ליברליזם של רווחה מול סוציאל דמוקרטיה

ליברליזם של רווחה מול סוציאל דמוקרטיה

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס "אידיאולוגיות מודרניות" מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

ההבדל הבסיסי ביותר בין הליברליזם של הרווחה וסוציאל דמוקרטיה הוא ברמה הפילוסופית, ברמה של טבע האדם. ליברלים, למרות שהם תוקפים קפיטליזם, תמיד יוצאים מעמדה מסוימת לגבי טבע האדם, עבורם האדם הוא יצור אוטונומי, רציונאלי ואינטרסנט. הדמות המרכזית שהליברלים של הרווחה עובדים איתה היא דמות של אינדיבידואל, זו חברה שמאגדת אינדיבידואלים אבל היא לא יכולה לעשות יותר מאשר לאגד. כך ג'ון רולס למשל שמתחיל עם עמדה אינדיבידואלית.

אפילו אלה שמדברים על שמירת הכבוד של העני (כמו רולס שמדבר על סולידאריות חברתית), שלא יכול לבטא את האינדיבידואליות שלו. הסיבה שיש להתנגד לעוני חמור, זה מכיוון שהאינדיבידואל לא יכול לבטא ולהגשים את עצמו.

עם הסוציאליסטים יש עוד תנועה אינטלקטואלית ששייכת ל-30 שנה האחרונות וצמחה בעימות חזיתי עם תורתו של רולס, והם נקראים "קומיונטריאן" (Communitarians). האדם אינו מתחיל כלוח מחוק, אלא עם הצורה להיות חברתי. "אל תוציא את האדם ממקומו, מה שיוצר את האדם זה הקונטקסט החברתי שלו".

חלק מהסוציאל-דמוקרטים נטו לדבר על החברה במושגים יותר אורגניים (קשר בין החלקים שהו הרבה יותר בסיסי) לעומת אינסטרומנטאליים (עוזר ליחיד). למשל, ההבדל בין גוף לבין מכונה: למכונה יש חלקים ואפשר להחליף לה חלקים, אין קשר אורגני בין הדברים. הדימוי האורגני הזה נוטה להיות יותר בשימוש אצל הסוציאל-דמוקרטיים מאשר אצל הליברלים.

כאן אצל הסוציאל דמוקרטים יש תפיסה שהיא יותר חברתית בסיסית. הסיסמא של הסוציאל-דמוקרט היא, "לחברה כחברה יש מעמד מוסרי", בעוד שהליברלים טוענים שמעמד מוסרי יש רק ליחידים.

סוציאל דמוקרטיים-אינם שוויוניים, למרות שהם נוטים לשם. הם מקבלים את הטענה שצריכים להיות הבדלים בין בני אדם, גם מבחינת משכורות, ושצריכה להיות תחרות בין בני אדם. כלומר, הם לא סוציאליסטים כמו בעבר. בכל זאת, הדימוי החברתי הוא בסיסי עבורם.

סוציאל דמוקרטיה וליברליזם של הרווחה אם כן הם אידיאולוגיות משולבות. הליברלים מתחילים עם הרעיונות של ג'ון לוק ואדם סמית', ולאט לאט ממתנים אותם והולכים לכיוון שמאל. הדימוי הבסיסי הוא של לוק, לאדם זכויות בסיסיות. הסוציאל דמוקרטים מתחילים מהצד השני, תפיסות מהפכניות ושוויוניות, אבל מכיוון שהם ראו איזה אסון זה יכול להביא, אז הם מצרפים תכונות של המחנה הליברלי. שני אלה נפגשים אבל שניהם הולכים לכיוון שונה. כלומר, אצל הסוציאל דמוקרטיים מרקס עדיין גיבור, ואצל הליברלים לא נשמע את שמו של מרקס.

מאז שנות ה-80 חלק מהטיעונים המרכזיים של הסוציאל-דמוקרטיים נפלו. הזכרנו את המילה הלאמה, שפעם הייתה יחד עם תכנון ריכוזי של הכלכלה, זה היה מרכז הטענות של הסוציאל-דמוקרטיה. היום כבר לאחר קריסת בריה"מ, ראינו כמה היא לא יכולה לתכנן את הכלכלה מהמרכז. כל אחד מקבל את המגרעות של הלאמה ותכנון. הקפיטליזם צריך להיות מרכז הכלכלה העולמית, אלא שיש ניסיונות למתן אותו.

בשנים האחרונות יש כל מיני ניסיונות להחיות שוב את הסוציאל-דמוקרטיה לאחר נפילת בריה"מ. באנגליה למשל בלייר דיבר על "הדרך השלישית" – בין קפיטליזם לסוציאליזם. זה מעיד על העוני היום של הגישה הסוציאל-דמוקרטית. אמנם יש עדיין כאלו, אבל היום הסוציאל-דמוקרטיה מדברים גם על נושאים אחרים ולא רק כלכליים.

אין כבר הרבה מקומות שמדברים בלשון הקומוניזם, למרות שצפון קוריאה וסין דומות. אולי קובה היא המקום היחיד שעדיין יש רטוריקה קומוניסטית בעולם. המפלגות הקומוניסטיות האחרות פשוט נעלמו מהעולם. המפלגות שלא נעלמו שינו את שמם למפלגה סוציאל-דמוקרטית וכו'. יש כאלו שבאמת שינו את דרכן ואת עורן והיום הן סוציאל-דמוקרטיות אמיתיות.

יש גם קבוצה של אנשים מיואשים שכל העולם הרעיוני שלהם נפל לאחר קריסת בריה"מ. בתוך האקדמיה, השמאל הלך לכיוונים אחרים, לא עוד מהפכות, אלא מה שנקרא "השמאל האקדמי", כלומר, הפוסט-מודרניזם, שמנסים לראות את הצעד של אלה שמדוכאים.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות