אידיאולוגיות מודרניות: התפיסה הפסימית של טבע האדם

אידיאולוגיות מודרניות: התפיסה הפסימית של טבע האדם

הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס "אידיאולוגיות מודרניות" מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה

הטענה בדבר "יצר ליבו של האדם רע מנעוריו" היא העמדה השמרנית העתיקה והנפוצה ביותר, שמתייחסת לאופיו הפגום של האדם עצמו. השמרנים מתנגדים בתוקף לעמדה הזו. העמדה הזו היא אולי המרכזית ביותר של הליברליזם. לפי הטענה הליברלית בני האדם הם הבבואה של החברה שממנה הם באים, החברה קובעת את אופי האדם. במקרים שהחברה פגומה ובעייתית, הרי האדם יהיה בעייתי. הבעייתיות של האדם אינה מתחילה עם האדם עצמו, זו אינה הבעיה של האדם, אלא של החברה שמקלקלת את האדם.

אמירתו של רוסו ידועה בכיוון הזה – "בכל מקום האדם נולד בן חורין ובכל מקום אנו מוצאים אותו בשרשראות". גם וולטר טוען שאם האדם ישתחרר מהאי-רציונאליות, אז אין גבול למה שהוא יוכל לראות.

הטענה הליברלית מתחילה עם ההנחה שהאדם נולד לוח מחוק (ג'ון לוק). האדם נולד ללא אופי, הוא יכול להיות כל דבר שהחברה שלו דוחפת אותו להיות. בקיצור, כל מה שנכנס אליו דרך חמשת חושיו, זה מה בונה את האדם ויוצר אותו. ברור שיש לזה צד מאוד אופטימי, מכיוון שאם האדם נוצר מדברים שמחוצה לו, אז אפשר לשנות את המצב ולשפר את האדם.

עמדתו של קרל מרקס היא הקריטית ביותר, הוא טען שהאדם נוצר ממעמדות. זו עמדה שמקצינה אפילו את העמדה הליברלית. אם יש בעיה, מצוקה אנושית, מלחמות, עוני או אמונות טפלות, אז לאן פונים שרוצים לתקן את הבעיות? פונים לחברה. זוהי הנחה עם השלכות מאוד אופטימיות, כיוון שהאדם הוא חומר ביד היוצר. הרוע הוא סימפטום של משהו פגום ברמה עמוקה יותר, כלומר החברה שיוצרת את האדם.

השמרנים דוחים את הטענה הזו מכל וכל. מעבר לאי-טענה שאדם יכול להיות נאור וכו', כמעט כל שמרן שתמצא יגיד שרוע לב האדם נמצא בתוך האדם, והוא איננו תוצאה של משהו אחר. הליברלים מדברים על משאלות, הם מדברים בצורה אוטופית, משיחית. לדידם של השמרנים אותם סטיות, יצרים, שחיתות וכו' של האדם הם חלק מהמערך האנושי עצמו. אם כך, אז לא ניתן להראות את ההיסטוריה ברמה אחרת, מכיוון שבני האדם יוצרים את הבעיה בעצמם.

לכן העמדה השמרנית כאן היא הרבה יותר פסימית. לשמרנים יש צד אפל, כיוון שהם יגידו שהעמדה הליברלית היא נאיבית, היא אינה מבינה בפסיכיות של האדם. העובדה שיש עדיין תכונה של טורף ממש אצל בני האדם זה לא דבר מקרי, אלא זה הדבר עצמו. השמרן מבקש מאיתנו להסתכל טוב במראה.

שמרנים יורים טילים של השלכות:

1. אוגוסטינוס הקדוש המעניין ביותר במסורת הנוצרית שחי במאה ה-4/5. טען שרוע לב האדם עובר בירושה. החטא הקדמון מועבר מדור לדור, ביחסים אינטימיים בין בני אדם, שבהם האדם צריך להתגבר על תבונתו, הוא חייב להתמסר ליחס הזה בלי מצפון ובלי תבונה. לכן, כל בני האדם בכל הדורות מקבלים את אותו חטא קדמון. הנוצרים מאמינים שישו נולד ללא חטא קדמון, זה ייחודו.

 

אגוסטינוס רואה במדינה את משקל הנגד לאופיו של האדם. לו האדם היה פועל כפי שבא לו (מה שבא מעמקי ליבו), אז היה אדם לאדם זאב. הטענה היא שאם רוצים לדעת מהו מרכז של כל מדינה, אז לא לחשוב על מוסר וחברות אלא על משטרה, בית סוהר וכו', הם חלק בלתי נפרד ממה שהאלוהים נותן כענישה. המדינה היא האמת של האדם בהיפוך. אם אתה רוצה לדעת מהו האדם, אז תסתכל על עוצמתה המחויבת במציאות של האדם ורוע ליבו. דוגמא לכך, מדינות כושלות באפריקה, שם אין מדינה בפועל ובני האדם עוסקים בדברים הנחותים ביותר מבחינה אנושית – הרס, גזל וכו', אין דין ואין דיין.

החטא הקדמון צריך להוריד את תקוותינו לעתיד אחר, כמה וכמה דרגות. הנוצרי הוא זה שמכיר בגבולות האדם. הוא מכיר שאין האדם יכול להשתחרר. אם יש חטא שהוא בסיסי לאדם, הוא חטא הגאווה והיהירות – סיפור מגדל בבל בתנ"ך, זה אחד המשלים לכך שהאדם הוא מוגבל ופגום. לרעיונות האלו יש מאות פנים בהגות המודרנית.

2. הנס מורגנתאו – טען שהכול מונע מיחסי עוצמה בין מדינות. מי שמסתכל על מוסר כקובע את המהלכים בין מדינות זה לא נכון. הוא התנגד לאסכולה הנגדית שטוענת שיש "עוצמה רכה" (שכנוע למשל). מה שמבחין בין המדינאי האמיתי לבין העם זה שהעם עדיין חושב במונחים אידיאליסטים, שכוחות אידיאליים מוסרים ומשפטיים הם אשר קובעים. למשל, הסכסוך הישראלי-ערבי זה כאילו טוב מול רע, לפי העם. במורגנתאו יש סממנים של התפיסה הנוצרית של חטא קדמון. היהדות שונה מהנצרות בנקודה הזו, כיוון שהיהדות רואה את הצעד הבהמי של האדם כנתון. אמנם לנו יש יצרים חייתיים, אבל היהדות ניתן להעלות את הבהמיות הזו לרמה של קדושה.

3. ריהולד ניבור – תיאולוגי אמריקאי, מי שהושפע ממנו עמוקות הוא ברק אובמה. הוא השפיע עמוקות על ההגות המערבית האמריקאית. גם הוא תומך בעמדה ריאליסטית כמו מורגנתאו. הוא הקדיש ספרים מאוד משפיעים נגד חטא היוהרה הזה שנמצא בבני אדם – הבולשביקים שרצו לבנות עולם חדש, הפאשיסטים, הליברלים. אוטופיה היא חטא וגם סכנה, משיחיות, מכל סוג שהוא, מובילה את האדם לרע מכיוון שהיא מנתקת את האדם מהישיר. משיחיות ואוטופיה הם נגד האופי האנושי, לא ניתן לשחרר את האדם.

מצד אחד, עוצמה היא הכרחית, צריך עוצמה כדי להוות משקל נגד לאדם. מאידך, עוצמה גם משחיתה, היא גורמת לשחיתות של בני אדם, שהם בעצמם כבר פגומים. מכיוון שעוצמה מושחתת הדרך היחידה של בני אדם לחיות היא: לשים עוצמה מול עוצמה כדי לנטרל את האפקט של העוצמה המושחתת. כך הוא מגיע לדמוקרטיה, היא ריאליסטית במיוחד. אלו שמדברים בעד העוצמה, כמו הובס למשל, לא מבינים שהיא גם משחיתה. צריך לשים עוצמה מול עוצמה, ודמוקרטיה היא הדרך לכך.

הוא אינו דמוקרט, כי הוא מעלה את האידיאלים לדמוקרטיה. דמוקרטיה אינה רק שיטת ממשל רצויה מבחינה מוסרית, אלא היא המשטר היחיד שיש בו ריאליזם אמיתי. הובס מהווה חילון של המסר הנוצרי הבסיסי הזה. מהו מצב הטבע של האדם? לפי תומס הובס, הוא יצור ללא מורא, יצור בהמי, האדם גרוע יותר מחיות היער והשדה מכיוון שלאדם יש גם תבונה, והיא מאפשרת לו אסטרטגיות וערמומיות. הוא יכול לתקוף לא רק כמו שאריה תוקף בצורה ישירה אלא גם בצורה מתוחכמת.

מדינה רוצה להוציא את האדם ממצב הטבע. אבל טענתו של הובס היא אינה שהמדינה משכללת את האדם. לטענתו אין שינוי באדם, הוא עדיין אותו טורף כמו בעבר, אבל הוא עבר תהליך של הפחדה, שאומרת "תיזהר מכוח גדול ממך". האדם רע מנעוריו ונשאר רע גם שהוא נכנס למדינה. "מדינה היא מתנת אל כיוון שרק היא שומרת אותנו מסומליה וקונגו".

4. זיגמונד פרויד ההוגה האפל מכולם. הוא חוזר על כל אותם דברים של האדם הפגום. הפורטרט של האדם, שיוצא מכתביו של פרויד, הוא מפחיד יותר. האיד = האני, הבסיס של האדם, הוא לא רק רע כמו של הובס (הובס האמין שלאדם יש אינטרסים ברורים והוא הולך למלא אחריהם – האדם מכיר באינטרסים שלו), אם אדם מכיר או יכול לדבר בצורה ברורה על האינטרסים שלו, זה סימן מובהק שאלה לא האינטרסים האמיתיים שלו.

 

האינטרסים האמיתיים שלו הם מעבר ליכולתו לדעת. תת-המודע על פי פרויד הוא "עולם שורץ נחשים בתוך ביצה", האדם מטבעו הוא רוצח, מגלה עריות, הרצון הזה אינו דבר שהאדם יכול בהכרתו המודעת לדעת. אם הוא היה יודע את מניעיו האמיתיים הוא היה הופך להיות מטורף. המעניין הוא שחולי נפש מסוגים מסוימים, אינם לגמרי ללא תבונה, הם נוטים להיות יותר קרובים לאותם רגשות מודעים מודחקים, והם לא למדו את מלאכת ההדחקה כפי שצריך. האדם הנורמאלי שעושה טעויות, חי בעולם מתווך בין הביצה הזו לבין חייו היומיומיים. לכן, יש בו תפיסות שהוא אינו יכול להסתדר איתם.

לו יכולנו לדבר על מניעינו, זה סימן מובהק שאלו לא המניעים האמיתיים. לדבר בצורה רציונאלית על מניעים זה לומר שהם לא הדברים האמיתיים. לפי פרויד הציוויליזציה היא הגשר (נותן לנו תחושה שאנו לא ניפול) על אותה ביצה. ההשלכה המרכזית של הטענה הזו היא, שהאדם מטבעו אינו יצור שחי בציוויליזציה, אלא היא חונכה עליו, כפתה על בני אדם הר כגיגית, אין לבני אדם ברירה אלא לקבל את הציוויליזציה.

הציוויליזציה היא כוח מלאכותי שמרסן את האדם שלא רוצה להיות מרוסן. כל ההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית היא סיפור של מה שפרויד קורא לו סובלימציה = עידון. אבל הציוויליזציה נותנת לנו את היכולת לעדן את כל הכוחות הרצחניים האלה וליצור תרבות. עידון היא הסיפור של הציוויליזציה.

אבל מה רע בסובלימציה כזו? אנו מאבדים את הקשר לתחושות האמיתיות שלנו, לא יכולים להסתכל עליהם בפנים ולדעת שהם קיימים. ההיפך, להיות אדם בציוויליזציה זה להיות אדם בתוך כלוב, אולי מבוית, אבל לא שונה בתכלית ממה שבהתחלתו. לכן, פרויד יאמר לנו לגבי הטענה המוכרת של העולם הליברלי (שאם רוצים לשנות את האדם אז צריך לחנך אותו), שחלק מהפראות שלנו, הוא לא יותר מאשר הניסיון לעדן את האדם, וזה מתפרץ החוצה. עידון עובד בצורה מלאכותית אבל הוא לא ממש מתגבר על היצר. אדרבה, ככל שאתה מעדן יותר את האדם, אז האדם דוחף נגד הקירות ורוצה לצאת, אבל העידון לא נותן לו.

מהם הדרכים שבהן הציוויליזציה מאפשרת לנו להוציא את אותה חייתיות שיש בנו? ספורט, למשל שרואים אגרוף מתעורר בנו משהו, אלו התחושות הבסיסיות שמתעוררות. ההיסטוריה היא היסטוריה של איזון. בלשון של יחיד פרויד מדבר על האיד, אגו וסופר אגו. האיד זה אותה ביצה של רצונות אפלים, הסופר אגו הוא הצד השני של הנדנדה, והסופר אגו זה כל המוסר שציוויליזציה מחדירה. האגו הוא המאזן – אצל חולי נפש הגורם המאזן נוטה יותר לאיד.

 

כמה טיעונים נגד הטענות אלו:

1. לקבל את הטענה שיש צד אפל ביצריו של האדם, זה חלק מהיותנו אנשים תבונתיים ואנושיים. רק אוטופיים ממש יכולים לומר שזה לא חלק מהאופי האנושי. לומר שהאדם הוא רע מנעוריו, זה ממש לנסות לפרוץ לדלת פתוחה. כל עמדה מקבלת את הטענה הזו, השאלה היא מה עושים עם זה ולא אם יש דבר כזה. ניבור אמר לנו שיש צד אפל אבל ניתן להתגבר עליו. איך שלא ננתח את זה, זה ברור שהצד החברתי קובע בצורה בסיסית איך שבני אדם מתנהגים.

2. עם שעבר תהליכים קשים של דיכוי, ומתפרץ החוצה אפילו עם טרור לא מבוקר, האם אנו קרובים יותר להבנת התופעה אם נלביש עליה את רוע האדם מלידה. זה ברור שמי שרוצה להבין את תופעת הטרור, לא יכול להבין זאת, אלא אם כן אתה מכניס את הגורם המרכזי שטרור הוא אינו דבר שבא מרוע ליבו של האדם, אלא ממקום אחר לגמרי. רוע לב הוא מן רטוריקה מאוד מלודרמטית אך לא מסביר בדיוק.

3. בימי הביניים – בנות היו מחותנות בגיל 10, אנשים הלכו לבית סוהר כי לא יכלו להחזיר חוב כספי, עולם שבו תלייה בכיכר העיר הייתה "פיקניק" לכולם, עולם שלא ידעו בו קרוא וכתוב, אמונות טפלות, אי-רציונאליזם, הריגת מכשפות וכו'. האם אדם שפוי יכול לומר בתקופתנו, שזכויות האדם של שחומי העור, מיעוטים לאומיים, נשים וכו', שרוע לב האדם מסביר את זה? מי ירצה לומר שהעולם המוסרי הזה שווה לעולם מוסרי של אז?

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות