"עד שיעבור כל המשמר כולו…" / לאה איני – סיכום טוב

סיכום הסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו" של לאה איני הוא חלק מאסופת הסיכומים לבגרות בספרות באתר, חלק הסיפור הקצר

תוכן ומבנה

במרכזו של הסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו" של לאה איני עומד משחק הקלפים. העלילה של הסיפור מורכבת משלושה חלקים, שלכל אחד מהם חשיבות מיוחדת בהוסיפו עוד נדבך לבניית הדמויות ולחשיפת היחסים ביניהן.

א. האקספוזיציה – לפני משחק הקלפים

בפתח הסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו" אנו פוגשים את לוי הנגר ואת אשתו סופי הנשואים שלוש שנים. הם חיכו עד שהתבססו כלכלית, ורק אז הרתה סופי. מסירותה של סופי ניכרת כבר באקספוזיציה, בה מסופר על כך שהיא טורחת להביא לבעלה את ארוחתו החמה למקום עבודתו. עם פתיחת הסיפור נמצאת סופי בשלבי הריון מתקדמים.

זמן הסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו" הוא משך ערב אחד, בו מארח לוי חברים למשחק קלפים. משחק זה הוא בבחינת מבחן למעמדו החברתי. לפיכך מתרגש לוי מאוד לקראת המשחק. הוא הוזמן לשמש כ"יד הרביעית" בחבורה שנחשבה למכובדת ולוותיקה ביותר בין חבורות שחקני הקלפים בשכונת מגוריו – חבורתו של רופא השיניים. החבורה כוללת את ד"ר משיח רופא-השיניים, ברוך הרפד ושמשון הקצב. הצגת הדמויות נעשית על פי מקצוען וחשיבותן בהיררכיה החברתית – במה מצטיינת וידועה כל אחת מהן: הקצב בנכסיו, הרפד בכישוריו לתקן דברים (כמעט כל דבר), הרופא – בחביבותו ובתרומתו לחברה. לוי זכה להזמנה זו לאחר שאחד השחקנים נפטר מהתקף לב. הסיפור פותח בהתרגשותו המוגזמת לכאורה של לוי תוך שהוא מכין בקפדנות את החדר למשחק.  לוי ידע שהמשחק צפוי להסתיים בשעת חצות, אך חשש מן השעה את עשרה – פרט סתום לקורא בשלב זה, היוצר פער סקרון (הקורא שואל את עצמו מדוע חרד לוי) אשר ייפתר בהמשך הסיפור.

   לוי חסר שקט לקראת המפגש עם חבריו. הוא מסדר את השמיכה הצבאית על השולחן כמפה ומדליק את המאוורר כדי להפיג את החום והלחות הכבדים למשחק הקלפים. מזג האוויר – החום, הזיעה והלחות- הטיפוסי כל כך לקיץ הישראלי יוצר אווירה מעיקה ודחוסה, שתשתלב היטב עם המתח הכללי בסיפור.

ב. ההתרחשות המרכזית – משחק הקלפים המניע את הסיפור כולו.

כפי שנאמר, חשיבותו של משחק הקלפים ללוי הוא בהתקבלותו לחברה (חברת מהגרים). בזמן המשחק ניכר הבדל ניכר בין האורחים השקועים במשחק לבין בעל הבית השקוע בחששותיו מפני השעה אחת עשרה (מה שמוסיף מתח לקורא שאינו מבין מה עתיד להתרחש בשעה זו). שלב זה הוא שלב פיתוח וסיבוך העלילה. בשלב זה הרובד הגלוי הוא משחק הקלפים והמעמד החברתי הגלום בו, והרובד הסמוי – מאבקם של לוי וסופי על ניהול של אורח חיים תקין ועל שפיות.

סופי בחלוק מהוהַּ (בלוי), הבגד האחרון שהיא עוד יכולה ללבוש, מארחת יפה את האורחים ומכבדת אותם, זוכה למחמאות מפיהם ולמבט מכיר תודה מצד בעלה. מאוחר יותר היא מופיעה עם מגש כוסות הקפה (הרועד בידה), ניכרת בה מתיחות ועצבנות (משחקת באצבעותיה בכפתור חלוקה), והיא חיוורת.  לוי הציע שתפרוש לחדרה למנוחה. סופי תוחבת את ידיה בכיסים, ונמלטת מחדר האורחים. הגברים המשחקים מעלים השערה, שאולי הגיעה שעתה ללדת, הם תולים את מבטיהם ברופא המחייך ושולל אפשרות זו.

   משחק הקלפים נמשך כשלפתע נשמעה מחיאת-כף אחת, ובעקבותיה מחיאות כפיים קצובות החוזרות על עצמן בכפייתיות. זהו שיא המתח. המפנה חל בתגובותיהם השונות של האורחים ובהיאחזותו של לוי בתגובותיהם. ברוך הרפד היה הראשון ששבר את השתיקה והמבוכה שאחזה בשחקני הקלפים. הוא מגלה את אוזנם של הנוכחים שמדובר בשכנה המשוגעת. הוא מספר ששמע מאשתו על השכנה הגרה מעל לוי וסופי, אשר מוחאת כפיים שלוש פעמים ביום במשך חצי שעה. הוא פונה ללוי ושואל אותו איך הוא ואשתו מסוגלים לחיות בתנאים כאלה.

   לוי הנבוך מגמגם לרגע, אך מיד מתעשת ומאמץ את הסיפור, כאשר הוא מוסיף לו הסבר (למעשה את סיפורה של אשתו). לדבריו השכנה סיפרה לו שמקור בעייתה במלחמת העולם השנייה: "המנזר שהיא התחבאה שם בזמן המלחמה היה קרוב למפקדה של האס.אס., ובכל פעם שהמשמר התורן היה עובר מסביב למקום – לימדו הנזירות את הילדים שפחדו – למחוא כפיים, עד שעבר כל המשמר כולו…". לוי מביט נואש בקצב, נואש להבנתו (גם הוא ניצול שואה), אך זה רק פולט: "אף אחד לא יצא שלם…". הרופא מוסיף ש"זה לא נורא כל כך, יש לי פציינט אחד שהוא לגמרי מסובב". תגובתו של הניצוֹל באה מתוך הכרה פנימית של המצוקה, אך היא מופנמת. תגובתו של הרופא משקפת את יחסה של החברה  על ניצולי השואה – ראייה חיצונית, וזאת דווקא מאדם שהוא רופא, תורם בעצמו לחברה (מרפא אנשים חינם) ואדם עדין. לוי עצמו "ניצל". האינטרס החברתי שלו לא נפגע הפעם.

ג. סיום – אחרי המשחק. לוי ואשתו בשעת המבחן.

 המשחק נמשך, מחיאות הכפיים דממו, בשעת חצות התפזרו החברים תוך שהם מודים לו. לוי מכבה את המאוורר וניגש לטפל בסופי.

   בשלב זה מתברר לקורא, שסופי היא "השכנה המשוגעת". לוי מניח קוביות קרח עטופות במגבת בידיה הלוהטות. הוא מספר לה על סיפור "השכנה המשוגעת" ואינו נענה לבקשתה לכבול אותה (טוען שבמצב זה תדפוק את הראש בקיר – אולי מצב שהתרחש כבר? – על כל פנים ברור שאין היא יכולה להשתחרר מהתגובה הכפייתית הטראומטית). יחד עם זאת הוא נתקף גועל, כעס ופחד. סופי בוכה, מצרה על כך שכמעט הרסה את התקבלותו החברתית של בעלה ותוהה בדאגה מה יהיה כשייוולד התינוק, כיצד יוכל להירדם. היא מבקשת את נפשה למות ונתקפת בעוויתות. לוי סוטר לה על לחיה, סטירה שנועדה להפסיק את ההיסטריה שלה. בעוד סופי נרגעת לאט-לאט, לוי מתיישב על המיטה. שפת הגוף שלו מעידה על הרגשות המעורבים (האמביוולנטיים) שלו כלפי סופי. הוא יושב אליה בגבו עד שהיא נרדמת; הוא חופן לרגע "את כפתה המוכית כענן" (כפה – כינוי לכף של בעל חיים; "המוכית" – רכות יתירה – כל זה מתוך תודעתו של לוי), הוא מבקש לנשקה אך מתחרט ונותן לה לצנוח "רדומה וחסרת-אונים (שוב, התבוננותו של לוי) על המיטה." הוא מתבונן ב"כרס העצומה" של סופי כאשר "לבנה צהובה קדחה (ההדגשה שלי ת.ד.) בחלון". חיוך מאיר את פניו, והוא חושב על הילד שבשלב זה של ההיריון כבר מוצץ אצבע, כדברי הרופא, ואשר יהיה "בחור כארז!"

לוי נרדם וחולם. בחלומו הוא "חולם את תינוקו". תחילה הוא רואה אותו כפי שהוא עצמו היה בינקותו: "שמנמן ורך שיער, וצחוק נוהר ניגר מפיו, ששתי שיני אורז חוסמות בו בעד לשון ורודה גרגרנית." תיאור זה חיובי כולו ומלא ערגה לילד. הוא רואה את סופי לידו, "טרופה ומזיעה, מוחאת את כפיה למוות." היא כולה מפוחדת מצעדי המגפיים השחורים וטלפי הזאבים (כל אלה מטונימיים ( = פרטים מייצגים) למשמרות הס.ס., אבל הילד מוחא כף יד "מגומגמת" אחת אל "מחצית חברתה" – הוא אינו מצליח למחוא כף. הוא מסורבל, מסתחרר בריקוד מעגלי, בנעליו הלבנות. ("אימו רחוקה ממנו מאוד") לשונו של התינוק נשמטת מפיו, הוא צוחק "צחוק עז", מסתחרר, מסתובב עוד ועוד ומוחא ללא הרף כפיים "עד שחולף ועובר לו כל המשמר כולו." הילד מתואר כאן כמעט כמפגר.

חלומו של לוי משקף הן את כמיהתו לילד והן את חרדותיו לגביו. החלום רומז כי ממוראות השואה אין מפלט, והם עוברים בתורשה לדור הבא. אף שסופי אינה חולת נפש אלא פגועת נפש, את הנזק הנפשי היא תעביר הלאה לילדיה (מה שקרוי היום: דור שני לשואה – וראו הביוגרפיה של הסופרת).

 

נושא הסיפור ומשמעותו

הנושא המרכזי בסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו" של לאה איני הוא נושא השואה והשפעתה על הניצולים על סבלם ועל בעיותיהם הנובעים מהטראומות ( =חבלות – הן גופניות והן נפשיות) שחוו. בד בבד עם זאת נחשף יחסה של החברה כלפיהם,בין אם מדובר בכלל החברה ובין אם מדובר בנפש הקרובה להם ביותר (בסיפורנו – לוי).

ההרס שגרמה השואה מודגם בסיפור בדמותה של סופי. המספרת בחרה דמות שלא הייתה במחנה עבודה, לא עברה עינויים, לא סבלה חרפת רעב ולא צעדה במצעדי מוות. סופי גדלה בתקופת השואה במנזר בו סוככו עליה הנזירות ואף הורו לה דרך להתמודד עם הפחד. דווקא משום כך נחרצת כל כך קביעתו של הסיפור, שלא ניתן היה לשוב "משם" בשלום (או בשלמות). הכפייתיות במחיאות הכפיים וחלומו של לוי בסיום הסיפור מלמדים על טראומה שתעבור מדור לדור – זאת מנקודת המבט של מי ששרוי במצוקה הנוראית, והיא כוללת גם את הניצולים וגם את מי שחי לצידם. תיאור היחסים בין לוי לאשתו, כאשר הוא מרגיע אותה, שלא איכפת לו מה יחשבו, מצד אחד, ומצד שני סולד ממנה וחרד לגורל בנו חושפים את מצוקתו של הפרט. תגובת החברה מסביב מעידה על ניסיון להתנער מהתופעה הביזארית של מחיאות הכפיים ("מתרגלים"; "זה בגלל הגרמנים"; "אף אחד לא יצא שלם"), או גרוע מכך – התנכרות אל הניצולים בבלי דעת ולא מתוך רצון רע וראייתם  כ"מסוּבב" (הפציינט של רופא השיניים) או כ"משוגעת" (השכנה, שהיא למעשה סופי). הניצוֹל הוא ה"אחר" שאינו מצליח להשתלב בחברה, וכנראה גם אין לא סיכוי לכך. הפצע הפתוח שהוא נושא עימו הוא בבחינת מוּם שיש להסתירו עקב החשש (כפי שראינו, המוצדק) מביקורת חברתית ומבושה.

עמדת המספר

המספר היודע-כול בסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו" נוקט בטכניקה של מבע-משולב עם נקודת התצפית של לוי. הוא יוצר מתח באמצעות חשיפה מוגבלת והדרגתית של פרטי העלילה, עד הגילוי הסופי בסיום. המספר נמנע מנקיטת-עמדה באשר לסוגיית ההפרעה הנפשית. הוא מותיר לקורא לעקוב אחר מאורעות הסיפור ולעצב את עמדתו האישית בנוגע למצוקת בני-הזוג לוי. כך מתקבלת תמונה ריאליסטית ומשכנעת של מי שנגזר עליהם לחיות כנראה את שארית חייהם בצילה של זוועת השואה.

אפיון הדמויות בסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו"

לוי וסופי – שניהם פדנטיים באופיים. עדות לכך ניתן לראות בתכנון הקפדני של המשפחה; הרחבתה נעשית רק לאחר שהתבססו כלכלית. לוי דייקן בעבודתו המקצועית כמו גם בבית לפני בוא האורחים. הקפדה על הפרטים מאפיינת את תיאור הפתיחה כולו (ממעמד השולחן מתחת למנורה, עבור בשמיכה הפרושה עליו ועד  למאפרה). הוא אף מודאג משפיכת הקפה ע"י אשתו. הפדנטיות של לוי יכולה להתפרש כמענה על הצורך שלו בשליטה. דאגתו לסופי בתחילת הערב נובעת מדאגה למעמדו בחבורה, הוא אינו קם לעזור לה בסחיבת הכיסאות או כאשר הקפה נשפך אלא מתבונן בה בדאגה.

סופי מופקדת על ניקיון הבית, על הבישול, מביאה לבעלה את ארוחותיו למקום העבודה יום-יום,  מביאה את הכיבוד על-פי כל כללי הטקס. כל אלה עומדים בניגוד להופעתה המרושלת (מה שמעיד גם על השנים בהן עוסק הסיפור ועל המצב הכלכלי בארץ). כל מעייניה מכוונים לעולמו של בעלה – להצלחתו המקצועית והחברתית "אבל זה היה כל כך, כל כך חשוב לך.. להיות היד הרביעית ו…"

יתר הדמויות שוליות, נגעתי בהם מעט, ובכיתה דיברנו ורשמנו על כל אחת מהן. הסיפור מתרכז בדמויות המרכזיות ובעניין השואה, הדמויות המשניות משרתות בתגובותיהן מטרות אלה.

המספר

המספר הוא מספר יודע כל אך אינו מוסר הכול. דוגמא לכך הוא חששו של לוי מהשעה 11 – עניין שיתברר לקורא רק מאוחר יותר.

 

נקודת התצפית

נקודת התצפית בסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו" ניתנת מעיניו של לוי, כאשר קיים מבע משולב בינו לבין המספר היודע כול.

מההתחלה החדר וסידורו נוגעים למקום בו נמצא לוי ולדרך חשיבתו; התבססותו בעבודתו, הצלחתו, "שיא הכבוד" בהזמנתו לשמש כ"יד רביעית" במשחק הקלפים. כשסופי משרתת את השחקנים מתבונן בה בעלה; יש לציין כי כל ההתבוננות בה היא גברית (גם של יתר השחקנים) – קיים שיפוט מגדרי (גם כשמביטים בה בנועם ובחיבה). כשלוי נכנס לחדר השינה שלהם הוא נתקף תחושת גועל ועם זאת משכך את כאבי ידיה בקרח (ממלא את חובתו כבעל). הוא סוטר לסופי כדי להרגיעה ושוב רוצה-לא-רוצה לנשק לה. שפת הגוף שלו מדברת בעד עצמה (ראו לעיל) ובסופו של דבר הוא חרד לרך העומד להיוולד, זאת אנו למדים דרך חלומו (כניסה לתת המודע שלו, שעה שאת סופי אנו רואים מבחוץ).

 

מוטיבים וסמלים ב"עד שיעבור כל המשמר כולו" 

מוטיב היד (מוטיב מרכזי – לייטמוטיב) – היות שהטראומה של סופי מתבטאת במחיאות הכפיים, וזהו ביטוי לצלקת הנפשית שנותרה בה, אין פלא שהסיפור גדוש בתיאורי ידיים בכלל, מה שמסב את תשומת ליבו של הקורא לנושאו המרכזי:

*      יד במשחק קלפים – משמעותה כאישור ההשתייכות למועדון חברים מכובד – זהו ייצוג חברתי.

*      יד כחלק ממקצוע – עבודת כפיים: הנגר, הרפד, הקצב והרופא – כולם עוסקים בעבודות כפיים. היד מטונימית לאישיותו של האדם. למשל, ידיו של רופא השיניים עדינות, ממש כמוהו (מציע לסופי ללכת לנוח, תורם לילדי השכונה את עבודתו בחינם).

*    ידיים המתחככות זו בזו – לוי וחבריו מחככים את ידיהם זו בזו בהנאה בראשית הערב – ידיים אלה מבטאות מצב נפשי.

*       הידיים של סופי – ידיה (היציבות) של סופי מכבדות את האורחים ומזכות אותה במחמאות.

      היא ניגשת "בידיים פוכרות" לאסוף את הכלים.

      בשלישית, הקפה נשפך מן הכוסות.

      הידיים שנחו קודם באושר על בטנה אינן מוצאות מנוח: היא "ממוללת את הכפתור על כרסה, ותנועותיה פזיזות"…"את ידיה תחבה עתה לכיסים הגדולים שבשמלתה"…

      סופי מוחאת כפיים שלוש פעמים ביום במשך חצי שעה באופן כפייתי.

      בסוף הסיפור היא מבקשת מלוי "שתקשור אותי, שתחנוק לי את הידיים בחבל, בחוט ברזל"… היא מבקשת לכפות על עצמה את הסדר ה"נכון" ולא להיכנע לטראומה הכופה עצמה עליה.

כמובן שידיה של סופי מייצגות את מצבה הנפשי בכל אחת משעות היום, הן מאפיינות אותה בטובתה ושלא בטובתה. פעולתן ניכרת כלפי חוץ. בכך נותנות ידיה של סופי ביטוי לפנימיותה, אך פנימיות זו נצפית ע"י זולתה, בעוד היא נשארת שונה (ה"אחר").

על החדר ועל מזג האוויר ראו הערותיי לעיל. האווירה הדחוסה שמייצג מזג האוויר מופגת מעט ע"י המאוורר באופן מלאכותי. בסוף הערב מכובה המאוורר ע"י לוי – ה"הצגה" נגמרה והוא שב אל סופי ומתעמת עם חייו. שיאה של התמודדות זו נחתמת בחלומו.

בודהה על משמעות הסבל והאושר

האם הרצון שלו באושר הוא המקור לכל הסבל שלנו? רעיון הסבל עומד ביסוד תורת הבודהיזם ובבסיס הדרך להשתחרר ממנו שהציע בודהה

עוד דברים מעניינים: