תיאוריות בקרימינולוגיה: תיאורית ההתפתחות של פרויד ואריקסון

תיאוריות בקרימינולוגיה: תיאורית ההתפתחות של פרויד ואריקסון

מתוך סיכום הקורס תיאוריות בקרימינולוגיה

מודל התפתחותי (=מדבר על שלבי ההתפתחות).

(*קריאת עזר: המאמר- "על נגטיביזם בגיל ההתבגרות"- אדד. ראה גם תיאוריית ההתפתחות הפסיכו סקסואלית).

התייחסויות לנושא של פרויד ושל אריקסון.

 

פרויד דוגל בשיטה הפסיכו סקסואלית. מדבר על מיניות. סה"כ 5 שלבים.

 

אריקסון דוגל בשיטה הסוציאלית, החברתית, המשפחתית. סה"כ 8 שלבים (אך נקביל ל- 5 השלבים של פרויד).

ע"פ אריקסון, לכל שלב יש קונפליקט משלו, עמו הילד נדרש להתמודד. בשונה מפרויד, אצל אריקסון אנחנו לא מייצרים "קיבעון", אבל "סוחבים" משהו. פרויד טוען, שמי שלא עובר שלב כמו שצריך, הוא נותר ב"קיבעון"(= שלב שלא עבר בהצלחה).

1. השלב ה- 1- השלב האוראלי:

מתרחש בגילאים 0- שנה/ שנה וחצי.

תינוק שהגיע לעולם תלוי בהוריו. מהם הוא מקבל את כל שצריך- פיזית ונפשית. האזור הארוגני הוא הפה. הפה- נותן לילד את כל סיפוקיו. הילד צריך לקבל את כל הסיפוקים כי זה מה שנדרש לצורך התפתחותו ולכן חשוב שיהיו לו דמויות יציבות בחייו, קבועות, שמטפלות בו. דמויות ההורים צריכות להיות זמינות וקשובות, דבר הבא לידי ביטוי בחום, מגע, חיוך, קשב וכו'.

כאשר הילד מקבל צרכים אלה, הוא מפתח תחושה של אמון. הוא יודע שהוא יכול לסמוך על אחרים. ככה הוא גם לומד להאמין בעצמו ובהמשך, גם בסביבתו. שלב זה חשוב כי הוא הבסיס הכולל להמשך התפתחות הילד. זה מהווה חלק משמעותי מיחסיו עם הסביבה. ילד כזה מאמין שהעולם הוא דבר בטוח. הוא יוכל לסמוך על אחרים. לעומת זאת, ילד שלא זכה לקבל סיפוקים אלה, הוא לא מפתח אמון. הוא חושד בסביבה. זה לא מובן מאליו כי לעיתים אימא הייתה ולעיתים לא… חש שאנשים לא תמיד רוצים בטובתו. ילד כזה, בגיל ההתבגרות, נכנס לגיל לא קל והוא לא מרגיש שיש לו על מי לסמוך. היחסים החברתיים שלו נפגעים. אמון בסיסי הוא תנאי ראשוני למע' יחסים. זה יכול להקרין אף על זוגיות בחיים. שלב זה משמעותי להמשך. ילדים כאלה מפתחים ציניות, לעג, זלזול.

הציניות הזו יכולה להתפרש כביטחון עצמי, אך זה בעצם מחביא הרבה מאוד כאב. הציניות הזו מרחיקה את הסביבה. הילד מצדיק את מעשיו דרך זה. אי לכך, חשוב להבין כזה דבר, ע"מ שיהיה קל יותר לקרב את הילד אלינו.

2. השלב ה- 2- השלב האנאלי:

מתרחש בגילאים שנה וחצי- 3.

בגילאים אלה, ההתפתחות משמעותית מבחינה פיזית, מוטורית, קוגניטיבית. הילד מרגיש שיכולותיו גבוהות יותר. הוא כבר יכול ללכת, לטפס, מעט לדבר. זה נותן לו תחושה של עוצמה. הוא מבקש לנסות דברים לבד. הוא רוצה אוטונומיה, עצמאות. יש חשיבות רבה לניסיונות, כי הם מחזקים את האגו. ילד שחווה חוויות מחזקות, מעצימות, האגו שלו יהיה חזק יותר. הוא מאמין ביכולות שלו. לפעמים, טוב לנו להרגיש שהילד תלוי בנו, אבל הכי חשוב זה שהילד יהיה מסוגל לעמוד בפני עצמו.

האזור הארוגני בשלב זה הוא פי הטבעת וזאת בשל החינוך לניקיון, שזו גם דרישה של המציאות. במציאות יש גבולות ודרישות. התהליך הזה צריך להיות הדרגתי ומלווה בתמיכה, כי ההבנה לא פשוטה. יש לתת הרגשה שהילד הוא חלק מהמשפחה, שהוא בוגר. אחד היתרונות של שלב זה הוא שהוא הטרונומי (= מצב בו הילד מוכן לקבל הוראות ולציית לסמכות). הילד רוצה מאוד להיות חלק מ…זהו זמן מצוין לחנך לגבולות. צריך להיות בשל לצורך זה. זה מחייב מעקב, ליווי ותמיכה נפשית ופיזית. למשל: בתהליך של גמילת תינוקות מחיתולים מתבצע גם תהליך של "פרידה" ויש לתת לכך את הדעת, לא רק במישור הטכני, אלא גם במישור המנטאלי.

חוסר הצלחה של שלב זה מוביל לעצירות רגשית או התפרצויות לא רצוניות.

ילד שעובר שלב זה בהצלחה, הוא ילד מעז. יש לו גבולות, הוא מגיע לגיל ההתבגרות עם חוסן נפשי, אמונה ביכולת שלו להתמודד (הוא זוכר חוויות של הצלחה מהעבר). ההתמודדות שלו עם משברים תהיה טובה יותר.

אחת ההשלכות למי שלא פיתח חוסן כזה- חוצפה. ילדים כאלה יהיו עזי מצח, חסרי בושה, חוצפנים. הם משתמשים בחוצפה כדי לנטרל את חוסר הביטחון שהם מרגישים. כלפי חוץ, הם מפגינים כוח ואז יכול להיות שהתחושה שלהם תהיה טובה יותר. לעיתים, המבוגרים מגיבים לחוצפה בצורה לא מתאימה, מה שיכול להביא את החוצפה של הילד להסלמה. החוצפה מהווה "חומת מגן" ונותנת אשליה של כוח. חשוב להבין שיש לחוצפה זו יכולת לרדת את נתנהג בהתאם. יש לתעל זאת לכיוונים אחרים, חיוביים.

3. השלב ה- 3- השלב האדיפלי \ הפאלי:

מתרחש בגילאים: 3- 6.

שלב משמעותי מאוד. האזור הארוגני זה אברי המין. מדובר בילד שכבר מתחיל לפתח עצמאות. הקשת החברתית שלו מתרחבת. יש מפגש עם כל מיני דמויות, לא רק אבא ואימא. הוא מתרחק מההורים וזה נותן לו הרגשה של המון יכולת. הוא מתמודד עם הדברים ומתנסה. ילדים בגיל זה הם סקרנים, אוהבים לפרק דברים ולבדוק אותם. חוקרים את סביבתם והיוזמה הזו טובה כי היא מעודדת חשיבה, יצירתיות, סקרנות. תכונות שנצטרך אח"כ לחיים. אם הילד גדל בבית שמטפח את זה, אז הילד גדל להיות ילד שמעז לנסות, לחקור, לשאול על דברים. בבית יש לגיטימציה לעשות טעויות. מותר לנסות ולא להצליח וזה לא נורא. ילד כזה, כשיתבגר, יעז להתמודד עם דברים קשים. הוא ינסה. בעצם הניסיון יש חוויה טובה- גם אם לא יצליח.

ילד שגדל בבית שלא מעודד יוזמה ויצירתיות, שאסור לשאול שאלות, שאם הוא שואל הוא נחשב לנודניק, שלא מעודדים את הסקרנות, שאין מקום לביטוי עצמי, שיש יותר אסור מאשר מותר, גדל להיות אדם שמפחד לנסות, שפוחד מכישלון, חי באשמה מתמדת. זה מעורר בו חרדה. רק המחשבה היא לא בסדר. "הליכה על ביצים". זה ילד שמנעו ממנו לבדוק דברים, לבחון דברים או שלא אפשרו לו פיתרון חלופי. ילד שגדל עם הרגשת אשמה שאיכשהו הוא תמיד לא בסדר, זה ילד שחי בתחושת אשם ויכול לפנות למס' אפיקים:

הוא מתחיל לשקר המון. אם יגיד את האמת, יכעסו עליו. אז הוא מעלים אותה. אין מקום לטעויות מצידו. הבעיה היא שאיכשהו הוא גם מאמין לשקרים של עצמו. ילדים כאלה, ע"מ להקל על רגש האשם, מתנהגים באופן שלילי, עברייני, כדי לקבל עונש. העונש מקל על רגש האשמה שלהם.

אחד הדברים הראשונים שהילד עושה זה גניבות. בהתחלה, גניבות קטנות- בבית, בגן, מכוניות נגנבות בשכונה וכו'.

סטוט (מוזכר בפרק 1, "העבריין בהתהוותו")- מדבר על עבריינות לשם עקיפה. הוא הגיע למסקנות בעקבות ראיונות שביצע עם נערים באנגליה, כאשר כל המטפלים כבר התייאשו מהם. מצא שמה שמשותף לנערים האלה זה שאצל כולם היה אירוע או חוויה קשה בעברם, אירוע מאיים שמעורר חרדה. היות שלא יכלו להתמודד עם החרדה והאי שקט, הם עקפו את החומר הזה בעזרת העבריינות. הנערים האלה התעסקו בפעולות עברייניות כדי שלא לחשוב על מה שהטריד אותם באמת. לכן, סוג העבריינות שבחרו מאוד אינטנסיבי. לא צריך לחשוב על החומרים המאיימים.

הנערים לא ידעו להסביר למה הם עבריינים. הם גם לא דברו על חוויות קודמות. זה היה "נעול" בלא מודע שלהם. סטוט מתאר את אחד הנערים, שמו קולינס, שמגיל 10 מתעסק בעבירות קלות, גניבה קטנה- פריצות לבתים. כשנשאל לפשר המעשה, לא מצא לכך שום תשובה. אימא שלו תיארה אותו כנער אנרגטי, דינאמי, אהב הרפתקאות, תמיד עסוק. סטוט ניסה לבחון אם נמצא אצל הנער חומר מאיים שהוא עוקף אותו. בכל פעם שעולה לו משהו למודעות, הוא היה מבטא זאת בפשיעה. האירועים הראשונים שהעלה הם שהנער היה עד לשריפה, בה ראה פצועים והרוגים. זה הותיר בו חותם קשה. החומר היה בלא מודע ולאט לאט הדברים נחשפו ע"י העידוד שלו.

סטוט הניח שחוץ מאירועים אלה, יש דברים נוספים כי בד"כ האירועים המאיימים ביותר קשורים למשפ' וכנראה, מדובר באירוע משמעותי. הוא המשיך לשוחח עמו ומסתבר שיש לנער אבא שהוא מאוד אוהב, אך מאוד חולה. הילד לא יודע מה קורה איתו. האימא של הנער בריאה, אך היא מתחלה. בכל פעם שהוא עושה משהו שלא לרוחה, היא אומרת לו שתעזוב את הבית. ילד זקוק לפחות להורה אחד עליו יוכל להישען. במקרה של הנער, ניסה עם אביו, אך דמות זו לא יציבה בשל היותו חולה. הוא מנסה עם האימא, אבל גם לא ברור אם האימא נשארת. נמצא במקום לא בטוח ומתעוררת אצלו חרדה. היות שזה מאיים והוא לא מסוגל לחשוב על זה, הוא מעסיק את עצמו בפעולות עברייניות כדי לעקוף זאת. לא היה מי שיתעל את הילד לכיוון חיובי, שיכוון אותו. בבית נורמטיבי מדברים על הדברים. שיחה זה דבר חשוב מאוד.

ע"פ אדד, העקיפה נקראת מכאניזם להגנת האגו. אדד אומר שהעבריינות משמשת מנגנון שמגן על האגו מפני התפרצות של נוירוזה. במצב שלא היה פונה לעבריינות, החרדה הייתה מתפתחת לנוירוזה (=הפרעה נפשית). נער כזה הגן על עצמו מפני הפרעה נפשית. העבריינות מגינה עליו.

משלב זה, פרויד מתאר תסביכים. הילד מתחיל ללמוד שאם הוא היה המרכז עד כה, יש גם מע' יחסים אחרות, בלא קשר אליו. לאבא יש קשר עם אימא, יש קשרים בין אחים וכו' ואז עולות לו כל מיני שאלות: "איך אימא אוהבת גם את אבא וגם אותי…?" הוא מנסה להבין מה הוא מפספס. התסביך המרכזי אצל בנים הוא תסביך "אדיפוס" והמקבילה, אצל הבנות: תסביך "אלקטרה".

אדיפוס= הילד נמשך, מינית, לאימא. הוא רוצה להיות רק איתה. לישון איתה, להתחתן איתה. האבא הוא גורם מפריע שהיה שמח להיפטר ממנו, אבל זה מעורר בו חרדה כי האבא גדול וחזק ממנו… ולכן הילד חרד שהאבא יגלה זאת (=חרדת הסרוס) ויחתוך את איבר מינו ולכן הוא זונח את המחשבות אודות האם ומתחיל להזדהות עם ההורה בן מינו- האבא. הפיתרון התקין של התסביך, שהוא תהליך ההזדהות, מביא להתפתחות של הסופר אגו. בתהליך לא תקין יהיו ליקויים בסופר אגו.

אצל הילדה- בדיוק להיפך. הבת כועסת על האימא (=קנאת הפין)- חסר לה את האיבר שיש לבנים. גם הבת זונחת את המחשבות ומזדהה עם האימא (איפור, תכשיטים וכו').

4. השלב ה- 4- שלב החביון:

מתרחש בגילאים: 6- 12.

שלב שפרויד פחות החשיב. אין לו אזור ארוגני. שלב רגוע אך משמעותי. הילד משקיע גם בפעילות קוגניטיבית וגם בפעילות חברתית ואם הכל עבר בסדר, הוא מגיע רגוע. עליו להגיע פנוי רגשית ללימודים ולחברה. שלב סוציונומי. החברים חשובים, הקב', ההשתייכות לקב'.

אריקסון אומר שילד המגיע לכיתה א', הוא מעוניין ללמוד. זה מסקרן, זה מרגש. הילד ימשיך לרצות ללמוד, אם המע' תעודד אותו. בעזרת עידוד, אם יתקשה- ינסה. מוכן לחוות, ליצור. יהיה לו קל להתמודד. כדי ללכת לשירותים, צריך לבקש רשות. אריקסון מדגיש שיש לתת לילד תחושת שייכות והרגשה טובה, גם אם לא מצליח בחלק מהדברים. ילד שמצליח בלימודים מרגיש שליטה. ידע= כוח. נגלה לעולם חדש. לעומת זאת, ילד שלא מעודדים אותו, שהמע' מבטאת תסכול כנגדו- יתייאש וירגיש נחות.

ילד שיחוש תחושת נחיתות עמוקה, לא ימשיך. זה יתסכל אותו. בהתחלה, ינקוט בגניבות, העתקות כדי לשרוד אך בהמשך הוא ינשור מביה"ס וילדים שנושרים מביה"ס, מאבדים את המסגרת החשובה ביותר לגיל הזה. לכן, יש לטעת בהם תחושת שייכות, להתאים ציפיות ליכולות. ילדים אלה חוברים לילדים כמותם ומקימים חבורות. חבורות אלה מתנהלות באופן שלילי. רוצים להרגיש חזקים, שולטים, כמו כולם, אבל הם עושים זאת בצורה שלילית. הם אלימים. אם קודם לכן הרגיש הילד לא שייך, בחבורה הוא מרגיש היטב. הוא שווה, הוא יכול.

5. השלב ה- 5-  השלב הגניטלי (ההתבגרות):

מתרחש בגילאים: 12- 30.

האזור הארוגני הוא אברי המין. משיכה לאדם מחוץ למסגרת המשפחתית ולא בתוכה.

גיל ההתבגרות בחברה המודרנית התארך ברבות הזמן.

תתי השלבים:

א'. פיזור האני:

תחילת השלב נקרא 'פיזור האני'. תחילת השלב מבלבל מאוד. מתרחש בערך בגילאים 12- 14. הסביבה מבלבלת, הילד מבולבל, הוא כבר לא ילד אך גם לא מבוגר. המסרים הם לא חד משמעיים. יש כבר חשיבה מופשטת ולכן הילד שואל עצמו שאלות ומתחיל לתהות בנושא ערכים, אמונות, מחשבות.

ב'. השעבוד:

מתרחש בערך בגילאים 14- 18. שלב בו הילד מחקה/ מעריץ דמויות. ייתכנו דמויות בסביבתו הפיזית- מורה, מדריך וכו' וגם שלא בסביבתו הפיזית- זמרים, אומנים, שחקנים. שלב זה חשוב  כי הילד בוחן את עצמו. הוא מגלה עצמו דרך הזדהות עם אחרים. יש פה גם פן חברתי. המיקום של הילד ביחס לחברה.

ג'. מורטוריום:

מתרחש בערך בגילאים 18- 30. שלב בו הילד מנסה דברים בדרך לגיבוש הזהות שלו. כל חוויה חשובה, כל ניסיון מאפשר למידה. האדם מחפש את עצמו: ללמוד כל מיני דברים, החלפת מקומות עבודה, בני זוג, נסיעה לכל מיני מקומות, עיצוב אמונות, ערכים, זהות (לאומית, דתית, מינית). יש חשיבות לעובדה שאדם חווה דברים בעצמו, גם אם זה לא מצליח. כל חוויה כזו מרחיבה את האגו. השלב הזה כרוך בעיצוב האגו, הזהות, החיקוי. מתחילת השלב ועד לסופו חשוב שהנער יוקף בדמויות חיוביות. הנוער הוא מראה של החברה. אם לנוער יש דמויות ערכיות, עשייה חיובית, זה מה שיראה ויחווה. הבעיה היא שהחברה שלנו היא נהנתנית, מוחצנת. הכסף מרכזי, המראה, המשקל, הלבוש- אם זה מה שיהיה סביבו, זה מה שיפנים. הכוונה היא שהנער יגבש ערכים ומטרות.

אחת הסכנות שיש בשלב זה: נגררות. נערים שנסחפים אחרי "המנהיגים הרוחניים" שלהם. זה תלוי מאוד בתצורת מעבר השלבים הקודמים. נער, שהאגו שלו התגבש והוא אוטונומי, גם אם אומרים לו משהו, הוא מביע דעתו ומחזיק בה. נער שלא שומר על גבולותיו- נסחף. אז תיתכן היסחפות אחר כתות, למשל או דמויות המעודדות לדברים לא חוקיים.

נער בעל קרקע יציבה יוכל להתמודד עם דברים. הוא שומר על העצמיות שלו. פערים רבות נערים נסחפים יכולים להגיע להימורים, התמכרויות, סמים וכו'.

אחרי גיל ההתבגרות, יש לתת מקום לאינטימיות, לבחירת מקצוע, לגיבוש זהות. על הילד לדעת מה הוא רוצה מעצמו, טרם הוא מתערבב עם אדם נוסף בחייו.

 

סיכום התפתחות השלבים:

מס' שלבשם השלבגילאזור ארוגאנימה נרכש?הערות
1אוראלי0- שנה/ שנה וחציפהאמוןחשיבות לדמויות יציבות, משמעותיות
2אנאלי1.5- 3פי הטבעתיכולת מוטורית, קוגניטיבית, תעוזהחינוך לניקיון, שלב אטרונומי
3פאלי3- 6אברי המיןסקרנותסטוט, אדד, תסביך אדיפוס, אלקטרה, נוירוזה
4חביון6- 12פעילות חברתיתשלב רגוע אך משמעותי
5התבגרות, גניטאלי12- 30אברי המיןנטייה לנגררותפיזור האני, שיעבוד, מורטוריום

 

טבלה מסכמת- פרויד ואריקסון:

גיל0- 11- 33- 66- 1212- 25/30
שלב פרוידאוראליאנאליפאלי/ אדיפליחביוןגניטאלי/ התבגרות
שלב אריקסוןאמון- חשדאוטונומיה- ספק ובושהיוזמה- אשמהחריצות- נחיתותגיבוש זהות, טשטוש זהות
השלכות לגיל ההתבגרותציניותחוצפהשקרים, גנבותסגנונות פעולה שליליים, חבורות רחובהתמכרות, נגררות

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות