון בין אינטרסים של קהלים שונים. מאמר של אמירם גיל (בעיוני משפט פברואר 08) שמציג את הגישה הזו, ואיך דיני החברות יכולים לשמש לקידום האינטרסים של העובדים, שטובתם מהווה חלק מתכלית החברה.

(3)    פרופ' פרוקצ'יה ופרופ' ידידיה שטרן: גישת ביניים: הטיעון הוא שכנקודת מוצא התמקדות בבעלי המניות לגיטימית וסבירה. אולם, יש לשים לב שמה שמעניין אותנו הוא לא רווחם של בעלי המניות עצמם, אלא מקסום העוגה המצרפית. שיש מצבים שבהחלט בהם בעלי המניות מקבלים החלטות שפוגעות בעוגה המצרפית (דוגמא מספרית לכך היא איך בעזרת מינוף פעילות החברה בעלי המניות יבחרו פרויקטים שאינם יעילים חברתית, אלא הכי רווחים עבורם). בבסיס כך עומד עקרון הגבלת האחריות.

גושן מודע לבעיה זו: הוא טוען שהפתרון ייעשה דרך החוזים, ויש שסתומים למצבי קיצון ממשיים.

התיאוריה הבסיסית העומדת בבסיס טענתו של גושן ביחס לעליונותם של בעלי המניות- ככלל- תכלית החברה היא מקסום הרווחים של בעלי המניות שלה

כדי להגיע לתוצאה זו יש כמה שלבים בטיעון:

¬    הרובד הראשון בטיעונו הוא כי יש לפעול למען בעלי הזכויות השיוריות בחברה= בעלי המניות. העובדה שבעלי המניות הם הנושים השיוריים, ככלל, מתמרצת אותם  למקסם את השווי של החברה- להגדיל העוגה, כי הם יודעים שהרווח שלהם יינתן רק לאחר שכל יתר הנושים יקבלו, ולפי הרווח שיש. לכן, בהכרח ירצו לקבל החלטות יעילות ורווחיות. כתוצאה מכך כמובן שייהנו גם כל יתר הנושים. אופי ההתקשרות של בעלי המניות עם החברה, והנושים עם החברה היא מאוד שונה. בעוד שהחוזה של הנושים (כמו אג"ח) הוא יחסית פשוט, החוזה של בעלי המניות עם החברה הוא חוזה מורכז- חוזה עם המנהלים הוא שהם יעשו מה שביכולתם… לכן- צריך להגדיר למנהלים מה החובות כדי למקסם את רווחי החברה. ß הגיוני שהחובה הכללית הזו תכוון לכיוון של השאת רווחים, כי יתר הדברים מאוד קלים לעיגון בחוזה שיגדיר אותם (כמו ריבית לדוגמא). הטיעון נעוץ גם בקושי לאכוף חוזה של איזון אינטרסים (כמו של העובדים/ נושים), שכן כל דבר שמישהו ירצה להשיג הוא יראה זאת כאינטרס של צדß ריקון מתוכן של טובת בעלי המניות תוך שיקולים אחרים. אם כן- יש לבחון את האינטרס של בעל התביעה השיורית, ושלו בלבד.

¬    מדוע בעל התביעה השיורית הוא בעל המניות ולא שחקן אחר? הדבר אינו הכרחי.

o      מי שמשקיע הון כספי (ולא אנושי)- היכולת שלו היא לפזר סיכון. בעלי מניות עושים זאת ע"י פיזור תיק ההשקעות. אלטרנטיבה כל העובדים- קושי בפיזור הסיכון שכן אינם יכולים לעבוד במקביל ב-10 חברות שונות. העובדים נתונים לסיכון, לכן "שונאי סיכון" ולכן יהיו נושים שיורים לא טובים מהחשש ליטול סיכונים (ß הקטנת העוגה).

o       בין משקיעי ההון בחברה יש הומוגניות (אחדות אינטרסים). כולם רוצים להרוויח כמה שיותר כסף על ההשקעה שלהם (בחירה בנתיבים כמה שיותר עסקיים). ביחס לקהלים אחרים המצב שונה. אם נסתכל על ציבור העובדים נניח, כל עובד מייחס אותו האינטרס הכספי האישי שלו. אם אנו חושבים על מעבר מטכנולוגיית ייצור אחת לאחרת- אז מצד אחד עובדי המשרדים בחברה שעוסקים בשיווק יהיו בעד. העובדים בפס הייצור מנגד, יתנגדו לכך. בהצבעה- לא תהא תמימות דעים בשל מורכבות האינטרסים שלה עובדים כקהל, מה שיפריע לניהול שוטף ויעיל של החברה.

***גם אם יש ניגודי אינטרסים בין בעלי מניות (כמו בפורד נ' דודג') הם המינורים ביותר.

***ההתייחסות היא לפירמות גדולות ולא מקרים כמו רופא שהוא הנושה השיורי ללא בעלי מניות חיצוניים.

מבט לעתיד: מבחינת פרשנותו בפועל של ס' 11: אין פסיקה. יחד עם זאת, טייכמן מהמר שמה שהיה הוא פחות או יותר מה שיהיה. תכלית החברה בארץ תהא בגדול לטובת בעלי המניות ולהשאת רווחיהם. ההתייחסות לקהלים אחרים בחוק לא תשפיע רבות מבחינת חובות האמון. אם המחוקק היה רוצה לעשות שינוי אמיתי ודרמטי, הדבר הביסי ביותר היה ללכת לכיוון הגרמני, כמו הכנסת נציגי  עובדים לדירקטוריון ß השיח לא ישתנה.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות