סיכום איכה פרק ה' – קינה על ירושלים

סיכום זה הינו חלק ממאגר הסיכומים בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, תת נושא שיבת ציון ותקופת בית שני

איכה, פרק ה' :  קינה על כיבוש וחורבן ירושלים

פרק ה' במגילת איכה הוא "קינת ציבור",שיר אבל עצוב הנאמר בגוף ראשון רבים (=אנחנו) בו מתארים תושבי ירושלים החרבה על ידי הבבליים את העינויים העוברים עליהם תחת הכיבוש הבבלי.הם מרגישים שה' עזב אותם ולכן מבקשים ממנו לא לשכוח אותם (איכה ה', פס' 1).מתואר שהכובש הבבלי לקחו מהיהודים את אדמתם ואת בתיהם.

(איכה ה', פס' 2).

ב איכה ה', פס' 3 יש דימוי בו האל הוא כאב שהשאיר את נשותיו אלמנות ואת ילדיו יתומים (העם ) כי עזב אותם. פס' 4 מתאר מצוקה כלכלית קשה בה העם נאלץ לשלם על השימוש בעצים שלו ועל שתיית המים שלו מכיוון שהוא כבר לא אדון על אדמתו אלא שהאויב הבבלי כבש אותה ממנו ומטיל עליו תשלום מסים על השימוש בהם.

כעול על צוואר הבהמות כדי לקשור אותה לעגלה כך הונח עול האויב הבבלי על יהודה וירושלים.המצב הכלכלי הוא כל כך קשה עקב החורבן היהודים נאלצים לרדת לגור באזור אשור (מסופוטאמיה,אזור עיראק אירן של היום) או מצרים כדי לשרוד מבחינה כלכלית (איכה ה', פס' 6).פירוש אחר לפסוק 6 הוא שהכוונה לעזרה שביקש צדקיהו מלך יהודה האחרון ממצרים כדי למרוד בבבל,מרד שכתוצאה ממנו בא החורבן בשנת 586 לפני הספירה.בפסוק 7 תפיסת גמול לדורות כי כתוב בו שהאבות חטאו בעבר אבל כיום אינם לקבל את העונש על כך והדור הנוכחי סובלים מכך במקומם.

באיכה ה', פס' 9 כנראה יש לקרוא "חורב" (= יובש,הכוונה לבצורת,שאין גשם) במקום "חרב" כאשר הכוונה לכך שעקב בצורת קשה בארץ אין גשם והיבול דל ולכן הפרנסה קשה והרעב כבד.פירוש נוסף,סביר פחות הוא שהכוונה לכך שהיהודים העובדים בשדות נאלצים לזרוע ולקצור בפחד מפני שודדי המדבר (= חרב המדבר).פס' 10 ממשיך את עניין המצב הכלכלי הקשה שנגרם מהבצורת (ובכך מחזק את הפירוש הראשון לפסוק 9 למעלה) ומתאר את העור המתייבש,המתקלף והנסדק מהרעב הכבד כדבר שמתייבש בתנור.פס' 13-11 מתארים את היחס האכזרי של הבבליים אל האוכלוסייה היהודית לאחר החורבן : הם אנסו נשים בתולות,השרים מממלכת יהודה לשעבר מוצאים להורג בתלייה,האויב מתייחס אל זקני העם בבוז ובהשפלה והצעירים נלקחים בכוח לעבודות כפייה קשות הגורמות להם התמוטטות פיזית ("בחורים טחון נשאו ונערים בעץ כשלו").פס' 18-14 מתארים את הרס המוסדות החברתיים והדתיים של ממלכת יהודה כך : זקני העם שהיו הדיינים היושבים בשערי הערים לשפוט משפט צדק,הפסיקו לעשות זאת ("שבתו" מלשון שביתה,להפסיק לעשות),הבחורים הצעירים הפסיקו לנגן בשמחה כי "משוש (= שמחת) לבנו" שהוא כינוי למקדש שנחרב,נהפך לעצב ולאבל ושועלים מסתובבים בהר הבית.

בפס' 16 כתוב שהמקדש (המכונה בפסוק "עטרת ראשנו" כלומר כתר הראש שלנו כדבר היקר ביותר שלנו) נהרס בגלל חטאי העם בזמן החורבן עצמו,כלומר שמשתקף בו תפיסת גמול אישי,דבר הפוך ממה שכתוב למעלה בפסוק 7,שם כתוב שהחורבן הוא עונש על חטאי האבות בדורות הקודמים,על פי תפיסת הגמול לדורות.

הפיתרון לסתירה הזאת הוא לומר ששתי תפיסות הגמול גם גמול אישי וגם גמול לדורות באות לידי ביטוי בפרק הזה,כי החורבן בא כעונש אלוהי גם על חטאי הדורות הקודמים לחורבן וגם לחטאי דור החורבן. הלב "דווה" (=כואב) כאשר רואים את המראות הקשים של החורבן,אך למרות זאת תקוות העם לא אבדה כי המקדש נחרב אבל  "אתה ה' לעולם תשב כיסאך לדור ודור" (איכה ה', פס' 19),כלומר בית ה' חרב אבל ה' ממשיך למלוך בעולם כי שלטונו לא תלוי בקיומו של בית המקדש.

איכה ה', פס' 19 משקף תפיסת אלוהות אוניברסאלית.פס' 22-20 הם פנייה לה' לא לשכוח את העם ולסלוח לו בהחזרת המצב הקודם כאשר הייתה ליהודים ממלכה עצמאית ביהודה עם בירתה ירושלים והמקדש בתוכה.העם מבקש מהאל לעזור לו לחזור בתשובה כדי שזה יקרה.בפס' 22 כתוב שהאל עדיין מאוד כועס על העם.

הפס' הזה הוא האחרון בכל מגילת איכה וכדי לא לסיים אותה בתוכחה נהוג לקרוא שוב אחריו את פס' 21 כדי לסיים בתקווה.תופעה זו של חילופי פסוקים בין הפס' האחרון לפס' שלפני האחרון כדי לסיים ספר בתקווה במקום בתוכחה קיימת בארבעה ספרי מקרא אלה : ישעיה, תרי עשר (ספר מלאכי), קהלת ואיכה (ראשי תיבות "יתק"א").