שיבת ציון וירושלים – סיכום

בשנת 586 לפנה"ס, בתקופת שלטונה של בבל, חרב בית המקדש הראשון, כלי הפולחן נבזזו, בוטלה עבודת הפולחן והיהודים הוגלו לבבל ע"י נבוכדנצר מלך בבל.

בתנאים של אובדן העצמאות וחורבן המקדש, ניתוק מן המולדת והתמודדות עם העולם הנוכרי, התחוללה בגולת בבל תמורה עמוקה בתפיסה הדתית המונותיאיסטית בעיקר בהשפעת הנביאים נתעוררו תקוות חדשות לחידוש מלכות יהודה בראשות צאצא מבית דוד. בשנת 539 נופלת בבל בידי צבאות כורש – מלך פרס ואנו עדים לתחילתה של תקופה חדשה בתולדות עמי המזרח הקרוב בכלל וא"י בפרט. נצחונו של כורש עורר בקרב גולי בבל גל של התלהבות וציפיות משיחיות ואכן בשנת 538 לפנה"ס, פרסם כורש הצהרה המתירה ליהודי בבל לעלות לירושלים ולבנות בה את בית המקדש . בשיבת ציון, לאחר 50 שנות  גלות, מתחיל תהליך תקומתה המחודשת של האומה היהודית בארצה בתקופת הבית השני כשבמרכזו בנין ירושלים ובנין בית המקדש.

בעקבות הצהרת כורש חלה התעוררות בקרב גלות בבל שהייתה אחוזה בציפייה משיחית לחידוש מלכות יהודה ושושלת בית דוד. הייתה כאן שאיפה לחידוש החירות המדינית ביהודה אך לא היה בכוחה של הצהרת כורש לממש את הציפיות והתקוות של העם היהודי. מדיניותו הליברלית של כורש כלפי הדת היהודית הייתה זהר למדיניותו כלפי כל העמים שעברו משלטון בבל לשלטון פרס. הרישיון לבניית בית המקדש והשתתפות הממלכה במימון בנייתו תאמו את היוזמה שנקט כורש כלפי כל העמים. מכאן, שמשמעותה של הצהרת כורש הייתה פולחנית בלבד ולא כללה זכויות שחרגו מכלל אוטונומיה מקדשית.

בשנים הראשונות לשיבת ירושלים וגלי העלייה הראשונים מבבל לא הייתה בעיר מקור משיכה להתיישבות גדולה עקב התנאים ששררו בה. העיר הייתה לתל חורבות בית המקדש נהרס והעיר הועלתה באש. חסרו מקורות פרנסה היו בעיות בטחון. גידולה האורבאני בדומה לעליה במעמדה כמרכז דתי-פולחני-לאומי של עם ישראל היה תהליך שנמשך עשרות שנים.

פעולותיהם ותקנותיהם של מנהיגי הדורות הראשונים היו הכוח המניע. בגל הראשון עמד ששבצר שנחשב לצאצא שושלת בית דוד. השלטונות הפרסים החזירו לו את כלי המקדש וקיימת סברה המניחה כי הוא זה שהניח את היסודות לבניית בית המקדש. ובכך עשה את הצעד הראשון לקימומה של ירושלים.

בראש הגל השני עמדו זרובבל וישוע, גל זה שהיה גדול מקודמו הביא לתנועה חדשה. הם בנו את המזבח וחידשו את עבודת הקודש על פי היתר רשמי שקבלו מן השלטונות. מצבם של העולים הראשונים לא היה מזהיר, מספרם היה מועט והארץ הייתה שוממה. השנים הראשונות לוו בקשיים כלכליים בצורות קשות והתנכלויות מצד "צרי יהודה ובנימין" השומרונים – שהפריעו בבניית בית המקדש. העם היה במצב של ייאוש ובהעדר מנהיגות מתאימה התפזרו העולים לסביבות ירושלים. שנים אלה הסתיימו בכישלון.

בניית בית המקדש לא הסתיימה בימי שלטונו של כורש אלא רק בשנת 516 לפנה"ס בעת שלטונו של דרוויש ובכל זאת גלי העלייה המשיכו להגיע בכל אותה עת.

אחרי תקופה קשה מבחינה כלכלית – ביטחונית וחברתית מתעוררות ציפיות משיחיות לחידוש עצמאות יהודה תחת שלטונו של זרובבל. חגי וזכריה נביאי הדור. ממצב של ייאוש, עובר העם למצב של תקווה ומתעורר הרצון לבנות מחדש את בית המקדש. העם תולה תקוות בזרובבל ואכן בתקופה זו שמקבילה למלכות דרוויש, משלים זרובבל את בניית בית המקדש ונערך טקס חנוכת הבית.

בשנת 458 לפנה"ס, כשישים שנה לאחר בניית המקדש, עולה עזרא ליהודה בראש שיירה גדולה שהתארגנה בבבל. במטרה להשליט את חוקי התורה ברוח שבה נתגבשו בגלות בבל. עליה זו נבעה מתוך הקשר העמוק ומהזיקה הגוברת בין יהדות בבל שראו עצמם אחראים לנעשה בירושלים ובמקדש, לבין היישוב ביהודה. עזרא מגיע מצויד בכתב זכויות אישי שניתן לו ע"י המלך שהתיר לו למנות שופטים ודיינים ולהשליט את חוקי התורה . עזרא עולה עם ספר תורה מבבל ולוקח על עצמו ללמד תורה, הוא מקים אסיפת עם כחיקוי למעמד הר סיני, הוא קורא את התורה בפני כולם והעם נשבע לקבלה.

בשנת 445 לפנה"ס עולה נחמיה לירושלים ומתחיל פרק חדש בתולדות ירושלים ויהודה. בתקופת כהונתו כפחה, יוזם נחמיה פעולות שנועדו לחזק את ירושלים מבחינה פיזית ומבחינת מעמדה כמרכז רוחני דתי פולחני וכמרכז מדיני של מדינת יהודה. הוא מתחיל בבניית החומה במטרה להעלות את ערכה ואת כבודה של העיר בעיני היהודים ובעיני השכנים ולעשותה לעיר מבוצרת המסוגלת להגן על עצמה. העיר שהוקפה בחומה הייתה דלת אוכלוסין. נחמיה נותן הוראה להגדיל את מספר התושבים על חשבון הכפר. הוא מחייב את הכפריים לעבור לירושלים. הגידול הדמוגראפי חל גם הודות לבניית החומה שפתרה את בעיית הביטחון והפכה את העיר למקום מבוצר ובטוח ולמרכז רוחני ותרבותי לעם כולו.

גולת הכותרת במפעלי נחמיה הייתה כריתת הברית – האמנה ע"י נחמיה, ראשי יהודה והעם לקיים את תורת משה ברוח פירושיו של עזרא.

יחסי שבי ציון על השכנים היו תוצאה של מגמת הבדלנות שבאה לידי ביטוי בכל תחומי העניין והמעשה. עזרא ונחמיה ניהלו מאבק בלתי מתפשר לגיבוש אופייה המתבדל של האומה היהודית ולביסוס חייה על חוקי התורה. הרחקת השומרונים, איסור נישואיי התערובת עם העמים השכנים, איסור המסחר בשבת עם השכנים והתקנת תקנות בדבר הדאגה הציבורית למקדש ולמשרתים בו שתרמו לעלייה במעמדה של ירושלים כמרכז דתי לאומי של העם היהודי בא"י ובתפוצות. לבניית החומה הייתה מטרה נוספת והיא קשורה למגמת הבדלנות. הגשמתה של אוכלוסייה  זו מעמי הסביבה התאפשרה גם הודות לחומה. אפשר היה לקיים את השבת והחגים ואת עבודת בית המקדש ללא הפרעות מצד השכנים. הישגה המרכזי של תקופת עזרא ונחמיה, שהשלימו איש את רעהו מבחינת מנהיגותם, היה חיזוק התשתית היישובית – החברתית – הדתית – והלאומית של האומה היהודית בא"י וביסוס מעמדם של ירושלים ובית המקדש. לא כל תיקוניהם ומפעליהם זכו להצלחה מלאה. המאבק החברתי  והאוכלוסייה על אופייה של החברה הישראלית בא"י נמשך עוד תקופה ארוכה והגיע לשיאו בתהליך ההתייוונות בתקופה ההלניסטית אולם העובדה כי במוקד מאבק זה עמדה ירושלים מעידה יותר מכול על מעמדה וחשיבותה הן בעולם היהודי והן מחוצה לו ואלה – יסודם בתקופה הפרסית.

ירושלים לדורותיה – סיכום קורס

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות