תיאוריות בקרימינולוגיה: עבריינות נוער

סיכומים בתיאוריות בקרימינולוגיה: עבריינות נוער

מתוך סיכום הקורס תיאוריות בקרימינולוגיה

קיימות 3 קבוצות של עברייני נוער:

  1. עבריינות רכוש- מטרת קבוצה זו היא רווחית. מה שיותר להרוויח ולהצליח, מה שיותר מהר.. קבוצה זו קשורה גם לקבוצות של עבריינים מבוגרים, מהם הם גם לומדי. הם לומדים מהם שבחברה שלנו (תעשייתית), צריך להרוויח מה שיותר, אבל אסור להתאמץ בשביל זה. לעבוד בשביל להרוויח זה לא רלוונטי מבחינתם- זה שמור לחנונים. הם מרווחים בקלות וככל שבקלות יותר, זה נחשב יותר. האידיאל זה להסתובב עם מה שיותר מוצרי ראווה ולפזר כסף בלי חשבון… זה מתאים לסגנון החדשני.
  2. עברייני האלימות- אצלם, להיות הכי תוקפני, הכי חזק, זה הכי נחשב… התוקפנות היא לשם אלימות. כדי לצאת חזק בקבוצה. המטרה היא לא להרגיש פחד או חולשה. לדעת לשאת סבל. הרקע לעבריינות זו- חברה אנומית מאוד, כאשר בני הנוער חווים במסגרתה משברים: אבטלת הורים, משבר כלכלי, הגירה, התנגשות תרבויות. אלה גורמים לילד שהוא עלול להיפגע, שהוא חלש ולא תמיד יש מי שמכיל זאת, בפרט בחברה תעשייתית, בה כל אחד נאבק על מקומו. הקבוצה העבריינית היא אלטרנטיבה "נוחה". בתוך הקבוצה, לא חשוב הגזע שלך או מאין באת, אלא אם אתה יכול להיות חזק ולנצח.
  3. עברייני "כייף"- אל בני נוער שמטרתם היא מה שיותר ליהנות. הם הדוניסטים, נהנתנים, מבחינתם להיות באקסטאזה תמידית וזאת הם משיגים ע"י סמים, אלכוהול, עבריינות מין. העיקר, לחוש ריגושים והנאות. זה "מכסה" על איזה חלל או כאב. בנערים אלה, יש משהו נסגני. במקום להתחבר לחברה, למחויבויות בה, לגבולותיה, הם בעצם נסוגים לאיזה עולם שהוא לא אמיתי. המטרה היא לסגת מהחברה, לא כדי להיות אלים, אלא כדי לברוח. אלה מדגימים את הנסגנים, התייאשו מלהיות חלק מהחברה, מלקחת חלק וזאת בעקבות כי החברה לא "מכילה", אנומית.

3 זרמים של תיאוריות, כאשר כל אחד מהם מנסה להסביר את ההתחברות לתת- תרבות עבריינית:

1. תיאוריות ריבודיות: תיאוריות המדברות על ריבוד חברתי, מעמד חברתי:

אלברט כהן:

מנסה לתאר את המצב של ילדים ממעמד נמוך, כאשר הילדים אלה מגיעים לביה"ס ומחזיקים, בד"כ בערכים של מעמד בינוני. במעמד הבינוני ישנם ערכים ברורים, למשל: הערכים של המעמד הבינוני הם שחשוב להגשים מטרות, לא להיות אלים, לכבד, להיות מנומס, לדעת לדחות סיפוקים כדי להגשים אח"כ מטרות ארוכות טווח. כלומר, המעמד הבינוני רוצה שהנער יגדל להיות "מישהו" וכדי שזה יקרה, הוא צריך ללמוד, להשקיע, להצליח. המעמד הבינוני מעריך השכלה, הצלחות לימודיות. והמורים, שהם בני המעמד הבינוני, מחזקים את הילדים, שאכן מנהלים לפי ערכים אלה: ילדים מנומסים, אדיבים… בד"כ, ילדים אלה הם בני המעמד הבינוני. לילדים בני המעמד הבינוני קל ונוח כי כך הורגלו… לעומת זאת, הילד מהמעמד הנמוך, המגיע ממערכת ערכים שונה, חש קונפליקט. הוא צריך להתאים עצמו למערכת ערכים, שהוא פחות מכיר, היא פחות נוחה לו וכאשר אינו מצליח, הוא לא זוכה לשום חיזור מההורים. כלומר, הוא כל הזמן מרגיש בשוליים. הם לא באמת מצליח להיכנס לתוך הקבוצה. לאט- לאט הוא מרגיש, שהוא לא רוצה להיות במקום הזה, הוא לא מרגיש בעל ערך, לא מקבל חיזוקים. הוא מתחיל לפתח עמדה נגיטיביסטית לערכים של המעמד הבינוני. מה שבני המעמד הבינוני מאמינים- הוא עושה בדיוק להיפך. אם בני המעמד הבינוני אינם אלימים- הוא יהיה אלים… אם הם לומדים בביה"ס- הוא ילך מביה"ס ואז הוא משכנע עצמו שללמוד בביה"ס, זה לחנונים… זה לא בשבילו.. ואז הוא "נושר" מביה"ס ומגיע לרחוב ופוגש נערים נוספים כמותו. יחד, הם הופכים להיות תת- תרבות עבריינית. הערכים שלהם שוללניים, זדוניים, הם לא תועלתניים, הם עושים "דווקא"… בתוך קב' זו, הוא חש ערך, שיש לו מקום.. כלומר, תת- התרבות הזו היא פיתרון לקונפליקט שהיה לו בין ערכיו לבין ערכי המעמד הבינוני- שם זה מסתדר לו, אין לו קונפליקט..

סתרלנד:

בני המעמד הנמוך חוו כל מיני התנסויות- התנסויות בבית, בביה"ס, תחושות, קונפליקטים, הקושי להתחבר. בעקבות אלה ובעקבות המפגש עם המעמד הבינוני, הם מעצבים להם "מפת דרכים" והם מנסים להשתלב במבוך הזה. הם רואים שזה קשה. לאט –לאט הם מפרשים זאת ומתרגמים זאת לכך שביה"ס לא בשבילם. כל ערך של המעמד הבינוני הם מתרגמים כשלילי ובהתאם לכך, הם בוחרים לעזוב את ביה"ס, לאמץ נורמות הפוכות, נגטיביסטיות ולהצטרף לתת- תרבות עבריינית. כאשר הם מצטרפים לקבוצה, הם מתחילים ללמוד (קב' קטנה, אינטימית, נערים דומים להזדהות, למידה דיפרנציאלית- כלל טכניקות הלמידה). בהמשך, הם משתכללים ומתפתחים. הנערים האלה גם מפעילים טכניקות נטרול. הם הגיעו לעבריינות כי החברה לא קבלה אותם- ביה"ס דחה אותם, החברה היא זו שלא בסדר. הם רואים את החברה "כצבועה", כאילו היא בעלת ערכים, אך זה לא כך באמת. "מותר לפגוע באחרים, כי הם פגעו בנו קודם לכן". ולכן זה עניין של בחירה שלהם.

2. תהליך סוציאליזציה לקוי:

התהליך של החברות הוא תהליך חשוב בדרך לקליטת נורמות והפנמתן. כדי שילד יקלוט נורמות, הן צריכות להיות מועברות בדרך עקבית, באופן ברור, כך שהנורמות באמת יופנמו ויהפכו להיות חלק מהתנהגות הילד. תהליך הסוציאליזציה צריך לכלול מחד- הכלה, תמיכה, חיזוקים ומנגד, גם גבולות והתווית איזושהי דרך, כאשר המטרה היא להביא את הילד למקום בו הוא מסוגל להשתלב בחברה ולהסתגל אליה. שהקרקע המכינה שלו היא חיובית, מה שיוביל לכך שההתמודדויות שלו יהיו טובות יותר.

אריקסון:

(מודל גנטי/ נגטיביזם בגיל ההתבגרות)- כלל שלבי ההתפתחות.

טרשר:

תת- תרבות עבריינית היא אלטרנטיבה שנערים מצאו לעצמם במקום המערכות הרגילות של משפחה, מערכות חינוכיות, שגרמו להם אכזבה. אריקסון דיבר על שלבים התפתחותיים, כאשר הדגש, בשל זה, הוא להתבגרות.

גיל ההתבגרות מתפרס בין גילאי 12- 30. גיל ההתבגרות, בתחילתו, מתאפיין ב"פיזור האני". לילד יש הרבה מאוד שאלות ותהיות על ההתפתחות הרגשית, הפיזית ועדיין- אין לו מסגרת תשובות. הכל מעורפל ומפוזר. לאחר שלב זה, מגיע שלב השעבוד. בשעבוד יש למידה וחיקוי מכל מיני דמויות- כך הנער לומד אודות עצמו- אלה יכולות להיות דמויות מהמשפחה, דמויות חינוכיות ויכולה להיות הערצה לזמרים. לחיקוי והשוואה זו, ישנו ערך מוסף בכך שזה מלמד את הילד מהו, מיהו… וזה שלב נוסף בדרך ל"גיבוש זהות" שזו מטרת גיל ההתבגרות.

בהמשך גיל ההתבגרות, יש המורטוריום- תקופה במסגרתה עושים ניסיוניות בכל מיני תחומים: למידת מקצוע, מקומות עבודה, התנסויות מיניות, פוליטיות. הנער מחפש את עצמו, את מקומו, את זהותו. זהו שלב חשוב בדרך ל"עיצוב זהות". היה שהנער משלים את תהליך גיל ההתבגרות בצורה טובה ותקינה, הוא אמור לצאת לעולם עם יעדים, עם מטרות, עם ידיעה מיהו ולאן מועדות פניו.. גיל ההתבגרות, תלוי גם במה שקרה לפני גיל ההתבגרות, כיצד עבר שלבים קודמים- האם הצליח לבסס אמון בזולת? אם כן, זה יקל עליו ליצור קשרים עם חברים, עם בני זוג.. האם האגו שלו חזק, אוטונומי? האם חווה חוויות חיוביות, מעצימות. ככל שהוא עבר יותר חוויות מחזקות, הוא יוכל להתמודד עם חוויות הילדות בצורה טובה יותר. האם החוויות מביה"ס הן טובות או נחותות? ברגע שמסיבה מסוימת, תהליך הסוציאליזציה לא היה תקין, לנער יהיה קשה לגבש את זהותו ואז הוא נשאר במצב של אגו מפוזר- לא ידע מה הוא רוצה, לאן הולך…- מצב מבולבל כמו בתחילת גיל ההתבגרות. בשל העובדה שהאגו שלו לא חזק ויציב, הוא עלול לחקות דמויות שליליות (חשוב שהדמויות יהיו ערכיות וחיוביות…). אם הבית ומע' החינוך לא נותנות לו מענה, הוא מוצא זאת באלטרנטיבה אחרת של תת תרבות עבריינות- שם ימצא את החיזוקים.

פרסונס:

מדבר על "המרד הזכרי".

ילדים, בנים, גדלים עם הרבה מאוד דמויות נשיות בילדותם- האימא, המטפלת, גננת, מורה וכו'… הבן מוקף בדמויות נשיות לאורך ילדותו והוא מנסה לאמץ לו התנהגויות המאופיינות כגבריות והוא עושה זאת באופן מוקצן כדי להיות נשי. הוא חייב להראות שהוא לא כמו כלל הנשים, אלא "גבר" והוא עושה מעשים המזוהים על גבריות: אלימות, כוחניות למשל. חלק מזה, זה כדי להתחבר לנערים אחרים שהם עבריינים. עבריינות נתפסת כגברית. הילד משתמש במנגנון של "תצורת תגובה"- לקחת את הקיצוניות השנייה, כדי שלא להגיע לצד השני.

תיאורית התיוג :

(אדד) קרקע מכינה+ התנהגות+ תיוג => הוויה.

"קרקע מכינה" חיובית- כוללת הרבה מאוד חוויות מחזקות, מעצימות. אצל נערים אלה, בשל תהליך סוציאליזציה לקוי, יש בקרקע המכנה מינוסים רבים. אין מספיק תמיכה, חיזוקים, חוויות מעצימות. הילד מתחבר לכל מיני דמויות שליליות כדי לקבל את הכוחות, החיזוקים, את תחושת הערך, מה שלא קיבל בעבר, במשפחה או במסגרות אחרות, שזה המרכיב של ההתנהגות. הוא מתחיל ללכת לכיוון שלילי. ברגע שמבצע מעשים שליליים, הסביבה מתחילה לתייג אותו. המסר החברתי הוא שהילד סוטה.. ברגע שהמשפ' לא מקבלת את הילד או חזרה או כל מסגרת אחרת, הוא מתחיל להאמין שהוא אכן כזה ואז הוא נשאר בתוך תת- תרבות עבריינית, ששם חש שמקבלים אותו (מחקר של שוהם בנושא הזנות).

3. תיאוריות של אנומיה והתפוררות נורמטיבית:

(תיאוריה פונקציונאליסטית).

ע"פ תיאורה זו, החברה התעשייתית היא בעלת ערכים נמוכים, התפוררות נורמטיבית, בלבול, חוסר דרך. המצב המבולבל הזה הוא מצב כללי בו כולם נמצאים. בני הנוער הם חלק מהחברה ולכן הם חווים את הבלבול הנורמטיבי בגיל שהוא גם ככה רגיש (גיל ההתבגרות). החברה שבה הם חיים היא תחרותית וכמו שהמבוגרים תחרותיים, גם הילדים הופכים תחרותיים. תחרות ע"ב חומרי מאוד. החברה עצמה חומרית, הדוניסטית, נהנתנית. הילדים מפנימים את המסרים האלה, שבעצם צריך להצליח, להרוויח ומה שיותר ליהנות, לקדש את תרבות הפנאי. החברה לא סולידרית, לא תומכת, היא מחזקת אינדיבידואליזם, פחות "ביחד". כל אחד דואג לעצמו והנער חי בניכור החברתי הזה. האלטרנטיבה למצב המנוכר זה תת- תרבות עבריינית- שם, כאילו, יש כללים, כיוון וקבוצה.

לאנומיה יש כל מיני תולדות של המצב החברתי: סטייה ע"ב חדשנות (המטרה מקדשת את האמצעים). הם מבינים שהכי חשוב זה שהם ירוויחו ויצליחו, שהם יהיו בפסגה ומה שיותר "לדחוף" כדי להיות בפסגה, גם במחיר של הרס או פגיעה כי החברה לא ערכית, אין ערכים שמגבילים ומורים מה צריך לעשות, מה שהיה קיים אולי בחברה מסורתית.

במקביל, בחברה כזו, האדם מתחיל לחוש באנומיה שבתוכו- אין מטרות ברורות, אין משמעות חיים אמיתית, הרבה בדידות שיכולה להיות ואז הדרך להימלט מתחושות אלה, בין היתר, יכולות להיות עבריינות. זה גם יכול להוביל לסטייה כסמים (נסגנות)- הנער בודד, מיואש, מתוסכל, פערים בין הרצוי למצוי. כאילו כולם יכולים, אך לא באמת… הנערים שלא מצליחים, נפלטים או מתמכרים עד כדי אובדנות. לעיתים יש משבר תרבותי (הגירה למשל), המקצינים את הפערים.

ראו גם: עבריינות נוער בפסיכולוגיה

מועדון 27 – מיתוס או מציאות?

מה משותף לג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, קורט קוביין, איימי וויינהאוס? והאם בשביל תהילת עולם צריך למות צעיר? מיתוס מועדון 27

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: