פוביות מחיות לעומת קלסטרופוביה: אותות אקסטרוצפטיבים מול אינטרוצפטיבים

פוביות מחיות לעומת קלסטרופוביה: אותות אקסטרוצפטיבים מול אינטרוצפטיבים

אתנסיה סיפסאס ומישל ג.קראסק

תקציר – המטרה הכוללת של חקירה זו היא לבחון הטרוגניות בין פוביות ספציפיות. בפירוט, המטרות היו להשוות מאייפנים של תגובות פחד בין פרטים המפחדים ממצבים קלסטרופובים ופרטים המפחדים מעכבישים\נחשים, ולהשוות את תגובותיהם לאתגרי היפר-ונטילציה. על ידי כך, תחזיות ספציפיות נבחנו ביחס למודל תפיסתי של אותות פחד אקסטרוצפטיבים[1] ואינטרוצפטיבים[2]. בשימוש בדגימה לא קלינית, 19 מושאים עם פוביות מנחשים\עכבישים, 18 לא-פובים ו19 מושאים עם קלסטרופוביות נחשפו בשני מקרים נפרדים לטרנלטולה או פיתון חיים, ארון קטן, ואתגרי היפר-ונטילציה.  מדדים תלויים כללו חרדה סובייקטיבית, התקפות פאניקה, סימפטומים פיסיולוגיים, סימפטומים קוגניטיביים (או פחד מסימפטומים) וקצב לב. בנוסף, המושאים השלימו אומדן דיווח עצמי מתוקנן (standardized ) שלם המודד פחד מסימפטומים גופניים של עוררות. נמצא כי מושאים עם קלסטרופוביה דיווחו על יותר סימפטומים גופניים וסימפטומים קוגניטיביים מאשר מושאים עם פוביות נחשים\עכבישים, בתגובה לתמריץ קשור-הפחד שלהם. בנוסף, מושאים קלסטרופובים פחדו יותר מאתגרי היפר-ונטילציה ודיווחו על יותר פחד מסימפטומים גופניים מאשר מושאים עם פוביות נחשים\ עכבישים. לבסוף ,מושאים עם קלסטרופוביה פחדו מהיפר-ונטילציה באותה מידה בה פחדו מהתמריץ קשור-הפחד שלהם. יישומים תיאורטיים וניסיוניים של הממצאים הללו נידונים.

מבוא

באחרונה עלו ספקות בנוגע להנחות מסורתיות אודות טבען של פוביות ספציפיות. במיוחד הוטל ספק  בהנחה כי סוגים שונים של פוביות ספציפיות (למשל, פוביות מחיות, קלסטרופוביה, פוביות דם\פציעה, פוביות מנהיגה) יוצרים מערך הומגני המיוצג באופן מיטבי על ידי קטגוריה אבחונית יחידה (כלומר, פוביה פשוטה). משמע, פוביות פשוטות נמצאו כמגוונות באופן משמעותי במונחים של גיל התחלת הפוביה (onset), יחס מין, היסטוריה משפחתית, קיום מקביל עם הפרעות חרדה אחרות, נתיב רכישת הפחד ופרופילי תגובות פיסיולוגיות וקוגניטיביות. לדוגמא, מספר מחקרים ציינו כי פובים מחיות נוטים להתחיל בגיל מוקדם (ילדות מוקדמת) יותר מאשר קלסטרופובים (אמצע שנות העשרים המוקדמות) או פובים מגבהים (ילדות מאוחרת עד גיל ההתבגרות המוקדם) (Curtis, Hill, ו-Lewis ,1990; Marks & Gelder, 1966; Ost, 1987). כראייה נוספת של הטרוגניות, פוביות דם\פציעה ופוביות זריקה (שלהן תבניות התקבצות משפחה החזקות ביותר) הוצגו כבעלות תבניות תגובה פיסיולוגיות דו-שלביות מובחנות השונות מפוביות אחרות. הן מאופיינות על ידי האצה אוטונומית ראשונית, ולאחר מכן האטה בקצב לב ולחץ דם (Ost,  Sterner ו- Lindahl ,1984; Steptoe & Wardle, 1988). כתוצאה מכך, פוביות דם\פציעה מטופלות ביעילות על ידי שימוש בשילוב של טיפול חשיפה או מתח שרירים מיושם הנועד לסתור נטיות האטה אוטונומיות (Foulds ,Wiedmann, Patterson ו- Brooks, 1990; Kozak &Miller, 1985; Kozak & Montgomery, 1981; Ost & Sterner, 1987; Ost, Sterner ו-Fellenius ,1989).

בניתוחם החוזר של נתוני מחקר תחום אגן-הנהר האפידמיולוגי (the Epidemiological Catchment) Curtis et al. זיהו שלושה צבירים עיקריים של פוביות: צבר אגורפוביה, המורכב מלהיות לבד, לצאת מן הבית לבד, קהלים וקלסטרופוביה; צבר פחדים שמקורו באופן טיפוסי בילדות, כולל פחד מחיות, סערות ושהייה במים; והשלישי, מערך פוביות פחות קשור פנימית, כולל פחד ממנהרות או גשרים ותחבורה ציבורית. פוביות מגבהים היו נפרדות משלושת צבירים אלו, ונתנו את השיעור הגובה באורך חריג של גברים בדגימת הפחד מגבהים (כ60% לעומת השיעור הרגיל 30-40%). נתונים אלו מקנים תמיכה לדעה כי סוגים שונים קיימים בתוך הקטגוריה של פוביה פשוטה, אשר עשויים להשתנות במונחים של פסיכופתולוגיה וטיפול. בהתאם, ישנם ראיות מסוימות המעידות על התקבצות בתוך משפחות על פי סוג הפוביה (Himle, McPhee, Cameron ו-Curtis, 1988; Liddell & Lyons, 1978). לדוגמא, קרובי משפחה של אנשים המפחדים מסוגי תמריץ של"סביבות טבעיות" (כמו למשל חיות) הינם בעלי סבירות גבוהה יותר להיות בעלי פוביות מתמריצי "סביבה טבעית" אחרים (למשל רעמים, מים) מאשר סוגים אחרים של פוביות (כגון דם\פציעה).

ישנה ראייה מקדימה בהתייחס לנושא של הטרוגניות בין פוביות ספציפיות המראה כי קלסטרופוביות הינן בסבירות גבוהה יותר להתרחש במקביל עם התקפות פאניקה בלתי צפויות\ בלתי נרמזות מאשר סוגים אחרים של של פוביות ספציפיות (Curtis et al., 1990). בנוסף, קלסטרופוביה חולקת את מירב הסממנים המשותפים עם הפרעת פאניקה עם אגרופוביה (PDA), מאשר פוביות אחרות (Carske, Burton, Zarate ו-Barlow, הוגש; Curtis et al., 1990).לדוגמא, Carske at al. (הוגש) מצאו כי קלסטרופוביות דמו יותר לPDA מאשר חמש סוגים אחרים של פוביות (גבהים, טיסה, נהיגה, דם\פציעה וחיות) במונחים של שלושה סממני ליבה. ספציפית, קלסטרופובים מלאו יותר סימפטומים ברשימת הבדיקה של פאניקה ב- DSM-III-R  (American Psychiatric Association, 1987), היו יותר מודאגים מלהפוך לחרדים, אחוזי פחד אודות סימפטומים גופניים של עוררות (כלומר, "פחד מפחד"), ויותר בלתי צפויים באשר לתגובת הפחד. לרוע המזל, המחקר היה מוגבל על ידי הפגמים והדעות המוטות שירשה המתודולוגיה של הסקירה. אולם, Rachman, Levitt ו-Lopatka (1987, 1988) השיגו תוצאות דומות מהערכות התנהגות ישירות. הם גילו כי פרטים עם קלסטרופוביה היו לעיתים קרובות מודאגים מלהיכנס לפאניקה ואובדן שליטה כאשר ייחשפו למצבים קלסטרופובים. בנוסף, כאשר הושוו עם אנשים הסובלים מ- PDA, הם מצאו כי נבדקים קלסטרופובים היו בעלי אחוז גבוה יותר של סימפטומי פאניקה ומספר שווה של אירועים בהם פאניקה ארעה באופן בלתי צפוי, במהלך חשיפה לתמריץ קשור-פחד. לרוע המזל, Rachman et al. (1987, 1988) לא השוו קלסטרופובים עם פוביות ספציפיות אחרות.

הממצאים הניסויים הוליכו להמשגה של פוביות וPD/PDA השמה דגש של אותות פחד(Carske, 1991). המודל מציע כי תגובות פחד מתוארות בצורה הטובה ביותר במונחים של חשיבות יחסית של סימני פחד באינטרוצפטיבים ואקסטרוצפטיבים (interoceptive and exteroceptive), המסודרים בטווח של מאותות אקסטרוצפטיבים עיקריים (כלומר, מצבים ואובייקטים חיצוניים), דרך אינטרוצפטיבים (כלומר, תחושות ותמונות גופניות) ואותות אקסטרוצפטיבים מעורבים, עד אותות אינטרוצפטיבים עיקריים. יש לציין כי וPD\PDA כלולים במודל זה, כל התקפות הפאניקה (אפילו "התקפות ספונטניות") נתפסות כנרמזות באותות, גם אם האותות אינם ברורים מיידית לפרט (כפי שהציע Balow, 1988). נוסף על כך, סממנים של תגובת פחד (למשל, בלתי-צפיות, סימפטומים של עוררות חרדה,  קוגניציות של סכנה אודות סימפטומים של עוררות) מיוחסים לתצורה של אותות פחד. במילים אחרות, ההיפותזה היא כי פחדים אשר הם בעיקר נרמזים אינטרוצפטיבית (למשל, PD) הינם בעלי סבירות גבוה יותר להיות צפויים, ולכלול יותר סימפטומי עוררות, וקוגניציות של סכנה אודות סימפטומי עוררות. סביר כי פחדים המתעוררים על ידי יחס מורכב בין אותות אקסטרוצפטיבים ואינטרוצפטיבים (למשל PDA וקלסטרופוביה) יהיו בעלי סממנים של שניהם. התיאור של קלסטרופוביה כפחד מפני חנק (למשל Rachman et al., 1988) הינו מתאים עם מיקומה במודל אותות-הפחד. מטרת המחקר הזה הייתה לבחון באופן ניסויי מספר תחזיות של המודל הזה.

המטרה הראשונה הייתה להשוות קלסטרופובים ופובים מחיות במונחים של סממני תגובה לפחד כאשר מעומתים עם תמריץ רלוונטי לפחד. במיוחד נבדקו קוגניציות (מצבי תודעה) אודות עוררות, סימפטומולוגיה של עוררות ואפשרות החיזוי. השוואות ישירות אלו התגברו על המגבלות של המחקרים של Craske et al. (הוגש) ו-Rachman et al. (1987,1988) שתוארו קודם לכן. לפי מודל אותות-הפחד, הונח כי קלסטרופובים יפרטו קוגניציות-סכנה חזקות יותר אודות עוררות, (למשל, פחד מאובדן שליטה), סימפטומולוגיה עוררות חזקה יותר, ופחות אפשרות חיזוי מאשר פובים מחיות, כאשר בנוכחות התמריץ ממנו הם מפחדים.

המטרה השנייה הייתה להשוות בין התגובות של פרטים עם קלסטרופוביה ופוביות מחיות לאותות אינטרוצפטיבים. פחד אינטרוצפטיבי הוערך על ידי אתגרי היפר-ונטילציה וממדי דיווח-עצמי מתוקננים המיועדים לפחדים מסימפטומים גופניים של עוררות. אתגרי היפר-ונטילציה הינם בשימוש נפוץ בכדי לשדל את האותות האינטרוצפטיבים מהם מפחדים (למשל Barlow, Craske, Cerny ו- Klosko,1989) ונמצאו כמפיקים פחד ודיווחי סימפטומים חזקים יותר אצל פרטים עם PD\PDA  מול בקרים לא-חרדים (למשל, Van den Hout, 1988). לפי מודל אותות-הפחד, הונח כי נבדקים (Ss) קלסטרופוביים יפחדו יותר מהיפר-ונטילציה וידווחו על יותר פחד מסימפטומים גופניים מאשר נבדקים פוביים מחיות. בנוסף, הונח כי נבדקים קלסטרופובים יפחדו יותר מסיטואציה קלסטרופובית מאשר מאתגרי היפר-ונטילציה.

פרטים עם פוביות ספציפיות רק לעיתים נדירות באופן יחסי מחפשים טיפול לבעיותיהם הפוביות, מאחר וההפרעה לתפקודים היום-יומיים היא לרוב מוגבלת לאור הטבע הנסיבתי של פוביות ספציפיות (Barlow, 1988). פוביות ספציפיות נוכחות בסביבה קלינית לרוב כבעיות נוספות או משניות. בכדי להגדיל למקסימום את גודל הדגימה ובכדי להימנע מהמגבלות של סממנים אבחנתיים נוספים, גויסה במחקר זה דגימת מושאים לא קלינית ואנלוגית כצעד ראשון לקראת הערכת התחזיות של מודל אותות-הפחד.

שיטה

מבנה המחקר

נעשה שימוש במבנה מחקר של 2x3x3, המורכב מגורם אחד בין הקבוצות ושני גורמים בתוך הקבוצות. הגורם בין הקבוצות (קבוצה) היה בן שלוש רמות: קלסטרופובים, פובים מחיות ובקרים לא-פוביים. הגורם בתוך-קבוצה הראשון (תמריץ) היה אף הוא בן שלוש רמות: ארון, נחש\עכביש והיפר-ונטילציה. הגורם בתוך-קבוצה השני (ניסוי) היה בן שתי רמות; ראשונה ושנייה. רצף מצבי התמריץ אוזן בין שלוש הקבוצות. בנוסף, נערכה הערכת מוצא כשלב האחרון של המחקר בעבור המטרה של מדידת קצב לב (מתואר בהמשך). הערכות מוצא נערכה עם השלמת מצבי התמריץ בכדי למדוד רמות מוצא אמיתיות שלא מושפעות מחרדה מצופה.

קבוצת הבקרה הלא פובית סיפקה הערכת מוצא בעבור ההשפעות של השתתפות בניסוי (כלומר, חשיפה לשלושה מצבי תמריץ). כל קבוצת פוביה נחשפה לתמריץ קשור-הפחד של הקבוצה השנייה (כלומר, ארון או נחש\עכביש) כמו גם לתמריץ קשור-הפחד שלה (כלומר, ארון או עכביש\נחש) בכדי לספק הערכת מוצא שכנגדה ניתן להשוות את סממני תגובת הפחד. ניסוי שני נערך בעבור כל מצב תמריץ בכדי להבטיח כי התגובות היו באופן בלעדי בשל השפעות חידוש של חשיפה בניסוי יחיד.

מושאים

הנבדקים (Ss) היו סטודנטים שנרשמו לשיעורי מבוא לפסיכולוגיה באוניברסיטה של קליפורניה, לוס אנג'לס. הם קיבלו קרדיט אקדמאי בתמורה להשתתפותם בניסוי. הסטודנטים נרשמו למחקר שתואר כחקירה של קצב לב ותגובה סובייקטיבית לאובייקטים פובים. לפיכך, תיאור המחקר הראשוני לא פירט את האובייקטים שלהם יחשפו הנבדקים, למרות שזה אפשרי כי נבדקים מאוד פובים נמענו האופן כללי מלהשתתף בניסוי, ובכך הטו את הדגימה לכיוון פרטים פחות פובים. 98 נבדקים נרשמו בתחילה למחקר. קריטריון ניפוי כללי כלל דיווחים על מצבים או מחלות רפואיים שעלולים להציב נבדקים בסכנה במהלך היפר-ונטילציה ו\או בזמן עוררות פחד (למשל, בעיות קרדיאליות, בעיות נשימתיות, בעיות נוירולוגיות), או שמנעו השתתפות מלאה (למשל נכויות פיזיות קשות). חמישה עשר נבדקים נופו מהשתתפות בהמשך המחקר בשל קריטריוני הניפוי.

קבוצות

נעשה שימוש במיון דיווח עצמי בעבור שיבוץ ראשוני לקבוצות, שלאחריו השתתפות במחקר הייתה תלויה ברמות פחד במהלך חשיפה התנהגותית לתמריץ קשור-הפחד. מיון הפחד בדיווח העצמי ביקש מהנבדקים לדרג את מידת הפחד שלהם מנחשים, עכבישים ומצבים קלסטרופובים (0=כלל לא, 8=קיצוני), ואת המידה בה פחדם מכל אחד הפריע לחייהם או גרם למצוקה (0= כלל לא, 8=קיצוני). נבדקים שדיווחו על פחד משמעותי מנחשים או עכבישים (כלומר, 5 או יותר על סולם ה0 עד 8 נקודות) ופחד קל או העדר כל פחד ממצבים קלסטרופובים (כלומר, 3 או פחות על סולם ה0 עד 8 נקודות) שובצו לקבוצת הפובים מנחשים\עכבישים (n=31). במהופך, נבדקים שדיווחו על פחד משמעותי מהסעיף הקלסטרופובי (כלומר, 5 או גבוה יותר על סולם ה0 עד 8 נקודות) ופחד קל או העדר כל פחד מנחשים או עכבישים (כלומר, 3 או פחות על סולם ה0 עד 8 נקודות) שובצו לקבוצה הקלסטרופובית n=16)).  נבדקים שדיווחו על פחד קל או העדר כל פחד (כלומר 3 או פחות על סולם ה0 עד 8 נקודות) בעבור שני סוגי התמריץ הפובי שובצו לקבוצה הלא-פובית (n=18). שמונה עשרה נבדקים לא שובצו לאף אחת משלושת הקבוצות, ולא נכללו בניתוח.

בנוסף, נבדקים נפסלו אם הם לא עמדו בקריטריון במהלך חשיפה התנהגותית ראשונית. בייחוד, נבדקים בקבוצת הנחשים\עכבישים נפסלו אם מדדי הפחד הסובייקטיבי שלהם בנוכחות נחש\עכביש היה קטן מ4 (כלומר, פחות מבינוני); 8 נבדקים נפסלו. באורח דומה, נבדקים בקבוצה הקלסטרופובית נפסלו אם מדדי הפחד הסובייקטיבי שלהם כאשר נחשפו לארון היו קטנים מ4; 5 נבדקים נפסלו. לבסוף, 4 נבדקי נחשים\עכבישים ו2 נבדקי קלסטרופוביה נפסלו בשל אי הצלחה להשלים את משימות הניסוי כפי שפורטו (מתואר בהמשך).

כתוצאה מכך, הניתוחים התבססו על 18 בקרים לא-פובים, 19 נבדקים עם פוביה מנחשים\עכבישים ו9 נבדקים קלסטרופובים. הגיל הממוצע עמד על 19.8 שנים (סטיית תקן= 3.2); הקבוצות לא נבדלו באופן משמעותי במונחים של גיל. הדגימה הורכבה משמונה-עשרה גברים ועשרים ושמונה נשים; קבוצה לא-פובית, 9 גברים, 9 נשים; קבוצת פוביה מנחשים\עכבישים, 8 גברים, 11 נשים; וקבוצת קלסטרופוביה, גבר אחד, 8 נשים. למרות שנבדקים עם קלסטרופוביה ופוביות מנחשים\עכבישים חוו פחד במהלך החשיפות, הם דיווחו בעיקר על רמות מתונות של הפרעה בתפקוד הנובעת כתוצאה מהפחדים שלהם. מדד ההפרעה הממוצע היה 1.9 (כלומר מתון) בעבור קבוצת הפוביה מנחשים\עכבישים ו3.0 (כלומר בין מתון עד בינוני) בעבור הקבוצה הקלסטרופובית.

במהלך הסינון הראשוני, נבדקים נשאלו אם הם אי פעם חוו התקפות פאניקה בלתי צפויות ("בהלה פתאומית או פחד או אימה חזקים ללא כל סיבה נראית לעין"). ארבעה נבדקים ענו בחיוב: 2 מהקבוצה הלא-פובית ו2 מקבוצת הפוביה מנחשים\עכבישים (אף לא אחד מקבוצת הקלסטרופוביה).

מצבי תמריץ

מאחר והמטרה המרכזית של החקירה הייתה להשוות מאפייני פחד ותגובה על פני קבוצות, נמצאה חשיבות לכך שמשך החשיפה לתמריצי הקלסטרופוביה והחיות יהיה שווה. לפיכך, מצבי התמריץ תוכננו בכדי להיות מועילים מבחינת פחד, אך עם זאת נסבלים על ידי נבדקים פובים למשך פרקי-זמן שנקבעו מראש. התנהגות המטלה נוטרה (כמתואר בחלק ההליך) ונבדקים שסירבו להשתתף במטלה או שלא השלימו את המטלה כפי שפורטה נופו מהמשך ניתוח (4 נבדקי נחשים\עכבישים ו2 נבדקים קלסטרופובים).

ארון. התמריץ הקלסטרופובי היה ארון 2'x 3' x10' רגל חסר חלונות, מוצב בתוך חדר קטן חסר חלונות. נבדקים נתבקשו לשבת בתוך הארון, כאשר הדלת סגורה, ופניהם מופנות אל הקיר האחורי. האורות כובו ודלת החדר נסגרה, בעוד שעורכי הניסוי המתינו בחוץ. בשום שלב לא ננעלו הנבדקים בתוך הארון או החדר. מאחר ושיקולים אתיים מנעו מאיתנו לנעול בפועל את הנבדקים בתוך חדר קטן, ומאחר והסיטואציות מהם מפחדים אנשים קלסטרופובים נעות בין מצבים שמהם קשה לברוח (כגון מעליות ומטוסים) לבין חדרים קטנים מהם ניתן לברוח בנקל (כגון שירותים או עליו גג), ארון לא נעול נחשב כתמריץ פובי בר יישום. למרות שפחדים מחושך היו עשויים להתערבב עם התמריץ הפובי, האורות כובו בכדי למזער את אותות היציאה (ולפיכך, את הבטיחות) האפשריים בעבור הנבדקים (אף נבדק לא דיווח על פחד מהחושך לכשעצמו). הנבדקים הודרכו להישאר בתוך הארון ככל שיכלו או עד שעורך הניסוי הודיע להם כי הניסוי נגמר (למעשה, משך הניסוי נקבע מראש לשתי דקות). הוראות תובעניות יחסית ניתנו לנבדקים בכדי לעודד אותם להישאר בתוך הארון עד כמה שיכלו, למרות שהייתה להם האפשרות להפסיק את המטלה בטרם עת אם היה בכך צורך. נעשה שימוש בדרישה גבוהה בכדי למזער התנהגות בריחה, מאחר והכוונה הייתה להשוות את קבוצות על פני פרקי זמן שווים של חשיפה.

נחשים\עכבישים. נבדקים נחשפו לנחש או עכביש (נבדקים מקבוצת הנחשים\עכבישים נחשפו לתמריץ שמממנו הם דיווחו עצמית כי הם מפחדים ביותר, בעוד שנבדקים מהקבוצה הקלסטרופובית או הלא-פובית נחשפו לכל אחד מהתמריצים בסדר מאוזן). הנחש היה פיתון 3 רגל (בערך מטר). העכביש היה טרנטולה פרואנית ענקית, בערך 4" (10 ס"מ) באורך גוף. העכביש והנחש אוכלסו במיכלי זכוכית נפרדים, מוצבים בקצהו הרחוק של חדר 20' רגל (כחמישה מטרים), עם מכסה המיכל פתוח. נבדקים נתבקשו להתקרב לנחש או העכביש, לשלוח ידם פנימה ולגעת בעדינות בחיה עם קשית באורך 5" (13 ס"מ) בכדי לנסות לגרום לה לנוע. הנבדקים הודרכו להמשיך בפעילות זו ככל שיכלו, או עד שעורך הניסוי הודיע להם כי הניסוי נגמר (פרק הזמן שנקבע מראש בעבור הניסוי היה 2 דקות). עורך הניסוי נותר מאחורי הנבדק לכל אורך הניסוי. נגיעה ממשית בנחש או בעכביש לא הייתה ברת יישום בשל פרק הזמן הרצוי של 2 דקות (מעט מאוד נבדקים היו מסוגלים לגעת בחיה למשך זמן כזה). נוסף על כך, פרטים רק לעיתים נדירות נוגעים בעכבישים או נחשים בעולם האמיתי, ובמקרים בהם יש להזיז את החיה, בדרך כלל נעשה שימוש בחפץ (כגון מקל או מטאטא). בנוסף על כך, מאחר ותפיסת תנועה מעלה את רמת הפחד בעבור מרבית הנבדקים, שונות במידת התנועה של החיה על פני נבדקים שונים צומצמה על ידי הדרכת כל הנבדקים לנסות ולגרום לנחש או העכביש לנוע.

היפר- ונטילציה. במצב זה, נבדקים נתבקשו לנשום מהר ועמוק , בקצב של כ30 נשימות בדקה, בזמן שהם עומדים. ערוך הניסוי ראשית עיצב את קצב ועומק הנשימות הנכון, ונשאר מספר צעדים מאחורי הנבדק במהלך הניסוי. עורך הניסוי סיפק משוב מתקן כאשר היה בכך צורך על מנת להבטיח שכל הנבדקים היו בהיפר-ונטילציה בקצב של כ30 נשימות בדקה. הנבדקים  יודעו מראש כי הם עשויים לחוות סימפטומים כגון סחרחרות, קלות ראש או קוצר נשימה, ושסימפטומים אלו הם טבעיים ולא מסוכנים. הם תודרכו להמשיך ככל שיכלו, או עד שעורך הניסוי הודיע להם כי הניסוי נגמר (פרק הזמן שנקבע מראש בעבור הניסוי היה דקה אחת). היפר-ונטילציה לא נמשכה עד לשתי דקות (אורך מצבי התמריצים האחרים) בשל שתי סיבות. ראשית, שלא כמו ההשוואה בין מצבי הנחש\עכביש והארון, אפשרות ההשוואה של משך החשיפה לא היה חיוני במקרה של היפר-ונטילציה. שנית, מרבית הנבדקים דיווחו על סימפטומולוגיה חזקה לאחר דקה אחת של היפר-ונטילציה.

ניסיונות

כל מצב תמריץ בוצע פעמיים רצופות למשך פרק הזמן המקסימלי שצוין לעיל: ארון, 2 דקות; נחש\עכביש, 2 דקות; היפר-ונטילציה, דקה אחת. אורך המרווחים בין הניסויים היה תלוי ברמת החרדה בדיווח עצמי על הנבדקים.  כלומר, ניסוי חדש החל כאשר חרדה הגיעה לרמה מתונה (כלומר, 2 או פחות על סולם ה0 עד 8 נקודות).

משתנים תלויים

אפשרות החיזוי של פאניקה וחרדה במהלך החשיפה

(א)   לאחר תיאור המטלה ולפני הניסיון לבצעה, דירגו הנבדקים את הרמה של מקסימום החרדה המצופה במהלך המשימה (בשימוש באות סולם של 0 עד 8 נקודות).

(ב)    לאחר השלמת המטלה, הנבדקים דרגו את מקסימום החרדה שהם חוו (ם עד 8). דיוק תחזית החרדה חושב על ידי החסרת את רמות מקסימום החרדה בפועל מרמות מקסימום החרדה המצופה.

(ג)     לאחר תיאור המטלה ולפני הניסיון לבצעה, דירגו הנבדקים את הסבירות להתקפת פאניקה במהלך המשימה (0 עד 8, כאשר 0= כלל בלתי סביר, ו-8= יקרה בוודאות). פאניקה הוגדרה בעבור הנבדקים כ" בהלה פתאומית או פחד חזק המלווה בסימפטומים כגון סחרחורת, הלמות לב, קצב לב מואץ, הזעה, רעד, גלי חום וקור ופחד מאובדן שליטה" בכדי למזער חוסר מהימנות על פני הנבדקים בהגדרותיהם של פאניקה.

(ד)    לאחר השלמת המטלה, העידו הנבדקים האם התקפת פאניקה התרחשה (כן\לא). תדירות התקפות פאניקה בלתי-צפויה חושב על ידי השוואת התחזיות של הסבירות להתקפת פאניקה וההתרחשות של התקפות פאניקה. נבדקים שחזו סבירות של 4 או פחות, ושלאחר מכן חוו פאניקה סווגו כנתפסים לפאניקה בלתי צפויים. נבדקים שחזו סבירות של 5 או יותר ולאחר מכן חוו פאניקה סווגו כנתפסים לפאניקה צפויים.

(ה)   אם אכן ארעה פאניקה, התזמון של התקף הפאניקה סווג כאחד מהבאים: לפני תחילת המטלה, מיד עם התחלת המטלה, מתישהו במהלך המטלה או לאחר השלמת המטלה.

סימפטומי עוררות וקוגניציות במהלך החשיפה. לאחר שהשלימו את המטלה דירגו הנבדקים כל אחד מ13 סימפטומי הפאניקה (DSR-III- R; APA, 1987) במונחים של העוצמה אותה חוו במהלך המטלה הקודמת (0 עד 4, כאשר 0= כלל לא, ו-4= בקיצוניות). 13 סימפטומי הפאניקה חולקו לתוך תת-מדדים של סימפטומים פיזיים (10 סעיפים) וסימפטומים קוגניטיביים (3 סעיפים). הסימפטומים הקוגניטיביים (כלומר, פחד מאובדן שליטה, איבוד שפיות ומוות) ייצגו פחד מפאניקה או מתחושות של עוררות.

קצב לב במהלך חשיפה. קצב הלב נרשם באופן מתמשך בעזרת מוניטור קצב לב (UNIQ heartwatch).

היחידה הורכבה מחגורת אלקטרודה שנחגרה סביב החזה, אשר שידרה את אותות קצב הלב למקלט על חגורה, שם אוכסנו הנתונים. מציין אירועים מובנה אפשר הבחנה בין שלבי הניסוי. נערך ממוצע של קצב הלב כל 15 שניות. קצב לב הושווה בין ניסויי ארון ונחש\עכביש, כאשר הנבדקים היו נייחים בנקודה של התקרבות מקסימלית. קצב לב לא נמדד במהלך מטלת ההיפר-ונטילציה, בשל בלבול הנתונים כתוצאה מהמאמץ הנשימתי הכפוי.

דיווח עצמי מתוקנן של רגישות חרדה. נבדקים מלאו את אינדקס רגישות חרדה (????[3], Peterson, Gursky ו-McNally, 1986) אשר מעריך אמונה בנזק מהתחושות הפיזיות של חרדה. יש לו מהימנות ותקפות מבדילה טובות, והוא מבחין בין חווי פאניקה קליניים ולא קליניים ובקרים לא-חרדים (למשל Peterson & Heilbronner, 1987; Donnell & McNally, 1989).

הליך

לאחר סינון רפואי ועל בסיס פחד, תוארו פרוצדורות הניסויי לנבדקים מתאמים. לאחר שקראו וחתמו הצהרת הסכמה מודעת, מוניטור מד קצב הלב חובר בכדי לאפשר זמן להסתגלות. לאחר מכן מילאו הנבדקים את אינדקס רגישות החרדה. לאחר שנקבע רצף האיזון של מצבי תמריץ, נערכו ששת ניסויי החשיפה. ההתנהגות דורגה בכדי לקבוע את מידת ההתאמה להכללה בניתוח הנתונים. לפיכך, משך הכוח הסבל הממשי נרשם בעבור כל ניסוי. כמו כן, אי הצלחה בהשלמת פירוט המטלה נמדד (0= הושלם, 1= לא הושלם, 2= סירב לבצע) כאינידקטור נוסף של הימנעות התנהגותית. לדוגמא, אם נבדקים הזיזו את ידהים ממכל הזכוכית למשך כל חלק מפרק הזמן בן שתי הדקות של חשיפה לנחש או עכביש, מסירות קודדה כ1, . כפי שתואר קודם לכן, נבדקים שלא הצליחו להשלים את המטרה למשך הזמן שצוין או בצורה שתוארה לא נכללו בניתוח הנתונים (n=6). לאחר ביצוע ניסויי התמריץ, נתבקשו הנבדקים לשבת בשקט וללא תנועה במשך 5 דקות, בכדי להשיג ערכי מוצא של  קצב לב. לבסוף, הנבדקים תוחקרו.

תוצאות

הבדלי קבוצות ראשוניים

בהינתן  היחס חסר הלא פרופורציונלי של נשים לגברים בקבוצה הקלסטרופובית, נערכו סדרת ANOVAs בכדי לקבוע אם גברים ונשים נבדלו במשתנים התלויים על פני מצבי התמריץ. מין לא הניב השפעות או אינטראקציות מרכזיות (מיןx תמריץ) עם כל אחד מן המשתנים התלויים. לפיכך, לא נעשה שימוש במין כמשתנה בניתוח שלאחר מכן. רישום בן דקה אחת של קצב לב במרווח בין הוראות המחקר וניסויי חשיפה העיד כי הקבוצות לא נבדלו באופן משמעותי בקצב הלב המקדים: נחשים\עכבישים 76.2 פעימות\דקה, קלסטרופובים 73.2 פעימות\דקה ולא-פוביים 69.3 פעימות\דקה.

גישה אנליטית

מדידות גישה ANOVA חוזרות של 2x3x3  בין-בתוך שימוש בכדי לנתח כל אחד מן המשתנים הבאים: חרדה מקסימלית; דיוק של תחזית חרדה (חרדה מקסימלית נצפית פחות חרדה מקסימלית בפועל); סכום מדדי הסימפטומים הפיזיים; סכום המדדים של סימפטומים קוגניטיביים. ANOVA של 2x2x3 שימשה בכדי לנתח קצב לב (קצב לב בתמריץ פחות קצב לב מוצא).  לאחר השפעות אינטראקציה משמעותיות  באו השפעות עיקריות פשוטות, אשר לאחריהן באו השוואות זוגיות להבלים בין-קבוצות, ושונות אורתוגונלית[4] השוותה בין הקבוצות בשימוש במבחני Greenhouse-Geisser. שיעורי חופש תוקנו בכדי להקטין ניפוח בטעות מסוג 1 (type 1 error) אם השוניות היו נבדלות באופן משמעותי. דיווחים על התקפות פאניקה נותחו בשימוש במבחני  chi-square[5].

חרדה מקסימלית

ממוצעים וסטיות תקן בעבור חרדה מקסימלית מוצגים בתרשים 1. אינטראקציות הקבוצהxתמריץx ניסוי היו משמעותיות,  F(4,78)=2.9, P<0.05, כפי שהיו אינטראקציות הקבוצהxתמריץ, F(4,78)=17.5, P<0.001 , והקבוצהxניסוי F(2,39)= 6.9, P<0.01.

שלושת הקבוצות הושוו בתוך כל מצב תמריץ, בעבור כל ניסוי בנפרד. בניסוי הראשון הקבוצות נבדלו זו מזו באופן משמעותי בעבור כל מצב תמריץ: נחש\עכביש, F(2,40)=14.7, P<0.001; ארון, F(2,40)=95.2, P<0.001, והיפר ונטילציה, F(2,40)=14.7, P<0.001. הקבוצות הושוו על ידיו השוואת Scheffe זוגית. במצב הנחש\עכביש, קבוצת הנחש\עכביש דיווחה על חרדה גבוה יותר מאשר קבוצת הקלסטרופוביה, אשר בתורה דיווחה חרדה גבוהה יותר מאשר הבקרים הלא-פובים. במצב הארון, חברי הקבוצה הקלסטרופובית היו חרדים יותר מאשר קבוצת הנחש\עכביש, אשר בתורם היו חרדים יותר מאשר הבקרים הלא-פוביים. במצב ההיפר-ונטילציה, הקבוצה הקלסטרופובית היו יותר חרדים מאשר קבוצת הנחש\עכביש אשר בתורם היו יותר חרדים מהבקרים הלא-פוביים.

תרשים 1. חרדה מקסימלית במהלך חשיפה לניסויי לנחש\עכביש (s/s), ארון והיפר-ונטילציה (HYP), על פני קבוצות קלסטרופוביה, נחש\עכביש וללא פוביה.

תבניות דומות מאוד מתגלות בניסוי השני. הקבוצות נבדלו זו מזו באופן משמעותי בעבור כל מצב תמריץ: נחש\עכביש, F(2,39)=26.5,P<0.001 , ארון, F(2,39)=41.5, P<0.001, והיפר-ונטילציה, F(2,39)=17.5, P<0.001. במצב הנחש\ עכביש קבוצות הנחש\עכביש וקלסטרופוביה היו יותר חרדים מאשר הבקרים הלא-פובים, אך לא שונות באופן משמעותי אחת מן השנייה. במצב הארון, הקבוצה הקלסטרופובית היו יותר חרדים מאשר קבוצות הנחש\עכביש והבקרה, אשר לו נבדלו זו מזו. אותה תבנית נתגלתה במצב ההיפר-ונטילציה.

בנוסף, רמות חרדה הושוו על פני שלושה מצבי תמריץ בתוך כל קבוצה, בשימוש בניגודים אורתוגונלים. ממדי החרדה של לא-פובים לא שנו לאורך שלושה מצבי תמריץ בכל אחד מן הניסויים. בשני הניסויים, קבוצת הנחש\עכביש היו חרדים יותר באופן משמעותי במצב הנחש\עכביש לעומת מצב ההיפר-ונטילציה, והיו חרדים במידה שווה במצבי ההיפר-ונטילציה והארון. בשני הניסויים קבוצת הקלסטרופוביה היו חרדים יותר באופן משמעותי במצב ההיפר-ונטילציה לעומת מצב הנחש\עכביש, והיו חרדים במידה שווה במצבי ההיפר-ונטילציה והארון.

אפשרות החיזוי של חרדה

השפעת אינטראקצית הקבוצהxתמריץxניסוי הייתה משמעותית, F(4,78)=3.5, P<0.05, כך גם השפעת הקבוצהxניסוי, F(2,39)=5.1, P<0.05. אולם, ניתוחי השפעות פשוטים של ההבדלים בין הקבוצות לא היו משמעותיים: הקבוצות לא נבדלו זו מזו באופן משמעותי בתוך כל אחד ממצבי התמריץ, בין אם בניסוי הראשון או השני.

קוגניציות וסימפטומי עוררות

בוצעה ANOVA 2x3x3 רבת משתנים בעבור סכום מדדי הסימפטומים הפיזיים (מקסימום = 40) וסכום מדדי הסימפטומים הקוגניטיביים (מקסימום =12 ). הערכות שונות מלוכדות שימשו בניתוח של סימפטומים קוגניטיביים מאחר והקבוצה הלא-פובית לא דיווחו על כל סימפטומים קוגניטיביים בכל מצב תמריץ.האינטראקציה המשולשת רבת-המשתנים הייתה משמעותית ,F(8,152)=3.1, P<0.01. בניתוח בעל משתנה אחד שבוצע לאחר מכן, רק סימפטומים קוגניטיביים הפיקו אינטראקציה משולשת משמעותית, F(4,78)= 5.7, P<0.001. אולם, אינטראקציות קבוצהxתמריץ בעלות משתנה אחד היו משמעותיות בעבור מדדי הסימפטומים הן הקוגניטיביים והן הפיזיים: F(4,78)=7.4, P<0.001, ו- F(4,78)=9.2, P<0.001, בהתאמה. ממוצעים מוצגים בתרשימים 2 ו3.

בעבור סימפטומים פיזיים ניתוח השפעה פשוטה של ההבדלים בין הקבצות בניסוי הראשון הראה כי הקבוצות נבדלו זו מזו באופן משמעותי בעבור כל מצב תמריץ: נחש\עכביש F(2,40)=18.5, P<0.001; ארון, F(2,40)=50.4, P<0.001; והיפר-ונטילציה F(2,40)= 9.6, P<0.001 . במצב הנחש\עכביש, ההשוואה הזוגית של Scheffe הראתה כי קבוצות הנחש\עכביש והקלסטרופוביה דיווחו על יותר סימפטומים פיזיים מאשר שדיווחו הבקרים הלא-פובים, אך לא שנו זו מזו. במצב הארון דיווחה הקבוצה הקלסטרופובית על יותר סימפטומולגיה פיזית מאשר שדיווחה קבוצה הנחש\עכביש שבתורה דיווחה יותר מאשר הנבדקים הלא-פובים. במצב ההיפר-ונטילציה דיווחה הקבוצה הקלסטרופובית על יותר סימפטומולגיה פיזית מאשר הן קבוצה הנחש\עכביש והן הקבוצה הלא פובית, אשר לא שנו זו מזו.

תרשים 2. סימפטומים פיזיים בזמן ניסויי חשיפה לנחש\עכביש (S/S) , ארון והיפר-ונטילציה (HYP) על פני קבוצות הקלסטרופובים, נחש\עכביש וללא פוביה.

כמעט אותן התבניות נצפו בעבור הניסוי השני. יוצא הדופן היה שהקבוצה הקלסטרופובית דיווחה על יותר סימפטומולגיה פיזית  מאשר הן קבוצת הנחש\עכביש והן קבוצת הבקרה הלא-פובית (אשר לא שנו זו מזו) במצב הארון.

ניגודים אורתוגונלים בין מצבי תמריץ הראו שהקבוצה הלא-פובית דיווחו יותר סימפטומולוגיה פיזית במצב ההיפר-ונטילציה לעומת הארון בניסוי 1, ולעומת הן מצב הנחש\עכביש או מצב הארון בניסוי 2. קבוצת הנחש\עכביש דיווחו על יותר סימפטומולגיה פיזית במצב ההיפר-ונטילציה לעומת מצב הארון בשני הניסויים, כאשר המדדים בעבור מצב נחש\עכביש נופלים באמצע הדרך מבלי להיות שונים באופן משמעותי משאר המצבים. קבוצת הקלסטרופוביה דיווחה על יותר סימפטומולוגיה פיזית במצב ההיפר-ונטילציה לעומת מצב הנחש\עכביש בשני הניסויים, כאשר המדדים למצב הארון נופלים במחצית הדרך מבלי שיהיו שונים באופן משמעותי מהמצבים האחרים.

תרשים 3. סימפטומים קוגניטיביים במהלך ניסויי חשיפה לנחש\עכביש (S/S), ארון והיפר-ונטילציה (HYP) על פני קבוצות קלסטרופוביה, נחש\עכביש ולא-פובים.

.

בעבור סימפטומים קוגניטיביים, ניתוח השפעות פשוט של ההבדלים בין הקבוצות הוגבלו לקבוצות הקלסטרופוביה והנחש\עכביש, מאחר והקבוצה הלא-פובית לא דיווחו על כל סימפטומים קוגניטיביים בכל מצב. הקבוצות שנו זו מזו באופן משמעותי בניסוי הראשון, F(1,23)=17.8, P<0.001, ובשני, F(1,23)= 15.19, P<0.02 של מצב הארון. קבוצת הקלסטרופוביה דיווחה על יותר סימפטומולוגיה קוגניטיבית מאשר קבוצת הנחש\עכביש. הקבוצות נבדלו זו מזו באופן משמעותי בשני המצבים האחרים.

ניגודים אורתוגונלים בין מצבי תמריץ הראו כי סימפטומולוגיה קוגניטיבית מתונה מאוד בעבור קבוצת הנחש\עכביש, אשר לא שנתה על פני מצבי תמריץ. בניסוי הראשון דיווחה הקבוצה הקלסטרופובית יותר סימפטומולוגיה קוגניטיבית בארון לעומת מצב ההיפר-ונטילציה, אשר בתורו הכיל יותר סימפטומולוגיה קוגניטיבית מאשר מצב הנחש\עכביש. אולם, ניגודים אלו לא היו משמעותיים בניסוי השני.

צפייה מראש של פאניקה

הדיווח אודות התקפות פאניקה הושווה על פני קבוצות בעבור כל ניסוי חשיפה בכל מצב תמריץ; על ידי שימוש במבחני chi-square. ערכי chi-square היו משמעותיים בעבור הניסוי הראשון,                 (2)= 8.9, P< 0.05 c2, ובעבור הניסוי השני c2(2)=9.7, P<0.01 , של מצב הארון. בשני הניסויים שיעורים גבוהים יותר של הקבוצה הקלסטרופובית דיווחו על פאניקה. האחוזים מוצגים בתרשים 4.

כל הפאניקות של נבדקי קבוצת הקלסטרופוביה בארון היו צפויות. כל שאר ההתקפות היו בלתי צפויות.

למעט נבדק אחד בקבוצת הקלסטרופוביה שהפאניקה שלו ארעה מיד עם היכנסו לארון, כל פאניקה אחרת תוארה כמתחרשת בשלב מסוים במהלך החשיפה (בניגוד למיד).

קצב לב

תוצאות הבדלי קצב לב נותחו על ידי החסרת ממוצע תוצאות המוצא של קצב הלב מממוצע קצב הלב במהלך ניסויי החשיפה. בANOVA 2x2x3, ההשפעה המשמעותית היחידה הייתה בעבור קבוצה, F(2,35)=3.5, P<0.05. ממוצעים וסטיות תקן מוצגים בטבלה 1. באופן כללי, קבוצת הנחשים\עכבישים הייתה עם ממדי קצב לב גבוהים יותר מאשר הבקרים הלא-פוביים, אך לא נבדלה מקבוצת הקלסטרופוביה. בנוסף, הקבוצות לא נבדלו בניהן במונחים של ערכי מוצא של קצב לב.

תוצאות הבדלי קצב לב קושרו הדדית עם תוצאות סכומי הסימפטומים הפיזיים והקוגניטיביים. מקדמי קורלציה לא היו משמעותיים בכל מצב תמריץ בעבור הקבוצה הלא-פובית או קבוצת הנחש\עכביש. הקורלציה היחידה שהגיע למשמעות סטטיסטית בקבוצה הקלסטרופובית הייתה בין קצב לב ודיווח על סימפטומים קוגניטיביים במצב הארון (r=0.92). בניגוד לקורלציה החלשה מאוד בין קצב לב ודיווח על סימפטומים פיזיים באותו מצב (r=0.05). קורלציות בין תוצאות הבדלי קצב הלב והדיווח על סימפטומים פיזיים ספציפיים של "הלמות לב או דופק מואץ" לא היו משמעותיות בשום קבוצה בשום מצב.

תרשים 4. אחוז הנבדקים בקבוצות הקלסטרופוביה, נחש\עכביש וללא-פוביה אשר חוו פאניקה במהלך ניסויי חשיפה לנחש\עכביש (S/S), ארון והיפר-ונטילציה (HYP).

טבלה 1. תוצאות קצב לב והבדל קצב לב על פני קבוצות ומצבים.

לא פוביים

n=18

פובים מנחשים\עכבישים

n=19

קלסטרופובים

N=9

קצב לב אבסולוטי
נחש\עכביש
ניסוי 175.7 (10.7)87.6 (13.7)(9.3) 79.6
ניסוי 2(10.3) 75.9(12.2) 85.9(9.6) 80.1
ארון
ניסוי 1(8.1) 72.5(12.4) 82.3(17.6) 82.2
ניסוי 2(8.8) 72.1(12.6) 83.5(10.5) 79.1
מוצא(8.6) 66.4(10.8) 72.2(5.6) 71.3
הבדל קצב לב
נחש\עכביש
ניסוי 1(6.0) 9.3(11.4) 15.7(4.7) 9.0
ניסוי 2(6.2) 9.5(8.8) 14.3(4.8) 9.5
ארון
ניסוי 1(6.0) 6.1(6.5) 10.5(15.8) 11.6
ניסוי 2(5.4) 5.7(7.1) 11.3(6.9) 8.5

דיווח עצמי מתוקנן של רגישות חרדה

שלושת הקבוצות נבדלו זו מזו באורך משמעותי במונחים של תוצאות אינדקס רגישות חרדה; F(2,43)=6/3, PI<0.01, ממוצעי הקבוצה היו: לא-פובים 19.8, נחש\עכביש 22.9 וקלסטרופוביה 32.9. מבחני Scheffe הראו כי הקבוצה הקלסטרופובית דיווחו על רגישות חרדה גבוהה יותר מאשר לא-פובים, אך לא נבדלו באופן משמעותי מקבוצת הנחש\עכביש.

בנוסף, מקדם קורלצית Pearson חושב בין תוצאות אינדקס רגישות חרדה והמדידות התלויות השונות של עניין. תוצאות רגישות חרדה היו בקורלציה משמעותית עם רמות מקסימליות של חרדה שנחוותה ביחס למצבי ארון (0.60 ו-r=0.52 ) והיפר-ונטילציה (0.63 ו- r=0.54). בנוסף, תוצאות רגישות חרדה היו בקורלציה משמעותית עם מדדי סימפטומים פיזיים בעבור כל ניסוי של כל מצב תמריץ (מקדמים נעו בין 0.43 ל-0.54(. תוצאות רגישות חרדה היו בקורלציה משמעותית עם מדדי סימפטומים קוגניטיביים בעבור הניסוי הראשון של היפר-ונטילציה בלבד (r=0.42). מקדמי קורלציה לא היו משמעותיים בין רגישות חרדה וערכי הדיווח אודות פאניקה, תוצאות הבדל קצב לב, או קצב לב מוצא.

דיון

ניתן לסכם תוצאות חקירה זו כלהלן. ראשית, קבוצת הקלסטרופוביה דיווחה באופן ניכר על סימפטומולגיה פיזית כוללת גדולה יותר, במיוחד ביחס לתמריץ קשור-הפחד (כלומר, מצב הארון), בהשוואה לקבוצות הנחש\עכביש והלא-פובים. אכן, קבוצת הקלסטרופוביה דיווחה על סימפטומולגיה פיזית חזקה בתגובה לתמריץ הנחש\עכביש כפי שעשתה קבוצת הפובים מנחשים\עכבישים, למרות שהם היו פחות חרדים מקבוצת הנחש\עכביש, לפחות בחשיפה בניסוי הראשון. בנוסף על כך, בעוד שקבוצת הקלסטרופוביה דיווחה על סימפטומולוגיה פיזית חזקה יותר, הראתה קבוצת הנחש\עכביש את קצב הלב הגבוה ביותר במהלך חשיפות. העדר הקורלציה בין תגובת קצב הלב והדיווח על סימפטומולוגיה פיזית באופן כללי, או ביחס לסימפטום קצב הלב בפרט, הינו עקבית עם הממצאים האלו. אם ניתן להניח כי הוא לפחות בחלקו אינדיקטור תקף של רמת עוררות אוטונומית, תבנית זו של ממצאים מדגישה את חוסר ההרמוניה בין הדיווח על סימפטומולוגיה פיזית וחוויית עוררות פיזית. נוסף על כך, חוזקן של הקורלציות בין מדדי הסימפטומים הפיזיים והתוצאות באינדקס רגישות חרדה תומכות בדעה  כי הדיווח על סימפטומוליגיה פיזית קשור יותר לפחד מסימפטומים גופניים של עוררות מאשר העוצמה של העוררות בפועל.

שנית, קבוצת הקלסטרופוביה דיווחה על יותר פחדים קוגניטיביים (כלומר, פחדים מאובדן שליטה, אובדן שפיות או מוות) מאשר שתי הקבוצות האחרות. אולם, בשונה מהדיווח אודות סימפטומולגיה פיזית חזקה על פני כל המצבים, הסימפטומים הקוגניטיביים ניכרו רק ביחס למצב הארון, ורק באופן משמעותי במהלך החשיפה בניסוי הראשון. דאגות אודות פאניקה ואובדן שליטה כמעט ולא היו קיימות במצבים האחרים, כפי שהיו בעבור קבוצת הנחש\עכביש באופן כללי. הקבוצה הלא-פובית כלל לא דיווחה על פחדים קוגניטיביים.

שלישית, הראיות ביחס לאפשרות החיזוי של חרדה ופאניקה היו בלתי ברורות. הדיוק בו נחזתה העוצמה של החרדה שנה על פני שלושת הקבוצות. למרות שקבוצת הקלסטרופוביה דיווחה על יותר התקפות פאניקה מאשר שתי הקבוצות האחרות (n=5), הם חזו כי התקפות הפאניקה שלהם היו בעלות סבירות גדולה להתרחש כאשר ייכנסו לארון. במילים אחרות, פאניקות הארון שלהם היו צפויות. בניגוד לכך, התקפות הפאניקה שחוו הקבוצות נחש\עכביש ולא-פובים (n=7) היו בלתי צפויות, וכן גם התקפות הפאניקה של נבדקים מהקבוצה הקלסטרופובית במצבי הנחש\עכביש וההיפר-ונטילציה (n=3). נוסף על כך, למעט התקפות הפאניקה של קלסטרופובים שאירעו מיד עם הכניסה לארון, שאר ההתקפות דווחו כמושהות, או שהתרחשו "בשלב כלשהו בזמן הניסוי". במילים אחרות, חמשת התקפות הפאניקה בקבוצת הנחש\עכביש כאשר הועמדו מול התמריץ קשור-הפחד שלהם היו בלתי-צפויות ומושהות. תוצאה זו הינה עקבית עם ראיות אחרות המציעות כי תגובות פחד בלתי צפויות משתרעות מעבר לאתר הPD בעבור פוביות ספציפיות (Carske et al, הוגש; Rachman et al, 1987,1988(. אולם, תבנית התוצאות הינה בלתי עקבית עם התחזיות ממודל אותות-הפחד. שוער כי פחד\פאניקה בלתי צפויים של נבדקים בקבוצת הנחש\עכביש הופעלו בידי שינויים בלתי צפויים בתצורת התמריץ (למשל תנועה של הנחש או עכביש). בנוסף, מתקבל על הדעת כי יותר התקפות פאניקה היו מתרחשות במצב הקלסטרופובי אם בריחה הייתה נתפסת כיותר קשה. כלומר, התקפות עשויות להיות יותר בולטות תחת מצבים חיצוניים הנתפסים כיותר מאיימים. חקירה נוספת של היחס בין עוצמת ההקשרים האקסטרוצפטיבים ואותות אינטרוצפטיבים הינה מוצדקת.

באופן כללי, תוצאות אלו תומכות בשתי התחזיות ממודל אותות-הפחד. משמע, אנשים עם חרדה ממצבים קלסטרופובים מדווחים על יותר סימפטומולוגיה פיזית ויותר פחדים קוגניטיביים מאשר אנשים עם פחד מחיות. נוסף על כך, הקבוצה הקלסטרופובית היו בברור יותר חרדים מאתגרי היפר-ונטילציה מאשר קבוצת הנחשים\עכבישים. בניגוד לתחזיות, הקבוצה הקלסטרופובית היו חרדים לגבי היפר-ונטילציה כפי שהיו לגבי הארון, אפילו בניסוי החשיפה השני. כפי שצוין לעיל, קלות הבריחה הנתפסת מהארון עשויה הייתה לשכך את רמות החרדה בהשוואה למצבי קסלטרופוביה יותר לוכדים כגון מעליות.

מצד שני, הקבוצה הקלסטרופובית נתפסו לפאניקה לעיתים קרובות יותר בארון מאשר במהלך היפר-ונטילציה. הדיווח אודות פאניקה עשוי להיות קשור לפרופילי סימפטומים פיזיים וקוגניטיביים. כלומר, למרות שקבוצת הקלסטרופוביה דיווחה סימפטומולוגיה שווה בעוצמתה במהלך חשיפות הארון והיפר-ונטילציה, פחדים קוגניטיביים מאובדן שליטה וכו' היו מוגבלים למצב הארון. כפי שהוצע על ידי אחרים (למשל Rpee, Ancis ו-Barlow, 1988), נראה כי חווית התקפות פאניקה תלויה בפחדים קוגניטיביים בנוסף לסימפטומולגיה פיזית.

אף על פי כן, הקבוצה הקלסטרופובית הייתה חרדה ביותר ביחס להיפר-ונטילציה. בנוסף, כפי שנצפה, קבוצת הפוביה מחיות הציגה חרדה מועטה מאוד בתגובה להיפר-ונטילציה; בניסוי ההיפר-ונטילציה השני הם כבר לא היו יותר חרדים מאשר קבוצת הבקרה. תוצאה זו מציעה כי אנשים עם פחדים ממצבים קלסטרופובים מפחדים יותר מאותות אינטרוצפטיבים מאשר אנשים עם פחדים מנחשים\עכבישים. תוצאות מאינדקס רגישות החרדה תומכות במסקנה זו מאחר וקבוצת הקלסטרופוביה הגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במדד זה של פחד מסימפטומי  עוררות גופניים. למעשה, ממוצעי התוצאות שלהם התקרבו לתוצאות שהושגו מחולים עם PD (למשל, Rapee et al. , 1988), בעוד שקבוצת הנחשים\עכבישים לא נבדלה במדד זה מהבקרים הלא-פובים. באופן חשוב, לא ניתן לייחס את פחדם של הקבוצה הקלסטרופובית מאותות אינטרוצפטיבים ללמידת היסטוריה קודמת של התקפות פאניקה מאחר ולפי הסינון הראשוני, אף אחד מהם חווה מעולם התקף פאניקה ללא אותות מקדימים.

בסיכום, התוצאות מעניקות תמיכה  לדעה לפיה פרטים עם קלסטרופוביות מגיבים יותר לאותות אינטרוצפטיבים מאשר פרטים עם פוביות מנחשים\עכבישים. תוצאה זו היא בשל החידוש של חשיפה בניסוי אחד, מאחר והבדלי הקבוצות נשמרו לרוב במבחן השני של היפר-ונטילציה. בנוסף, תוצאות אינדקס רגישות החרדה משקפות הבדלי קבוצות יציבים יחסית. ביחד, התוצאות מחקירה זו תומכות בהיפותזה לפיה מאפייני תגובות פחד קשורים באופן פונקציונלי לאותות פחד; העובדה שהקבוצה הקלסטרופובית דיווחו על יותר סימפטומולוגיה פיזית ופחדים קוגניטיביים בשל חשיבות גדולה יותר של אותות אינטרוצפטיבים.

לפני ששוקלים את היישומים התיאורטיים והניסויים של ממצאים אלו, חשוב לשקול חולשות אפשריות העשויות להגביל את התקפות של התוצאות. ראשית, הקבוצות הפוביות נלקחו מאוכלוסייה אנלוגית, ולפיכך המידה בה הממצאים מכלילים ליותר אנשים פוביים המבקשים עזרה בעבור הפוביות הספציפיות שלהם מצריכה תשומת לב. כפי שתואר, הפובים במחקר זה דיווחו רק על הפרעות או מצוקות מתונות עד בינוניות כפועל יוצא של הפחדים שלהם. מצד שני, מדדי ההפרעה היו מאוד דומים למדדים שנמדדו בדגימה קלינית שדיווחו על פחדים משמעותיים מחיות (מדדי הפרעה = 1.2 לעומת 1.9 במחקר זה) ומצבים מסוגרים (מדדים= 3.6 לעומת 3.0 במחקר זה) (Carske et al., הוגש). יתר על כן, מדדי פחד במהלך החשיפה במחקר זה היו דומים לפחד הממוצע שדווח על ידי דגימה קלינית שהיו פובים מחיות (מדדי פחד = 5.9 לעומת 5.4 במחקר זה) ומצבים מסוגרים (מדדי פחד = 6.0 לעומת 6.4 במחקר זה). בנוסף, המספר הממוצע של סימפטומים שנתמכו במחקר זה הוא כמעט זהה למספר הסימפטומים שנתמכו על ידי הדגימה הקלינית: קובצת הנחשים\עכבישים תמכו בממוצע 3.7 סימפטומים בהשוואה ל3.5 סימפטומים על ידי הדגימה הקלינית שפחדו מחיות, והקבוצה הקלסטרופובית תמכו בממוצע 7.3 סימפטומים בהשוואה ל7.4 על ידי הקבוצה הקלינית שפחדו ממצבים מסוגרים. לבסוף, נתוני סימפטומים ממחקר זה הינם דומים לנתונים שנאספו במהלך ראיונות חולים המבקשים עזרה ספציפית בעבור פוביות פשוטות במרכז להפרעות לחץ וחרדה, אולבני, ניו-יורק (נתונים שלא פורסמו). יחס התמיכה הממוצעת בסימפטומים בעבור קבוצה של 35 לקוחות שאובחנו עקרונית עם פוביות פשוטות (סוגים מעורבים של פוביות) היה 42.9% (טווח 14.3% – 77.1% ) בהשוואה לממוצע של 56.4% (טווח 11.1% – 100%) בעבור הקבוצה הקלסטרופובית ו29.5% (טווח 0% – 94.7%) בעבור קבוצת הנחשים\עכבישים במחקר זה.  למרות שההשוואות אינן ישירות, לאור השיטות השונות של איסוף נתונים (סקירה וראיונות של הדגימה הקלינית לעומת מדידה in vivo בדגימה האנלוגית), קווי הדמיון בין מערך הנתונים הנוכחי של אוכלוסייה אנלוגית ונתונים שהושגו מדגימות קליניות הינם מרמזים למידת האפשרות להכללה. אף על פי כן, שכפול של מחקר זה עם חולים המבקשים עזרה בעיקר בעבור הפוביות הספציפיות שלהם הינו מוצדק ורצוי.

שנית, ייתכן וניתן לכלול בשיפור מבנה המחקר מצב בו משולבים אותות אינטרוצפטיבים ואקסטרוצפטיבים, כגון היפר-ונטילציה בנוכחותו של תמריץ קשור-פחד. ההשוואה תאפשר חקירה נוספת אודות תפקידם של אותות אינטרוצפטיבים בעבור פוביות ספציפיות. שלישית, למרות שקצב לב הינו אינדקס של עוררות אוטונומית הנמצא בשימוש נפוץ, חקירה יסודית יותר של היחס בין דיווח סימפטומים ועוררות פיזיולוגית מצריך מדידות פיזיולוגיות מקיפות יותר. רביעית, מדידות של רמות תכונת חרדה  עשויות היו לתרום למערך התוצאות הנוכחי, מאחר ומתקבל על הדעת כי פרטים עם קלסטרופוביות הינם חרדים יותר באופן כללי מאשר פרטים עם פוביות מנחשים\עכבישים. Barlow (1988) הציע כי תכונת חרדה מוגברת קושרה עם פחד מאותות אינטרוצפטיבים, מאחר ואותות מסוג זה הינם זמינים יותר כפועל יוצא של עוררות אוטונומית מוגברת וממקדים את תשומת הלב בעצמי באופן כללי. לפיכך, הבדלי הקבוצות בפרופילי סימפטומים ורגישות חרדה יכולים להיות מיוחסים לרמות תכונת החרדה. מצד שני, אחרים טענו כי תכונת חרדה ורגישות חרדה הינם גורמים עצמאיים (למשל McNally, 1990). כלומר, הבדלים בין הקבוצות יכולים להופיע אפילו לאחר שליטה על רמות תכונת חרדה. לבסוף, התאמה של מצבי תמריץ במונחים של דרישות המטלה בפועל עשויה להיות חשובה. במחקר זה, הנבדקים נתבקשו לנסות ולגרום לנחש\עכביש לזוז בעוד שהם פשוט ישבו באופן פסיבי במהלך חשיפה לארון. המידה של מערובות המטלה במצבי נחש\עכביש עשויה הייתה להגביל את תשומת הלב לאותות אינטרוצפיטיבים.

יישום תיאורטי אחד הנובע ממצאים אלו הוא שמאחר שנראה כי פוביות ספציפיות הינן הרבה יותר הטרוגניות מאשר חשבו בהתחלה, הן עשויות להצריך מנגנונים מובחנים בעבור רכישת, הישרדות והפחתת פחד. האפשרות של נתיבים ספציפיים לרכישת פחד על פני פוביות שונות כבר נחקרה במידה מסוימת (למשל Ost, 1991). נוסף על כך, התוצאות מספקות ראיות נוספות לקשר בין קלסטרופוביות וPDA. יישום ניסויי חשוב הוא האפשרות שטיפולים בעבור קלסטרופוביה עשויים לצאת נשכרים מהכללת פרוצדורות המופנות באופן ספציפי לפחדים מאותו אינטרוצפטיבים, כגון אלו שפותחו בעבור הטיפול בהפרעות פאניקה (Barlow et al., 1989).


[1] Exteroceptive – קליטת גירויים מן העולם החיצוני.

[2] Interoceptive – קליטת גירויים בתוך הגוף.

[3] ???? –

[4] אנכי, מצטלב בזווית ישרה (המתרגם)

[5] "כי" (האות היוונית) בריבוע.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות