סיכום מאמר: ה.ל.א. הארט/חוק, חירות ומוסר

סיכום מאמר: ה.ל.א. הארט/חוק, חירות ומוסר 

מתוך המאגר: סיכומי מאמרים במשפטים

ה.ל.א. הארט/חוק, חירות ומוסר – חלק ב'

 

השימוש והשימוש – לרעה בדוגמאות

כללים רבים במשפט הפלילי האנגלי נראים כמו נסיון של המחוקק לכפות את המוסר שלו, מכיוון שאין בהן, בנסיבות מסוימות, שום נזק לזולת. למשל: יחסי מין הומוסקסואליים בין גברים, משחקים מיניים אחרים בין זוגות, אפילו נשואים, זנות, ביגמיה, פוליגמיה, המתת חסד… אולם, ראיית כללים אלה כנסיון של המחוקק לכפות מוסר היא טעות בהבנת כוונותיו.

הארט יוצא להגנת בריטניה ומציין, שמדינות רבות בארה"ב עונשות (אף ללא אזהרה בחוק) על מעשים, שבאנגליה אינם ברי-עונשין, כגון ניאוף.

לרב, היו חוקים אלה לאות מתה בארה"ב, ואולם, בשל אי ביטולם היתה למשטרה סמכות להפעיל כח בקלות דעת, ובכך, אף לנהג באפליה באזרחים מסוימים.

מבקר פילוסופים, שראו בחוקי ההתנהגות המינית כשימוש בחוק פלילי לשם אכיפת מוסר.

פטרנליזם ואכיפת מוסר

לורד דבלין מציג כדגמא את הסכמת ה"קרבן"- למעט אונס, שהנו תוצר של אי הסכמת הקרבן, הרי שיחסי מין בהסכמה והמתת חסד לפי רצונו של החולה עדין נתפסים בעיני רבים כזלזול במידות המוסר של ערך חיי האדם ושל שלמות הגוף, ולכן, גם החוק עדין רואה באלה עברות פליליות, המפרות את המוסר ותו לא, לדעת דבלין.

דבלין טועה. מדובר בפטרנליזם, שבא להגן על האדם מנזקים, שייגרמו לו אף בהסכמתו. מיל פוסל התערבות בחיי הפרט, למעט נזק לאחרים, ומציג את ההבדל בין הטיעונים לשימוש בחוק לשם אכיפת מוסר זה: טעמים לטובת הפרט, שבחייו התערבו: זה לטובתו- טיעון חלש, בעיני הארט וטעמים לטובת הכלל: אחרים יראו זאת ראוי יותר.

דבלין טוען, שלו החוק בא להגן על הפרט, הפרט לא היה נזקק לו, כיוון שהביע הסכמתו למעשה, שנעשה בו. לפי לורד דבלין, במקרים מסוימים, ניתן היה לבטל ולפרץ את חוקים פליליים מסוימים. הארט, מנגד, מצדד בפטרנליזם, ומזכיר, כי איסור מסחר בסמים מסוכנים אינו רק כלי לאכיפת מוסר, אלא, הגנה על הפרט מפני עצמו ומפני אחרים.

מיל מוחה כנגד הפטרנליזם בטענה, שהוא מגביל את ה"קרבן" (מיל אינו רואה בו קרבן). הארט דוחה מחאה זו, נוכח נסיון רב במקרים, בהם שיקול דעתו של הקרבן (הארט רואה בו קרבן) אינו תקין ומנוגד לטובתו. (50-51)

לרב מניחים, שחוק, שאינו בא להגן על הפרט מפני זולתו- תפקידו אכיפת מוסר בלבד. אולם, בל נשכח, שלחוק יש טעמים נוספים, כגון מניעת התעללות בבעלי חיים.

הדרוג המוסרי של העונש

סטפן עשה אנלוגיה נכונה, לפי הארט, בין חומרת העברה לבין מידת העונש. אולם, לטענת הארט, סטפן הקצין עם האנלוגיה הנ"ל וסבר, כי מכיוון שהעונש משתנה לפי מידת אי המוסריות העברה, הרי שהחוק נועד רק לשם אכיפת מוסר, ושלא נועד להגן על שלום הפרט. הארט גוזר מדעתו זו של סטפן, כי גם על התנהגויות "משחיתות מוסר", שאינן מסבות נזק לזולת,ניתן להעניש.

הטעמים להקבלת מידת השחיתות המוסרית למידת העונש שבצדה הם רבים. למשל- מניעת ביזוי החוק בשל חוסר התאמה זו וכן, הגינות כלפי העבריינים השונים. קיימת הפרדה בין השאלות "איזה סוג של התנהגות מוצדקת להעניש" ו"מה מידת החומרה שיש להעניש בה על עברות שונות". הוא מוצא קונפליקט בגישה המצדדת בהקבלת חומרת העונש לחומרת העברה- תומכים שונים בגישה זו נוטים לשקלל נתונים ונסיבות נוספים לשם קביעת חומרת העונש (יתכן, ששני עבריינים, שבצעו את אותה העברה, ייענשו במידה שונה).

בחיי החברה אנו נאלצים להתפשר בין ערכי המוסריות הנוקשים, הדורשים ענישה בצד כל עברה, לבין ערכים אחרים, המקלים, במקרים מסוימים, בעונש.

אי מוסריות ברשות היחיד ואי-צניעות בציבור

הענישה על ביגמיה אינה רק כפיה של מוסר, אלא, ניתן להסבירה גם באמצעות טעמים הגיוניים אחרים.

ביגמיה, שאינה פורמאלית-ציבורית, קרי, שאינה מגיעה לידי טקס נישואין לבעל/אישה נוספים, כלומר, חיים עם בעל/אישה נוסף/ת והקמת תא משפחתי נוסף, אינה ברת-ענישה.

מדוע מתערב החוק רק בשלב הנישואין הפורמאליים של הפוליגמיה? אחדים טוענים, שהתערבות החוק מגנה מפני בלבול במרשם האוכלוסין ומפני ביזוי של בן/בת הזוג הראשון/ה. אגב, ישנם המצדדים בענישה כבר במעשה הניאוף, שהוא, לדעתם, תחילת הפוליגמיה.  וכאן הארט תוקף את הצביעות של אלה, המבקשים לקדש את המונוגמיה כערך מוסרי באמצעות ענישת פוליגמיסטים, אך, בד בבד, מתרצים את רצונם זה בטענות פורמאליות חלשות.

אולם, גם הארט וגם לורד דבלין מסכימים, שהענישה בגין פוליגמיה רק בעת עריכת טקס הנישואין הנוספים באים בכדי לאכף מוסר, אולם, זהו מוסר שאינו נאכף ברשות הפרט, שם היעדרו אינו גורם נזק לזולת, אלא, רק ברשות הרבים- בעת עריכת הטקס (שהוא אקט ציבורי-מוסדי).

מיל סבור, שפוליגמיה היא השחתה מוסרית, כיוון שאינה מתחשבת ברגשות הזולת. לכן, לפי מיל, יש להגן גם על רגשות הזולת ולא רק על האינטרסים של הזולת. הארט מייחס למיל שני תנאים לאכיפת מוסר: 1) הגנה על פריטים יחידים, קרובים למבצע העברה, שייפגעו ע"י העברה.  2) נזק קרוב לודאי ולא "מתפרשׁ" או "מקרי בלבד".  ההשקפות כלפי פוליגמיה אינן אחידות בין כל פריטי החברה. תומכי החוק (נגד פוליגמיה, א.ב.) יטענו, כי החוק אינו דרקוני, שכן, הוא מתיר את כל חיי הפוליגמיה, למעט הנישואין הנוספים גופם. מתנגדי החוק יטענו, כי מכיוון שהאמונה הדתית הולכת ומתרופפת ממילא, אין לאכף חוק שכזה, שביסודו הוא דתי.

הפוליגמיה מוצגת כדוגמא להתנהגות, שהייתה ברת ענישה בעבר בשל היותה מנוגדת למוסר הדתי, ושכיום היא ברת ענישה רק בגלל מניעים מוסדיים ובגלל נזק לפרטים אחרים.

הארט זיהה הבחנה נוספת היא בין מוסריות לבין צניעות. אין שום דבר לא מוסרי בקיום יחסי מין בין זוג נשוי, וגם לא ביחסים הומוסקסואליים (אע"פ שאלה נחשבו ללא מוסריים בעבר), אולם, קיום יחסי מין הטרוסקסואליים והומוסקסואליים כאחד בפומבי פוגעים בצנעת הפרט, ואסורים, בכדי להגן על הפרט, שלא רוצה להיות עד לכך.

הארט מצביע על כך, שישנם הטוענים, שחשיפת עדי ראיה שבויים ליחסי מין אינם מוסריים. לדעתם של אלה, הוא אומר, אין שום הפרדה בין תכלית חוק למניעת השחתה מוסרית לבין תכלית חוק למען הגנה על הפרט.

הארט מוחה על תועלתנים, שרואים פגיעה ונזק לחרות הפרט גם בכאב המחשבה, שאחרים פועלים בדרכים אסורות ובדרכים, שאותו הפרט לא היה רוצה שינהגו בהן. הוא מצביע על כך, שחרות האדם מצטמצמת לפי צורת חשיבות רק למספר התנהגויות מוגבל, שהכל מסכימים להן, וזו, לדעתו, אינה חרות.

מנגד, מותר להעניש אנשים, המחללים את צנעת הפרט ומלבינים פני זולתם באמצעות מעשים וטקסים, הפוגעים ברגשות הזולת.

 

התזה המתונה והתזה הקיצונית

התזה המתונה: היסוד של החברה הוא המוסר המוכר המשותף לכל פריטיה. בלעדיו לא תיכון חברה. לכן, ניתן לראות בהשחתת המוסר, גם אם אינה טומנת בחובה נזק, פגיעה בחברה כולה. לפי תזה זו, המוסר = ערך מכשירי לאחידות החברה, ולכן, מותר לאכף מוסר כשלעצמו.

התזה הקיצונית: המוסר אינו ערך מכשירי לאחידות החברה, אלא, הוא החברה עצמה. כל פגיעה בו היא נזק מיידי לחברה, ולכן, מותר לאכוף מוסר כשלעצמו.

ניתן לשאול שתי שאלות בדיון על הענשה בגין עברה: 1) האם המעשה מזיק למישהו, מבלי להתייחס להשפעתו על החברה? 2) האם המעשה משפיע על המוסר המקובל ובכך מחליש את החברה?  התזה הקיצונית אינה דורשת תשובה חיובית לאף אחת מן השאלות בכדי להפעיל את הענישה. התזה המתונה דורשת תשובה חיובית לפחות על השאלה השניה.

מתנגד למסתכלים על המוסר כמקשה אחת. אלה הרואים את המוסר כמקשה אחת, ובפרט אלה הרואים בהתנהגויות מיניות נדירות יותר, כגון יחסים הומוסקסואליים, למשל, השחתה מוסרית, בטוחים, כי מי שמקיים יחסי מין הומוסקסואליים מפר את המוסר בכללותו, ולכן, גם לא יהסס לבצע מעשי רצח, שוד וחמס, ולכן, יש להעניש אותו. אולם, אין ראיות לנכונותה של פרספקטיבה זו.

דבלין רואה בשינוי במוסר כהתחלת התפוררות החברה. הוא טוען, שהחברה זהה למוסר שלה בכל רגע נתון בהיסטוריה. הארט גוזר ממסקנתו זו של דבלין את הקביעה, שבכל פעם שהמוסר משתנה קמעא, נעלמת חברה אחת ונוצרת חדשה תחתיה. הארט לא מוכן לקבל קביעה זו.

אסור לראות ליברליזציה של המוסר (סובלנות כלפי יחסים הומוסקסואליים, למשל) כהתמוטטות שלילית של שלטון, אלא, כהסתגלותו למודרניזציה הנאורה, במטרה לשמר על שלום בית.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות