פרסים – 614 – במשך מאות שנים הייתה יריבות ממושכת בין הממלכה הפרסית לבין הקיסרות הרומית ביזנטית אם כי הסיבות למחלוקות היו שונות. במהלך המאה ה- 5 עודדה ביזנטיות את המיסיון בקרב השבטים הסארצאנים ששכנו לגבול פרס במגמה להפכם לבני בריתם, על רקע מתיחות זו התפתחה המלחמה בין פרס לרומא בקנה מידה גדול. לירושלים נודע מקום חשוב בתכניות המלחמה והכיבוש של הפרסים: ההשתלטות על ערש הנצרות נחשבה בעיניהם להשפלה מדינית ודתית של הקיסרות הביזנטית והנצרות כולה. כמו-כן חמדו מלכי פרס את אוצרותיה של ירושלים ששמע התרומות והמענקים הרבים של קיסרים וצליינים הגיע לאוזניהם. ירושלים אף שמשה מרכז לפעילות המיסיון בקרב שבטי הסרצנים. עובדה שגרמה להגברת היריבות בין שתי המעצמות. המצביא הפרסי השתדל בכל מאודו לשכנע את אנשי ירושלים למסור בידיו את העיר בדרכי שלום. תחילה ניאותו לקבל את תנאיו ופתחו את שערי העיר. אך זמן מה לאחר מכן הרימו את נס המרד, הכו את חיל המצב שהיה בעיר וטבחו ביהודים ששיתפו פעולה עם הכובש הפרסי. המצביא הפרסי שם מצור על העיר כדי להכניעם בכוח הזרוע.
מבדיקה מדוקדקת של הגרסאות השונות של כיבוש ירושלים בידי הפרסים מסתבר כי המצביאים הפרסים שמו דגש על פעילות שוד בקנה מידה גדול ועל הגלייתם של אנשים שכוח העבודה שלהם יכול היה לשרת את הממלכה הפרסית, שאוצרותיה התדלדלו והייתה מחוסרת בכוח אדם. אופייה של המלחמה משתקף באורח ברור בעובדה כי הפרסים החלו את הכיבוש במסע טבח חסר רחמים אולם חזרו בהם והחלו נוטים חסד לנוצרים. רדיפות הנוצרים משקפות את השלב שבו נשאה המלחמה אופי של מלחמת שוד ומסע עונשין על הפרת הסכמים מצד הקיסרות הביזנטית. שינוי ביחס השלטונות כלפי הנוצרי משקף אולי את התגבשות התכנית להחזיק בכיבושים לאורך זמן. משנפלה העיר בידי הפרסים נערך טבח מחריד בתושביה. הכובשים לא הבחינו בין צדיק לרשע. בטבח זה, מועידים המקורות מקום נכבד ליהודים שמילאו תפקיד בכיבושה של א"י. יהודי א"י קידמו בברכה את פני הפרסים והללו ששו להשתמש בהם כמשתפי פעולה. אולם אין עדות לכך כי היהודים מילאו תפקיד צבאי משמעותי, וכי זכו על כך בגמול מדיני משמעותי. יתרה מזאת, התקוות הגדולות שתלו היהודים בשלטונות הפרסים נכזבו עד מהרה. הכובשים פנו עורף ליהודים ופתחו במאמץ גדול לפייס את האוכלוסייה הנוצרית בא"י. הפרסים ידעו להתחזות כנוטי חסד ליהודים כל עוד הדבר עלה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם. אולם משהשתלטו על חלקים נרחבים של האימפ' הביזנטית והחליטו לספחם, זקוקים היו לאהדתו של הרוב הנוצרי. ליהודים זו הייתה שעת משבר חמורה שכן תקוותיהם המשיחיות נכזבו.
הכיבוש הצלבני 1099:
בשנת 1095, בצר לו, פנה קיסר ביזנטיות בבקשת עזרה אל האפיפיור, חורבן השני, להדוף את הסכנה המאיימת על קונסטנטינפוליס וכדי לשחרר את השטחים מעול המוסלמים. הקיסר נענה לבקשת הקיסר וקרא לעולם הנוצרי להגיש את העזרה המבוקשת. התוצאה המעשית של היענות זו כונתה "מסע הצלב הראשון".
נאומו של האפיפיור היה בנוי על שני מוטיבים:
א. העזרה וההגנה על הנצרות המזרחית.
ב. גאולת כנסיית הקבר.
בנאומו תיאר את סבלות הנוצרים ואת חילול המקומות הקדושים בא"י כפגיעה ישירה בדת הנוצרית וכהתגרות בעולם הנוצרי כולו. קריאתו, שהופנתה לנוצרים במערב, זכתה להיענות גדולה ולא רק בשל העניין הדתי או בשל האינטרס הנוצרי המשותף כנגד האיום המוסלמי. גורמים נוספים למסע הצלב היו גם ההתפתחויות הכלכליות והחברתיות ובראשם הגידול הדמוגראפי באירופה שהשפעתו הייתה מכרעת בשל המחסור החמור בקרקעות. מפעל ההתיישבות גדול המימדים שאחד מאפיקיו היה הקמתן של ערים חדשות. יצירת מקומות פרנסה, שווקים לאוכלוסייה ההולכת וגדלה. בדרכו של מסע הצלב מזרחה, נהרגו יהודים רבים על קידוש השם וקהילות יהודיות שלמות נהרסו ללא תקומה.
הצלבנים כבשו שטחים נרחבים בא"י ובשנת 1099 נפלה ירושלים בידי נושאי הצלב. הם הטילו מצור על העיר אך זו נפלה לידיהם רק לאחר מאמץ של 5 שבועות שבמהלכם שינו הצלבנים מספר פעמים את היערכותם .
הצבא הצלבני, הקטן יחסית, לא היה יכול לקיים מצור יעיל על חומותיה הארוכות של העיר ולכן חיפש נקודות תורפה שבהן יוכל לפרוץ תוך כדי הסתערות.
לבסוף, פרצו הצלבנים לתוך העיר בחזית הצפונית שהייתה מקום מועד לפורענות שדרכו חדרו מאז ומתמיד כובשיה של ירושלים. בהבקעת החומה בחזית הדרומית נתקלו הצלבנים בהתנגדות עזה מצד הנצורים.
התפרצות הצלבנים לתוך העיר הביאה את המתגוננים לכוון הר הבית מתוך כוונה להילחם משם אך חיל המצב לא הצליח להדוף את ההסתערות הסוחפת של הצלבנים. הכיבוש היה מלווה בטבח חסר הבחנה במתגוננים תושבי ירושלים, אזרחים כחיילים נטבחו.
לאחר הכיבוש, גירשו הכובשים את תושבי ירושלים המוסלמים והיהודים, השתלטו על רכושם ובתיהם והפכו מסגדים ובתי תפילה לכנסיות.
בזמן המצור, נכללו היהודים בין אזרחי ירושלים שהשתתפו בהגנת העיר בקטגוריה של "מגיני העיר" שהגנו על החומות. במקורות הצלבנים שמתארים את כיבוש העיר, מוזכרים היהודים פעמים אחדות כמשתתפים פעילים בהגנת העיר על ידי עיסוקם בפועל ובהכנות השונות. כמו-כן יש אזכור לעובדה כי בין הנופלים בהסתערות היו גם יהודים. גורל היהודים בזמן הכיבוש ולאחריו לא היה שונה מגורלם של תושבי ירושלים האחרים. גורלם של הנשארים בחיים הושפע בעיקר מטעמים תיאולוגיים.
המקורות מספרים כי הצלבנים בזו את היהודים, לעגו להם והטילו עליהם עבודות בזויות כמו פינוי גוויות, קבורת מתים וטיהור העיר מן הטומאה. על יהודי ירושלים השבויים הופעלו לחצים מיסיונרים ונעשו ניסיונות לגרום להם להמיר את דתם.
הכיבוש הצלבני הביא לחיסולה של הקהילה היהודית בירושלים. כיבוש העיר נפילת יהודיה וספרי הקודש נתפסו כאסון וכשואה. הרחקתם של יהודים ומוסלמים מירושלים הייתה מדיניות מכוונת במגמה להנציח את עליונות הנצרות. יותר מכל, ביקשו הכובשים להוכיח את עליונות הנצרות על היהדות ע"י סילוק היהודים מן העיר ובכך לחזור ולחדש המסורת הביזנטית העתיקה של הרחקת היהודים מירושלים כסמל להשפלת היהדות.
