רקע היסטורי וזמן הנבואה
בפרק א' חגי פותח את נבואתו הראשונה בשנת שתיים לדריווש, מלך פרס, באחד לחודש השישי – כלומר, בראש חודש אלול בשנת 520 לפנה"ס. דברי הנביא מופנים ישירות לשני מנהיגי העם:
זרובבל בן שאלתיאל, נצר לבית דוד, מושל יהודה מטעם מלך פרס (המכונה "פחה").
יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול, נכדו של שריה שנרצח על ידי נבוכדנאצר.
השניים הם מנהיגים רוחניים ומדיניים בולטים, אך הנביא מאשים גם אותם באדישות הציבור כלפי בניית המקדש.
עמדת העם – עיכוב הבנייה בטענה למצב כלכלי קשה
העם טוען כי "לא עת בוא, עת בית ה' להיבנות". הם סבורים שאין לבנות את המקדש בעיתות קשות – לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה ביטחונית. כמו כן, הם מבקשים לבנות מקדש מפואר, כבית הראשון, ולכן מעדיפים להמתין לזמן מתאים.
עמדת הנביא – ביקורת חדה וחוסר סבלנות
חגי מותח ביקורת קשה על העם:
"העת לכם לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב?" – זהו שיאו של שיח אירוני חריף, המעמת את הדאגה לרכוש הפרטי מול ההזנחה של בית האל. לדבריו, אם הם מסוגלים לבנות לעצמם בתים נוחים ומפוארים, אין הצדקה לדחות את בניית בית המקדש.
עונש בצורת – עיקרון של מידה כנגד מידה
הנביא מקשר בין מצבו הכלכלי הרעוע של העם לבין הזנחת בניית המקדש. "שימו לבבכם על דרכיכם", חוזר כקריאה מרכזית:
המצב החקלאי: זריעה מרובה – תוצרת מועטה.
המזון והשתייה: אכילה בלי שובע, שתייה בלי רוויה.
הביגוד והשכר: אין חום מהבגד, השכר נופל דרך כיס מחורר – דימוי מטאפורי לאינפלציה ולחוסר ברכה.
חגי מדגיש שהשפע נעדר כתוצאה ישירה מהיחס לבית ה': "יען ביתי אשר הוא חרב, ואתם רצים איש לביתו".
קריאה לפעולה – "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית"
הנביא מציע פתרון מיידי וישים: לא צריך להמתין לארזים מלבנון, אלא להביא עצים מקומיים מהר הזיתים. עיקרון חדש עולה כאן: האל מסתפק בבית צנוע – העיקר הוא עצם המעשה והכוונה. הדרישה היא מעשה, לא פאר חיצוני.
המילה "בית" חוזרת שוב ושוב ומשמשת כמילה מנחה – להדגיש את הפער בין בתיהם הפרטיים של העם לבין בית ה' הנטוש.
כפילות מכוונת – שתי נבואות או הדגשה רטורית?
בחגי א' פסוקים 4–11 מופיעות לכאורה חזרות ותיאורים כפולים של העונש. יש פרשנים הסבורים כי מדובר בשתי נבואות נפרדות שאוחדו; אחרים רואים בכך טכניקת הדגשה – התחלה בתיאור כללי ומעבר לפירוט.
תגובת העם – שינוי דרמטי בעקבות הנבואה
המנהיגים והעם מגיבים במהירות:
"וייראו העם מפני ה'", "ויעשו מלאכה בבית ה'". חגי מצליח לעורר את רוח המנהיגים והעם – מושג מפתח שמסמל את ההתעוררות הרוחנית והמעשית גם יחד.
בתוך 23 ימים בלבד – מחודש אלול ועד כ"ד באלול – מתחילים בבניית המקדש.
זהו הישג מרשים בעידן של דחיינות, אכזבה וחשש פוליטי מהשומרונים.
מסקנות מרכזיות
העם תולה את אי בניית המקדש במצב הכלכלי הקשה.
חגי טוען שהמצב הכלכלי הקשה הוא דווקא תוצאה של אי הבנייה.
הנבואה מדגישה את עקרון מידה כנגד מידה – הזנחת בית ה' גוררת בצורת.
הפתרון אינו תלוי במשאבים גדולים אלא ברוח, רצון ונכונות לבנות – גם באמצעים צנועים.
