סיכום מתוך: גידי ספיר \ שני תלמידים חכמים שהיו בעירנו

סיכום מתוך: גידי ספיר \ שני תלמידים חכמים שהיו בעירנו

מתוך המאגר: סיכומי מאמרים במשפטים

הקדמה

המאמר של גידי ספיר "שני תלמידים חכמים שהיו בעירנו" מתאר מחלוקת בין שני שופטי בית המשפט העליון היושבים בכס "השופט הדתי", מנחם אלון, ויצחק אנגלרד. המחלוקת באה לידי ביטוי בפסקי הדין העוסקים בשאלת הלגיטימיות של הוספת כיתוב ותאריך לועזי על מצבות (פס"ד קסטנבאום ופס"ד שביט). שניהם אוסרים זאת אך מטעמים שונים.

השופט אלון דחה את הטענה של חברת קדישא בדבר קיומו של איסור הלכתי על הוספת תאריך וכיתוב לועזי וביסס את הכרעתו על חשיבותה הערכית והלאומית של השפה העברית. השופט אנגלרד, לעומתו, מקבל את טיעוני החברה קדישא הטוענת שיש איסור הלכתי מפי פוסקי הלכה לכיתוב כזה ומבסס על כך את טענותיו.

הטענה שמבקש גידי ספיר לבסס במאמר זה הנה שהשוני בעמדות השופטים אלון ואנגלרד אינו מקרי, אלא נובע ממחלוקת יסודית הקיימת ביניהם בשלוש שאלות – שאלת אופן מחקרו של המשפט העברי;שאלת מקומו של המשפט העברי במערכת המשפט הישראלית; ושאלת היחס הראוי בין הדת והמדינה.

1.1           פסקי הדין ונסיבותיהם

בפס"ד קסטנבאום עתר המבקש לביהמ"ש המחוזי לאחר שהחברה קדישא דחתה את בקשתו לחרות על המצבה שהוקמה על קבר אשתו המנוחה את שמה באותיות לטיניות ואת תאריכי לידתה ופטירתה לפי הלוח הגרגוריאני. החברה קדישא נימקה את סירובה בנימוקים הלכתיים ולאומיים, תוך הסתמכות חוזית על האמור בדף ההסבר למזמין הלוויה, אשר פירט את כלליה של החברה קדישא השוללים כיתוב לועזי, ושעליו חתם אחיו של המבקש.

לאחר מכן נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית וחלופית, הקובע, כי מי שבחר בכך בצוואה או בדרך אחרת, זכאי להיקבר קבורה חילונית. לאחר חקיקת חוק זה שבה והתעוררה שאלת הכיתוב הלועזי בפ"ד שביט. ביהמ"ש המחוזי, מפי השופט זפט, קיבל את עמדת החברה קדישא, תוך שהוא קובע, כי לנוכח קיומו של החוק ואובדן המונופולין האורתודוקסי, שוב אין אדם רשאי לתבוע כיתוב בניגוד לתקנות החברה קדישא. ביהמ"ש העליון הפך את פסק דינו של המחוזי, תוך שהוא קובע, כי חובתה של החברה קדישא כגוף דו-מהותי לא השתנתה עם חקיקת חוק הקבורה החלופית. החידוש בפסק דינו של ביהמ"ש העליון לא נבע משינוי הנסיבות, אלא מהכנסתו של נתון חדש בידי השופט אנגלרד.

חתכתי כמעט את כל מה שהיה כאן – מכירים את זה מגידי

1.2           מחלוקת אלון –אנגלרד בשאלת ההלכה

השופטים אלון ואנגלרד נותרו, כל אחד בזמנו, בדעת מיעוט. שניהם הצדיקו את עמדתה של החברה קדישא, אךהם נחלקו ביניהם בהערכת הטיעון ההלכתי בדבר קיומו של איסור לחקוק תאריך לועזי על גבי מצבה. השופט אלון סבר שיש פוסקים המקלים בעניין שראוי להקל כדעתם, ואילו אנגלרד טען שכל הפוסקים שנשאלו בעניין פסקו להחמיר, וכי מכל מקום, פסיקתו המחמירה של המרא דאתרא (רב העיר או האזור) היא המכרעת. לדעת גידי ספיר אנגלרד צודק בשתי קביעותיו.

1.3           מחלוקת אלון –אנגלרד במבט רחב

1.3.1           המחלוקת בשאלת מתודת המחקר של המשפט העברי

עפ"י אלון, על החוקר לעמוד על השינויים שעברו על המוסד המשפטי בשלביו ההיסטוריים השונים, לחשוף את הגורמים החברתיים והכלכליים שיצרו שינויים אלו, ולהתחקות אחר הכלים המשפטיים בהם נעזר המשפט העברי כדי לבצע שינויים אלו. אלון מגדיר שיטת מחקר זו כ"דוגמאטית – היסטורית". הכוונה בשיטת מחקר "דוגמאטית" הנה לבירור ממצה של כל דין והלכה מבחינה משפטית-הלכתית. הכוונה בשיטת מחקר "היסטורית" הנה למיקום ההיסטורי הנכון של כל דין בתקופה בה הוא נקבע.

גישתו המחקרית של אלון מיוסדת על הנחה ושאיפה. אלון מניח קיומם של עקרונות משפט בסיסיים ויסודיים שלא השתנו, וסבור כי הדרך לחשיפתם הנה דרך החקירה ההיסטורית.שאיפתו של אלוןהיא לסייע בהחדרתו של המשפט העברי למשפט המדינה.שיטת המחקר הדוגמאטית-היסטורית משמשת את אלון בדרכו למילוי השאיפה, בהסתמך על ההנחה כי עקרונות היסוד שייחשפו בדרך החקירה יסייעו בעיצוב הפתרונות ההלכתיים הראויים לקליטה במשפט המדינה.

גישתו המחקרית של אלון שימשה נושא למאמר ביקורת שכתב אנגלרד.אנגלרד משיג במאמר, בין היתר, על ההנחה בדבר אפשרות חילוצם של עקרונות בסיסיים שלא השתנו. אנגלרד סבור, כי אין יסוד אובייקטיבי לאמונה כי ע"י העיון ההיסטורי ניתן לגלות את הפתרון הנכון והאמיתי של המשפט היהודי, אשר אותו ניתן יהיה לקלוט במשפט המדינה. הוא מעלה חשש, כי המטרה של הכנת המשפט העברי לקליטה במדינה תסיח את דעת חוקר ההיסטוריה מן העיון האובייקטיבי. (תשובה לשאלה 4).

1.3.2           המחלוקת בשאלת הערך שבשילוב המשפט העברי במשפט המדינה

אנגלרד מציג שתי מוטיבציות לשילוב המשפט היהודי במערכת המשפט הישראלי:

  1. מוטיבציה אחת, שאת מקורותיה מזהה אנגלרד בקרב החוגים הלא-דתיים– מאמר 1
  2. מוטיבציה השנייה, שאת מקורותיה מזהה אנגלרד בקרב ה חוגים דתיים – – מאמר 1,

אנגלרד מערער על הנחות היסוד שבבסיס שתי המוטיבציות. באשר למוטיבציה הראשונה, אנגלרד מפקפק בדבר קיומו של סממן תרבותי יהודי ייחודי בדיני הממונות שבהלכה. לדעתו, ייחודו של המשפט היהודי אינו בפתרונות המוצעים על ידו, אלא בהשקפה הדתית העומדת ביסודו.

אך, עיקר ביקרתו של אנגלרד מופנה כלפי החוגים הדתיים אליהם הוא משתייך, באשר למוטיבציה השנייה. לדידו, החדרתו הבררנית של הדין הדתי למשפט המדינה נטולה ערך דתי ממשי, ונזקה רב מתועלתה. הוא מסביר, כי קליטתו של הדין הדתי ע"י המדינה פירושו הפיכתו לחוק של המדינה תוך חילונו. אי לכך שואל אנגלרד כיצד ניתן להסביר את מאמציהם של נציגי המפלגות הדתיות לשלב לתוך המשפט הישראלי הוראות שלה דין הדתי, כאשר גם להם צריך להיות ברור כי הקליטה פוגעת בשלמות ההלכה?

ספיר פונה לתשובת החוגים הדתיים, באמצעותו של אלון, שהוא אחד מדובריהם. נקודת המוצא של אלון היאשאכן קליטתו של המשפט הדתי אל תוך משפט המדינה אינה הופכת את משפט המדינה לדין הדתי ואת פסיקת בתי המשפט האזרחיים לפסק הלכה. הוא מדגיש שכאשר הוא וכל שופט אחר דן בעמדת המשפט העברי בנושא מסוים, תוך ניסיון להחילה על נסיבות העניין, אין הוא מתיימר לפסוק דין תורה כדרכו של פוסק. אולם, לדעת אלון יש תועלת בקליטה זו של המשפט העברי במשפט המדינה:

  1.  אך אלון סבור שלהחדרת המשפט העברי יש גם ערך דתי מסויםוזאת משני טעמים:

א.     טעם ראשון מבוסס על האמרה הידועה "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו".אמרה זו משמעה כי יש ערך לקיום המעשה הדתי גם ללא כוונה דתית העומדת מאחוריו, אלא מתוך שיקולים אחרים.

ב.      טעם שני מדגיש את התועלת שתצמח, לדעת אלון, למשפט הדתי עצמו מקליטתו במערכת המשפט של המדינה. לדידו, הדרך הראשית להחייאת המשפט העברי ולהחזרתו לחיי המעשה הנה ע"י קליטתו המחודשת במערכת המשפטית של המדינה העברית

ספיר מתייחס לטיעון השני של אלון על שני טעמיו  וטוען, כי הם לקויים באופן יסודי. באשר לטעם הראשון הוא מסביר, כי הנחת היסוד מאחורי האמרה המעלה את חשיבות המעשה גם אם הוא מנותק לחלוטין מן הכוונה הראויה, היא שהמעשה תואם לכל הפחות את דרישות ההלכה. אולם, אם כדבריו של אנגלרד, גם לאחר החדרת המשפט העברי לתוך משפט המדינה תהא התוצאה המשפטית שונה מזו שההלכה מחייבת הרי שגם המרכיב של "ותורתי שמרו" אינו מתקיים.

באשר לטעם השני, לטעמו של ספיר חולשתו של טיעון זה הנה בכך שאם מערכת המשפט הישראלית אליה ייקלט המשפט העברי היא בבחינת מערכת זרה ואם כתוצאה מכך הדינים שייווצרו מקליטה זו יהיו לכל היותר בבחינת יצורי כלאיים, אזי לא ברור באיזה אופן יחזור המשפט העברי לחיי המעשה ע"י פעולת קליטה זו, להיפך מעשה הרכבה כזה עשוי אף לעכב את פעולת החייאתו של המשפט העברי.

אלון, בספרו המשפט העברי, מתאר את התפתחותה של ההלכה כהתפתחות של מערכת דואלית. הוא מסביר כי לאורך ההיסטוריה של המשפט העברי פעלו במקביל שתי מערכות שיפוט וחקיקה: המערכת של הסמכות ההלכתית, ולצידה המערכת של ההנהגה הציבורית. מערכות אלה לא התפתחו במנותק, אלא השתלבו והתמזגו זו בזו לדעתו של אלון, החדרתו של המשפט העברי למשפט המדינה, תוך יצירת זיקה בין שתי המערכות ההלכתית והאזרחית, היא שעשויה להכשיר בעתיד מבחינה הלכתית את פעולת האיחוד בין שתי המערכות תוך הכרה במשפט המדינה כחלק אינטגראלי מההלכה.

שאיפה זו של אלון אינה רק צופה פני עתיד, אלון אינו רואה את פועלו כחוקר ושופט רק בשמירה על הפוטנציאל של האחדת שתי המערכות, הדתית והאזרחית, בעתיד, אלא גם כביטוי לפעולת האחדה בהווה. ספיר טוען, כי אלון רואה עצמו, גם אם לא באופן מודע לחלוטין, כפוסק היושב על כס השיפוט המביא בפסקי דינו, כבר היום, לידי פיתוחה של ההלכה. אחת הדוגמאות למעבר שאלון עושה מעמדת השופט לזו של הפוסק מצויה בפסק דינו בעניין שקדיאל. בפס"ד שקדיאל בניגוד מוחלט לעמדותיהם של רבנים ראשיים בעבר ועל אף שלא נדרש כלל לפסוק בשאלה לצורך הכרעת העניין,פוסק אלון  שיש לאשר לאישה לכהן כחברה במועצה דתית. מכאן למד ספיר, כי אלון תופס  עצמו, במודע או שלא במודע, כבר-פלוגתא של פוסקי ההלכה בדורנו.

המחלוקת כמייצגת תפיסה קתולית מול תפיסה פרוטסטנטית

את השוני בין עמדותיהם של אלון ואנגלרד ניתן לתאר גם כנובע מתפיסות שונות של מערכת היחסים הראויה, לעת עתה, בין הדת היהודית לבין מדינת ישראל – תפיסה קתולית ותפיסה פרוטסטנטית.

אבי שגיא במאמרו מתאר את שתי התפיסות כפי שהוצגו ע"י ארנסט סימון. סימון טען, כי היהדות היא אמנם דת קתולית מבחינה אובייקטיבית, דהיינו היהדות היא דת טוטאלית המשתרעת על כל תחומי החיים, אך לעת משבר זה אין לנו גישה אליה, אלא זו הסובייקטיבית הפרוטסטנטית. שגיא מסביר, כי להבדיל מהעמדה הקתולית, הגישה הפרוטסטנטית מאמצת תיאוריה לפיה הדת אינה מקיפה את מכלול הקיום והיא מכוננת תחום פעילות מסוים המכונן ע"י ההלכה. שגיא מציין כי הצעתו של סימון נתקלה בהתנגדות חריפה וכי התפיסה השלטת בקרב הציבור הדתי-לאומי היא התפיסה הקתולית. תפיסה זו של הטוטאליות של הדת מוצאת את ביטוייה בטקטיקה בה נוקטים מנהיגי הציבור הדתי-לאומי בתחום מערכת המשפט. אם תביעותיה של הדת חופפות כל, ראוי לנסות להחדירן, אפילו בטיפין טיפין, לתוך מערכת המשפט הישראלית, תוך ניסיון להאחדת המערכת האזרחית עם הדתית. זו בדיוק תפיסתו של אלון.

חסידי הגישה הפרוטסטנטית, לעומת זאת, ינקטו בטקטיקה שונה. על אף שבאופן עקרוני הם קתולים, במובן של ההכרה והאמונה בכוליות ההלכה, הרי שבפועל הם מעדיפים לעת עתה לבקש לעצמם אוטונומיה בתחומים מוגדרים, ולהשאיר למדינה החילונית תחומים אחרים. זו בדיוק עמדתו של אנגלרד. אנגלרד סבור, כי היהדות הדתית היתה צריכה להכיר בחילוניותה של המדינה וליצור מערכת כללים המסדירה את יחס הדת למדינה כזאת.

תורת המשפט של אנגלרד

אנגלרד מסביר כי הפוזיטיביסט הדתי רואה בהלכה מערכת אחידה, אשר תקפותה נובעת מסמכות המחוקק ואינה תלויה בתוכן הנורמות. כלומר הציווי הדתי מחייב את המאמין לא בגלל הכרתו מבחינת התכלית האנושית מסוג כלשהו, אלא תוקפו מבוסס על קבלת עול מלכות שמים.

מן הכלל אל הפרט

לדעת ספיר הבדלי ההשקפה בין השופטים אלון ואנגלרד מספקים הסבר נאות למחלוקת שעלתה בין השניים בשאלת טיב הטיעון ההלכתי בדבר איסור השימוש בתאריך לועזי על גבי מצבה.

אנגלרד מאמץ כאמור גישה פוזיטיביסטית ביחסו להלכה. על פיו בעלי הסמכות לפסוק ולהכריע בשאלות הלכתיות הם חכמי ההלכה, הפוסקים. על אף שגם אותם פוסקים מפעילים מערכת שיקולים ערכית, הרי שהנחת המוצא של אנגלרד הנה שיראת השמים איתה הם נגשים למלאכת הפסיקה מביאה אותם למסקנה הנכונה. מערכת המשפט הדתית, ההלכה, היא בבחינת מקשה אחת שאין לחלקה או לסייגה.

לאנגלרד קל להגן על עמדה זו, שכן הוא מייצג השקפת עולם פרוטסטנטית. לעת עתה, הוא אינו מתיימר לעצב את רשות הרבים במדינה לפי דרישות ההלכה. כל שהוא מבקש שהמדינה תאפשר לו ולשותפיו לעמדה הדתית לחיות את חייהם, במידת האפשר, לפי הבנתם.

נקודת המוצא של אלון שונה לחלוטין. אלון חפץ כאן ועכשיו למזג בין המדינה ומוסדותיה לבין הדת. מיזוג זה ראוי שיעשה בדרכי נועם ובאופן הדרגתי, אולם בסופו של יום, הוא צריך להביא לידי כך שהמערכת האזרחית והמערכת הדתית יפעלו מתוך תיאום והרמוניה בהתאם לדרישות ההלכה. בכדי להשיג יעדים אלו אלון נדרש לבצע רוויזיה מסוימת בתוך ההלכה עצמה, אשר נועדה לשרת שתי מטרות. המטרה הראשונה לשכנע את הציבור שאינו נמנה עם שומרי המצוות להסכים לקלוט, ולו קליטה בררנית בלבד, את כללי ההלכה. בנוסף, אלון מודע לחוסר יכולתה של ההלכה ברמת התפתחותה כיום לתת מענה מלא לשאלות חדשות שהמציאות מכתיבה. אי לכך, על אף שאלון נזהר מליטול לעצמו את אצטלת הפוסק ומצהיר את נאמנותו לכללי הסמכות ההלכתיים, בפועל הוא עושה כל שביכולתו בכדי לזרז ולהוביל חשיבה הלכתית יוצרת.

שאיפה זו של אלון לפיתוח ההלכה לשם התאמתה למציאות המודרנית היא זו שמכתיבה, לדעת ספיר, את המתודה המחקרית שאלון נוקט בה – שיטת מחקר "דוגמטית-היסטורית". במאמרו "חוקי היסוד: דרכי חקיקתם ופרשנותם – מאין ולאן?" מסביר אלון כי הצגתן של גישות שונות במסגרת ההלכה מאפשרת בחירה של אלה העולות בקנה אחד עם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. שאיפות אלה הובילו, לדעת ספיר, לתוצאה ההלכתית אליה הגיע אלון בעניין קסטנבאום.

גידי ספיר, שני תלמידים חכמים שהיו בעירנו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות