סיכום בראשית פרקים א-ב
סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום ספר בראשית
בראשית , פרקים א' – ב' סיפור בריאת העולם הראשון :
ניתוח ספרותי של ספר בראשית מראה שיש שני סיפורי בריאת עולם : סיפור אחד בפרקים א'-ב', פס' 4 א' וסיפור שני בפרק ב' פס' 4 ב' עד סוף הפרק. (ראה בראשית א-ב) חלוקת התנ"ך לפרקים היא מאוחרת ונעשתה על ידי הנוצרים.חלוקה זו אינה תמיד מדויקת ונכונה על פי טעמים ספרותיים.ברור שעל פי ההיגיון הסיפור הראשון אינו מסתיים בסוף פרק א' אלא בתחילת פרק ב' עם השבת, אשר ככל הנראה הוצאה מהסיפור בכוונה על ידי הנוצרים. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגראלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה הנוצרית על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. הנוצרים חילקו את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את החלוקה הזו של הנוצרים ללא ערעור.
פסוק 1 של בראשית א' מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכול. אלוהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל.
האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלוהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלוהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלוהים. על-פי פתיחת בראשית פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית.
הפסוק הראשון מהווה רק כותרת הקובעת שבתחילת בריאתו (כנראה צודק רש"י בפירושו למילה "ברא" שלא מדובר בפועל נטוי עבר גוף שלישי אלא בשם פועל מוחלט "ברוא" כאשר הכוונה לתחילת בריאתו של בעולם כי לא תיתכן בשפה העברית סמיכות של תואר (זמן )כגון "ראשית" עם פועל כמו "ברא", כמו שאין אומרים בעברית "בתחילת ברא" אלא "בתחילה ברא" או "בתחילת הבריאה", אלא שתמיד הסמיכות היא בין שני שמות, שם עצם, תואר או פועל כמו "בתחילת השנה",ולכן יש לקרוא "בראשית ברוא" במובן של שם פעולה "בריאה" ) של העולם,של היקום (לכך הכוונה של המילים "שמיים וארץ") העולם (=הארץ) היה בכאוס מוחלט (=תהו ובהו),היה שם חושך על פני תהום (שגם היא קיימת מבעוד מועד) יחד עם רוח האלוהים הנצחית שמרחפת על פני המים (=אלה מי תהום שגם קיימים מלפני כן ).יש כמה אלמנטים היוליים ראשוניים הקיימים עוד בטרם האל החל במלאכת הבריאה והם : ארץ,חושך,תהום,מים,רוח אלוהים.הבריאה היא "יש מיש" ולא "יש מאין". בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עשייה פיזית כי האל אינו ישות מוחשית. חז"ל קבעו ש"העולם נברא במאמר".
ביום הראשון ברא האל את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של האל.עלינו לשים לב שהאור נברא ביום הראשון בלי שנבראה תחילה השמש שהיא כידוע לנו מקור האור הטבעי.עובדה זו מעוררת קושי שכן ביום הרביעי נבראו המאורות הווי אומר השמש הירח והכוכבים כדי להאיר על הארץ, אז לשם מה נברא האור ביום הראשון אם כך ?
סיפור הבריאה בנוי בצורה סכמטית ומתחלק לשבעה חלקים. למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלוהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת
השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, ומקור האור, עליו מסופר ביום הראשון הוא לדעת פרשנים מקובלים מיסטיים באל עצמו, אבל לדעתו של רש"י האל ברא את המאורות, השמש,הירח והכוכבים כבר ביום הראשון וביום ברביעי תלה אותם ברקיע שיאירו על העולם.
יש בפרק הזה ניסיון להפריך את המיתוסים המספרים על בריאת העולם במיתולוגיות של עמים עובדי אלילים, בהם יש לפעמים מאבק איתנים בין האל הבורא לבין כוחות טבע ימיים כגון אלת הים ועוזריה מפלצות הים כגון התנינים, המוזכרים כאן במפורש בכוונה כמי שנבראו על ידי האל כדי לצאת נגד ההנחה שהם יצורים אליליים כשלעצמם.תהליך ספרותי זה נקרא דה מיתולוגיזציה. גם תאור בריאת השמש והירח קשור לרעיון זה. בעוד אצל עמים אחרים הייתה סגידה לגרמי השמים השונים, הרי כאן אלוהים ברא את השמש, הירח והכוכבים והם אינם אלים, ואין להם כוח, או רצון משלהם.
בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים, מה שנקרא בעברית יפה יש כאן " סוף מעשה במחשבה תחילה".האדם נברא "בצלם אלוהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות.
רש"י מפרש : "פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא " כלומר שהאדם הוא כמו פיזית כמו האל. אולם רב הפרשנים טוענים שאין מדובר כאן בדמות פיזית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב (רמב"ם) וביכולת לבחור בין טוב ורע (ספורנו).
בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלוהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.
