תיאוריות בקרימינולוגיה: התיאוריה של אדלר

מתוך סיכום הקורס תיאוריות בקרימינולוגיה

אדלר יצא מבית מדרשו של פרויד, בחר לעצמו דרך, אך ינק חלקה מפרויד. הוא נותן הרבה מאוד דגש לאדם, לפרט, הוא מבקש מאיתנו להתמקד בפרט ולהסתכל על האדם כעולם שלם, מיוחד וייחודי. פעמים רבות אנחנו הולכים לאיבוד בהמון. כל אחד רוצה בעצם שיראו אותו. כדי להבין את האדם, אנחנו צריכים להסתכל על הדברים דרך העיניים שלו. לכל אחד, הראייה הסובייקטיבית שלו והפרשנות שלו לכל מיני חוויות. לכל אדם זווית ראייה אחרת על הדברים.

הצורך האוניברסאלי שלנו, על פיו, הוא הצורך בשייכות. כל אחד מאיתנו רוצה להרגיש שייך, חשוב, משמעותי לפחות למישהו- משפ', חברה, להיות 'חלק מ…' כולם רוצים להיות מובנים, שיכירו ברגשות שלנו, שיתחשבו בנו. כאשר אנחנו מאבדים דברים אלה, אז האיזון שלנו מתערער וכשזה קורה, אנחנו מחפשים דרכים להתמודד- טובות יותר או פחות, לגיטימיות או שלא, כדי להחזיר לנו את התחושה שאנחנו חשובים, שייכים וכו'. זוהי מטרת העל והיא אוניברסאלית.

אדלר מלמד אותנו שכדי להבין אנשים אחרים, יש לעשות זאת דרך עיניהם, אבל לעיתים זה קשה… מרבית הזמן, אנחנו עושים זאת דרך עינינו, אבל יש להבין כי כמו שאנחנו רוצים להרגיש חשובים ומובנים, כך גם רוצה הצד השני.

חלק מהמשאלות שלנו בעת קונפליקט, זה שאני רוצה להיות צודק, מוערך, שהאחר טועה. לעיתים, משאלות אלה יובילו אותנו לחוסר מוצא. אדלר מלמד שהאדם היחיד שאנחנו יכולים לשנות, זה את עצמנו. לעיתים, אנחנו עסוקים בלשנות אחרים או שאחרים ישתנו בשבילנו. אדלר מנסה לראות איך כל אחד יכול לחשוב מכיוון אחר מתוך הנחה שמה שישפיע עלי, ישפיע גם על הסביבה. אני יכולה לשלוט רק בעצמי.

זוהי תיאוריה אופטימית, המאמינה בשינוי ובבחירה. המקום שאנחנו נמצאים, זה מתוך בחירה- לטוב ולרע. זה בשליטה שלנו. לאדם יש בחירה באשר לניהול ולהתנהלות של האדם. כל בעיה/ משבר/ קונפליקט קשור בדרך כזו או אחרת לאיבוד תחושת החשיבות שלי.

הדגש של אדלר הוא כלפי הפרט. כל אדם הוא סובייקט. הוא חווה דברים, אירועים, מקרים, התמודדויות בעיניים שלו. האמת האובייקטיבית פחות רלוונטית. כל אדם תופס אחרת את הדברים. לכל אדם זווית הראייה שלו הכוללת את החוויות, ההתנסויות והפרשנות האישית. במקביל, אדלר רואה אותנו כיצורים חברתיים. אנחנו זקוקים לחברה, זקוקים לאנשים. אנחנו צריכים להרגיש חשובים, משמעותיים, נחשבים, שהדעות שלי חשובות, הרגשות שלי. כולנו רוצים להרגיש שייכים. ברגע שתחושה זו מתערערת, אנחנו יכולים לפתח גם דרכי פעולה שליליות או לא אפקטיביות. כל אחד מאיתנו רוצה להרגיש במקום בטוח. כשביטחון זה מתערער, אז אנחנו מנסים כל מיני דרכי מילוט טובות יותר או פחות. לכל אחד ישנם דברים אחרים המאפשרים לו תחושת חשיבות, שייכות. אם אנחנו רוצים להבין אנשים אחרים, נידרש לעשות זאת דרך עיניהם. היחידים שנצליח לשנות זה את עצמנו.

מהות התיאוריה היא בחירה. כל דבר זו הבחירה שלנו. בחירה זה לא באירוע עצמו, אלא בהתמודדות. במה אני בוחרת לעשות עם זה.

אדלר על פיצוי-יתר, תסביך נחיתות ותסביך עליונות

מושגים מרכזיים אצל אדלר:

נחיתות: נק' המוצא האוניברסאלית שלנו, ע"פ אדלר, היא נקודת המינוס (=רגש נחיתות).

קיימות 2 סוגי של נחיתות: אובייקטיבית וסובייקטיבית.

נחיתות אובייקטיבית:

ביחס ליפנים, אנחנו נחותים. הם יודעים יפנית ואנחנו לא. אובייקטיבית, חסר לנו משהו ביחס לאלה שיודעים יפנית. זוהי נחיתות אובייקטיבית. אני יכולה למדוד אותה, לאמוד אותה. היא נחיתות אמיתית. בשביל כולנו, זה נשאר במקום של נחיתות, אבל היא לא תסביר דבר מהתנהגותנו כי היא לא משמעותית לנו, היא לא תעורר אצלנו פעולה.

נחיתות סובייקטיבית:

תחושת המינוס= חוסר במשהו: הכרה, היעדר ידע וכו'. "האין לי" הזה היא תחושת המינוס, אבל יש פעמים שהמינוס מעורר אותנו לפעולה. למשל: הרצון ללמוד באוניברסיטה. הרצון שלי להיות מלומד וכו'. זוהי נחיתות סובייקטיבית, שתאפשר לנו להבין את התנהגות האדם כי מה שגורם לנו לפעול זה אותה רגש נחיתות סובייקטיבי. זהו מינוס חיובי, "בונה", המניע שלנו קדימה כי אנחנו רוצים להשלים משהו, שהוא כרגע, חסר. זה מניע אותנו לשנות.

רגש הנחיתות יכול להיות רגיל ויכול להיות עמוק.

רגש נחיתות רגיל:

כאשר יש לי יכולת להתגבר על הפער, כאשר הפער הוא סביר, אפשרי ולכן סביר להניח שהדרכים לקידום הפערים יהיו דרכים חיוביות, אפקטיביות.

רגש נחיתות עמוק:

הפער בין הפלוס למינוס גדול מאוד. אני מרגישה שאין לי יכולת להתגבר על הפער. זה גדול מידי. לא ניתן לגשר על הפערים ולכן הפעולות הופכות להיות לא לגיטימיות. כניסה למקום של "הכל או לא כלום". "הכל"- אין לי מה להפסיד. אני לא יכולה להגיע למטרה הנשגבת ואנחנו הולכים "על כל הקופה". אני גונבת כדי להשיג כסף, להעתיק במבחן. המטרה מקדשת את האמצעים.

אפשרות נוספת של "הלא כלום"- המטרה כ"כ רחוקה ואין מצב שאשיג אותה ולכן אני אברח, ייסוג, אסתגר, אעזוב כי אני מיואשת. לעיתים, תחושת הייאוש גוברת בשל ניסיונות העבר. מצב של כניעה.

אנחנו בוחרים בדרכים חיוביות או שליליות ביחס להערכה העצמית שלי. כדי לעורר בי תחושת יכולת, אני צריכה "לסחוב" איתי חוויות מוצלחות, מעצימות. הקרקע המכינה צריכה לכלול הרבה מאוד פלוסים ואמונה שאצליח. "שק" של כישלונות יוביל לתוצרים לא טובים. אדלר מדבר הרבה על עידוד, חיזוק, הצבת רף מסוגלות בהתאם ליכולת האדם, מטלות ביניים, משימות קטנות, כדי שהאדם יאסוף חוויות טובות ותחושות טובות.

ילד שנמצא במקום של 0, כאשר קיבל 10 נקודות- הוא השתפר. כל דבר כזה מעודד ומחזק.

רגש נחיתות, כאמור, הוא מינוס חיובי. בלעדיו היינו "נשארים" במקום.

תסביך נחיתות- כאשר אדם מנצל, משתמש, בנחיתות שלו כדי להשיג מטרות. אדם כזה לא מתקדם. הוא משתמש ב'מינוס' הזה ומפעיל את הסביבה כדי להגשים מטרותיו. הוא לא התקדם. לעורר אצל אנשים תחושת רחמים. "אני לא יכול", "אני מסכן". אדם כזה משיג את המטרה ולכן ממשיך בדרך זו. זה מדגיש את הפער בין האדם לבין הסביבה. אם הסביבה תפסיק לתת אז האדם יצטרך לשנות את דרכו. אנחנו לא יכולים להגיד לו להשתנות, אלא לשנות בעצמנו. תזוזה שלי תזיז את האדם. התסביך השלילי הוא מקום לא טוב להימצאות.

אדלרמדבר מס' על נחיתויות אוניברסאליות:

נחיתות ביולוגית:תינוק שמגיע לעולם, מגיע במצב התלותי ביותר שאפשר. הוא חסר אונים. הוא לא יכול לדאוג לעצמו לצרכים הבסיסיים, ההישרדותיים: אוכל, שינה. הוא לגמרי תלוי באנשים. נולדנו לתלות, במצב של מינוס. אבל המינוס הזה גורם לאדם ללמוד, להתפתח. אנחנו רואים עד כמה המינוס הזה חיוני כי רק כך הילד מתחיל לפעול ולהתקדם. הילד מחקה את הסביבה, לומד ממנה. הוא מבקש להינתק מהתלות. הילד התקדם כי הרגיש נחות ולכן הוא מבצע פעולות להתקדם וחשוב שההורים יעודדו אותו לעשות זאת. תפקיד ההורים, הסביבה, להורים את הגירויים, כדי שהילד יתקדם ויתפתח.

נחיתות האיברים:

התייחסות לאדם פרטי-

כולנו נולדים חסרים. אף אחד מאיתנו לא מושלם. לכל אחד יש את "המינוסים" שלו ולכן כל אחד מאיתנו מנסה להתגבר על המינוסים שמפריעים לי. למשל: אדם שלא רואה טוב, הוא מרגיש משקפיים. החזרת השליטה כדי שאוכל לראות. אדם שלא שומע, ירכיב מכשיר שמיעה וכו'. אני עושה מעשה בעקבות המינוס הקיים אצלי. לעיתים, קיימות נחיתויות קשות כגון: עיוורון. אדם כזה יכול לפצות ע"י תחומים אחרים. עיוור יכול לפתח את השמיעה המוזיקלית. אותה הנחיתות גורמת לו לעשות מעשה. האדם מפתח מסוגלות אחרת כדי להתגבר על הנחיתות. מבטא זאת ביצירתיות.

התייחסות לכלל האנושות-

אצל בני האדם קיימות נחיתויות שונות. לדוג': אנחנו לא יכולים לעוף, אז פיתחנו

מטוסים. אנחנו לא יכולים לשחות כמו דגים, אז המצאנו סירות, אוניות וכו'. כל

ההתקדמות של המדע והטכנולוגיה התפתחה בגלל הנחיתות. כל ההתפתחות היא

תולדה של המינוס.

שגיאות בחינוך:

אדלר נותן הרבה מאוד קרדיט להורים באשר לזה שגם הם עושים טעויות ויש בזה משהו לגיטימי. עם זאת, מזהיר מפני 3 שגיאות, שאסור לעשות, כי זה מזיק לילד:

א'. הזנחה- כאשר ההורים נמצאים וקיימים עבור הילד, אבל ברמה פונקציונאלית מאוד. הילד מקבל את כל מה שצריך, אבל בלי תשומת לב, בלי רגישות. ואז הילד מרגיש, סובייקטיבית, מוזנח. מבחן התוצאה זה מה שהילד מרגיש. אם הילד מרגיש לא טוב, זה מה שיגרום לו להתנהג בדרכים מסוימות. להבין אותו דרך החוויה שלו. לעיתים, ילדים חשים הזנחה בשל היעדר תשומת לב. למשל: אימא שנתנה לילד אוכל מבלי לחייך אליו. דברים אלה נחרטים אצל הילד. אימא שלא שואלת את הילד: "מה שלומך?"

ב'. דחייה- מצב בו ההורים נותנים לילד הרגשה שהוא לא רצוי, שהוא מיותר. ביטוי נוקשות, ניכור. הילד מרגיש שהוא מפריע, מיותר, לא שייך, לא חיוני. זוהי תחושה קשה, המעוררת בילד עוינות, תסכול, כעס. תחושות אלה מלוות אותו גם בבגרותו. הוא מגיע לחברה בתחושה שהוא נחות.

ג'. פינוק- לעשות עבור הילד את מה שהוא יכול לעשות בעצמו. המטרה של הורה היא לגדל ילד שיהיה עצמאי, אוטונומי. זו המתנה הגדולה ביותר שניתן לתת לו. גם אם ההורה לא בסביבה, הילד מסתדר. פינוק יוצר תלות ומייצר עבור הילד מסר סמוי שהוא לא יכול, לא מסוגל. "רק אם אהיה איתך, תצליח…". ילד מפונק לא מפתח תחושה של יכולת. הוא לא צריך להתאמץ ולכן הוא לא מתקדם מבחינה רגשית, נפשית והוא הופך להיות נכה נפשית. ילד כזה לא מאמין בעצמו. הוא בהרגשה שהוא עלול לטעות ולכן עדיף לא לעשות…, לא להתמודד… פחד להיות במקום קשה. ילד קשה יגדל להיות אדם מרדן. הוא מגלה שלא כל העולם נועד לשרת אותו כפי שהיה בבית. זה גורם לילד לכעוס. מבחינתו, הדברים צריכים לקרות. הוא לא צריך לגרום להם לקרות. הצד השני צריך להתאמץ, הוא לא צריך לקחת אחריות על שום דבר. ילד כזה יכול לגדול ולהיות אדם שמתייאש מהר מאוד. לא הורגל להתמודד, להתאמץ, להאמין ביכולות שלו. לילדים כאלה יכולים להיות כישורים, אבל הם לא עושים עם זה כלום. אם אין מישהו בסביבה שעוזר להם, הם לא יכולים לעשות כלום. ילדים כאלה מתקדמים פחות מאשר היו יכולים לולא היו מפנקים אותם. חשוב לתת לילדים להתמודד, לנסות, לתת להם תפקידים.

נחיתות כלכלית:

כאשר אדם מרגיש שיש לו מינוס מבחינה כלכלית. יש דברים שהוא היה רוצה, אך לא יכול להשיג. זה יכול להיות ילד שיכול להגיע לביה"ס ולחבריו יש מותגים ואז הוא יחוש נחות ביחס אליהם. כל נחיתות כזו, הופכת משמעותית, רק כאשר זה אובייקטיבי. יש כאן משקל לחינוך. אם אני רוצה משהו שיש לאדם אחר וזה חשוב לי, זה יעורר בי צורך לשנות, להתקדם. זה יכול להיות מינוס מבורך. למשל: אם הילד ילך לעבוד ואז ישקיע כספו במה שחפץ. זה יכול להיות גם מינוס עמוק יותר, כאשר הילד יגנוב את מה שירצה. זה קיים גם אצל מבוגרים: הפקעת מחירים, שוחד, העלמת מס וכו'.

נחיתות תרבותית:

הדבר קורה בדת, תרבות וכו', בעיקר במדינות הטרוגניות כמו ישראל. במדינות כאלה, יש תרבות רוב, שהיא התרבות הדומיננטית, השלטת ולתרבות זו, מצטרפות תת- תרבויות אחרות: מהגרים, למשל. אדם שמגיע לארץ כעולה חדש, מהגר, החוויה שלו היא חוויה של מינוס כי אין לו שפה, מנהגים, הרגלים, חברים, עבודה וכו'. המינוס הזה יכול להצמיח כי הוא יתחיל ללמוד, להכיר, להתקדם, בתוך התרבות החדשה. להעביר עצמו ממצב של מינוס למצב של פלוס. יכול להיות אדם שלא עושה דבר עם המינוסים שלו- הוא לא יחפש מקום עבודה, לא יכיר חברים. הוא יכול להגיע למצב של תסביך. אדם יכול התערות ולהתקדם והוא גם יכול לדרוך במקום. המצב האופטימאלי הוא שאדם כזה מסוגל להחזיק במנהגיו הקודמים וגם להשתלב בתרבות החדשה. גם למחוק תרבות קודמת זה לא טוב.