בעקבות הזעזועים של אובדן ירושלים ונפילת ממלכת הצלבנים בידי המוסלמים התעוררו הנוצרים וביוזמת האפיפיורות התארגן מסע הצלב השלישי שהיה הגדול מכולם. היעד היה כיבושה מחדש של ירושלים. לאחר כיבוש עכו, חלה נסיגה והאטה בהמשך המסע לכיוון ירושלים שריפתה את רוח הלוחמים. מטעמים אסטרטגיים נסוגו הצלבנים לעבר מישור החוף והתחדש המו"מ בין הצדדים. המוסלמים שמו מצור על יפו במטרה לכבשה אך ברגע האחרון נמנעה יפו מנפילתה לידיהם ע"י ריצ'ארד לב הארי. בעקבות מערכה זו על יפו התחדש המו"מ שהסתיים הפעם בחוזה שלום חוזה יפו 1192.
בשנת 1229 השיב פרידריך הקיסר המוחרם את ירושלים לחיק הנצרות כתוצאה ממו"מ – הסכם תל אלעגו'ל יפו. הרקע שאפשר את החוזה היה מערכת היחסים המעורערת שתפסה את מקומה של האחדות המוסלמית שכונן בשעתו צלאח אדין. האחרים האיובים חשדו איש ברעהו וחיפשו בעלי ברית גם בקרב הלא מוסלמים. אלמלך אלכמל ביקש את עזרת פרידריך השני והציע להשיב את ירושלים לידי הנוצרים אולם העובדה כי העיר הייתה בנחלתו של אחיו לא נעלמה מעיני הקיסר. פרידריך לא נטה להתחייב והשאיר פתח למו"מ של מגעים דיפלומטים. אל כמאל חשש מפני הצלבנים וקשריו עם גורמים נוצרייים בעלי ענין בירושלים הולידו אצל אחיו חשש לבגידה. הוא ירא שאחיו ימסור את ירושלים לידי המלך הנוצרי כדי לרצותו ולמנוע את הפגיעה בערי החוף המצריות. חשש זה התממש בשנת 1228 נחת פרידריך בנמל עכו והזדרז לתבוע מבעל בריתו – שליט מצרים – את הנחלות שהבטיח לו אלא שאלה לא היו בשטחים שתחת שליטתו. תוצאתה של ברית נוספת של אלכמל אפשרה את ההסכם שנערך בינו לבין פרידריך השני הוא הסכם תל-עגול – יפו.
פרטי ההסכמים:
לפי חוזה יפו שנחתם לשלוש שנים, הוסכם בין הצדדים כי רצועת החוף תהיה בידי הצלבנים ופנים הארץ בידי המוסלמים. באשר לירושלים – כל שהושג היה כי לנוצרים תינתן הרשות לבקר בה במעמד של צליינים ובלי לשלם מס.
הסכם תל אל עגול: הסולטן מעביר לקיסר את ירושלים. הריבונות על ירושלים, למעט הר הבית, היא מוחלטת. אינה מונעת את זכותם לבצר מחדש את העיר. מסגד אל אקצה כיפת הסלע וכל רחבת הר הבית יישארו בידי המוסלמים. מפתחות הר הבית יישארו בידי שומרים מוסלמים. המוסלמים רשאים לערוך שם את תפילותיהם ולהשמיע את קריאות המואזין. נוצרי שיבקש לעלות לרגל לכיפת הסלע ולהתפלל שם יהא רשאי לכך בתנאי שיוכיח את יחסו המכובד להר הבית. השיפוט בסכסוכים בין מוסלמים למוסלמים בירושלים יהיה בידי מוסלמים.
מעמדה של ירושלים במסגרת ההסכמים:
בשני ההסכמים הייתה ירושלים בידי המוסלמים שהסכימו לוותר עליה ולמוסרה ללא קרב לידי הצלבנים.
יש לזכור שבהסכם יפו, ירושלים הייתה נחלתו של שליט מוסלמי שהיה שותף להסכם ואילו בתל עגול יפו הייתה ירושלים נחלתו של שליט מוסלמי שלא היה שותף להסכם – שלמעשה ויתר על שטח שהיה בשליטת אחיו יריבו.
הישגיו של הסכם יפו היו הכרה במדינה הצלבנית החדשה, דריסת רגל לנוצרים בירושלים בדרך של מו"מ. הותר להם לבקר בעיר במעמד של צליינים הפטורים מתשלום מס. זה היה ההישג המשמעותי הראשון מאז נפילת העיר בידי צלאח א-דין. מבחינת הצלבנים הושגו מס' הישגים טרוט' ברצועת החוף. הביקורת על צלאח א-דין הייתה כי ההכרה בקיומה של מדינה צלבנית לאורך החוף היא כשלון ואות לחולשת המוסלמים.
עבור פרידריך השני, היה הסכם תל אלעגול יפו הישג ממדרגה ראשונה אך עורר ביקורת ותרעומת. חוגי האפיפיור בא"י המעיטו בחשיבותו ואף הטילו דופי בפעילות הקיסר המוחרם. ביקורת זו הבליטה את אובדן המקדשים – מסגדים שעל הר הבית. מנקודת מבטה, העלבון של השגת פשרה בדרך דיפלומטית ללא מלחמת קודש נוצרית ____היה צורך למדי.
שטחי השליטה של האיובים הצטמצמה, הויתור על ירושלים שהוצגה בתעמולת הג'יאד כיעד מקודש עורר תרעומת קשה. המוסלמים התייחסו לחוזה כאל אסון. גם במחנה המוסלמי נמתחה בקורת על אלכמל בטענה כי ויתר על בתים ועל כנסיות חרבות. העובדה כי שמר על תפארת המקדשים המוסלמים לא שכנעה את נתיניו.
פרידריך זכה להערכה מצד אויביו יותר מאשר מצד בעלי בריתו הנוצרים. יש לזכור כי יצא למסע הצלב ללא ברכת האפיפיור וכל עוד לא הוסר החרם שהוטל עליו.
הערכת הישגי ההסכמים
להערכתו, שני ההסכמים היטיבו עם הצלבנים. בהסכם יפו הושגה הכרה במדינת הצלבנים החדשה וניתנה רשות לדריסת רגל לנוצרים בירושלים. דבר שלא היה לפני זה.
הסכם תל אלעגול יפו גם הוא השיג דריסת רגל לנוצרים. הישגו הגדול של פרידריך השני היה בהחזרת
ירושלים לידי הנוצרים. מלשון החוזה עולה כי העיר נמסרה לקיסר ולנציגיו לעשות בה כרצונו. היה בכך שינוי מוחלט במעמד הנוצרים שעפ"י החוזה נעשו לשליטי העיר. יש לזכור שעפ"י חוזה יפו, מעמדם היה ארעי. מעמד של צליינים עולי רגל. אמנם המסגדים על הר הבית נשארו בידיים מוסלמיות ובהשגתם אך הותר לנוצרים להיכנס לכיפת הסלע למטרת ביקור ותפילה.
הביקורת על החוזה מצד חוגי האפיפיור – המעיטו במתכוון את חשיבות החוזה ואת הישגיו לנוצרים. שלילת הדרך שבה הלך פרידריך בהעדיפו את שולחן הדיונים היא טענת סרק לא עניינית. אין להתעלם מכך שפרדריך הבטיח לנוצרים דריסת רגל בירושלים וכמו כן חזרו לידיים הנוצריות גם בית לחם ומובלעת צרה שהבטיחה מעבר בטוח לעולי הרגל הנוצרים מיפו לרמלה ולירושלים.
אין ספק כי ההסכם צמצם במידה ניכרת את שטחי השליטה של האיובים בא"י והיה בו ויתור מוסלמי על
ירושלים העיר שהוצגה בתעמולת הג'יאד של זנגי נור אלדין וצאלח אדין כיעד מקודש.
