דיני תאגידים: הצדקת הרמת מסך

דיני תאגידים: הצדקת הרמת מסך

סיכום זה הינו חלק מאסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", חלק ממאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן אוסף הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה באתר

קטגוריות שונות המצדיקות הרמת מסך– עילות ופסיקה:

1)      ערבוב נכסים- סיטואציה בה לא ברור בדיוק מה שייך למי (חברה/בעלים). ל]יכך, אם בעל השליטה לא לוקח ברצינות את החוצץ בינו לבין החברה, זה מהווה הצדקה להרמת המסך.

2)      הברחת נכסים- מצבים יותר קיצוניים בהם בעל השליטה מוציא נכסים משמעותיים מהחברה לכיסם, ומרוקנים את החברה מנכסיה. גם במצב זה- התעלמות בעלי השליטה ממסך ההתאגדות מצדיקה את הרמת המסך.

3)      מימון דק- סיטואציה בה ההון שבעלי המניות מזרימים אל תוך החברה מצומצם ביותר עד כדי אפסי, והחברה ממונת בעיקר ע"י הלוואות ולא הון עצמי (מינוף גבוה).

4)      הקמת חברות סדרתית- יזם מסוים שמקים חברות, לוקח במהירות הלוואות ולאחר זמן קצר החברה פושטת את הרגל/מתפרקת, וחוזר חלילה, ומשאיר שובל ארוך של נושים שחובם לא נפרע. יש להיות זהירים בין הקמת חברות רבות באופן לגיטימי (יזמים שמפרידים את הנכסים לכמה חברות בת, או סיבות לגיטימיות להקמת חברות רבות ולא הקמת חברה אחת גדולה), לבין הקמת חברות סדרתיות במטרת מרמה.

5)       נטילת עוד התחייבויות על החברה ערבחדלות פירעון– סיטואציה של חברה שידוע כי מצבה בכי רע, אולם בכל זאת תקופה קצרה לפני ההכרזה על פשיטת רגל בעה"מ לוקח הלוואה מהנושים. מצב זה אינו מהווה עילה ישירה, אלא השאלה היא עד כמה פה, באופן פוזיטיבי אני הטעיתי את הנושה, או לחלופין האם קיימת חובת גילוי  על המצב הקשה של החברה. במידה רבה מאוד, זה מסודר בגדר שאלת האחריות האישית. יש לבחון גם האם נעשה במטרה דווקא לנסות להציל את החברה.

בן אבו נ' דלתות חמדיה בעירבון מוגבל– מדובר בחברה קטנה שנטלה התחייבויות נוספות ערב פשיטת הרגל. השופט רובינשטיין מפרט בפס"ד את החבות בהרמת מסך. בפס"ד קצרים יותר ברק ופרוקצ'יה בוחרים בדרך של הטלת חבות באמצעות ס' 12 לחוק החוזים (חוסר תו"ל במהלך מו"מ). ככלל, הדעה המקובלת היא כי כאשר ניתן לעשות את העבודה במסגרת ס' 12- הדבר ראוי ועדיף, שכן הרמת מסך היא מעין "נשק יום הדין", ואם יש לנו כלים אחרים, ובעיקר בשביל לשמור על תחושה בין הצדדים כי ההפרדה בין הנכסים עדיין מכובדת- זה לא הרמת מסך ההתאגדות אלא אחריות אישית. כלומר הקו המנחה לעניין נטיית התחייבויות בסיטואציות שכאלו איננה ברורה בשל היותו של העיקרון תו"ל כללי וחסר תוכן ממשי. אחד השיקולים הוא רמת הוודאות לעניין פשיטת הרג- אם עובר זמן רב יחסית בין נטילת ההתחייבות הנוספת לאירוע חדלות הפירעון, המצב יכול להיות טוב יותר מאשר אם ההפרש בין הזמנים קרוב ביותר.

ברור שיש לנו בעייתיות האם להטיל חובות גילוי רחבות. אם נעשה כן, אנו גוזרים את דינם של חברות רבות לחדלות פירעון, גם אם יש סיכוי להציל אותם ע"י נטילת ההלוואה שתשפר את מצב החברה, וכלן ביהמ"ש בוחן קונקרטית את חובת הגילוי.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות