הצהרת כורש ושיבת ציון – סיכום

הכרזת כורש ומשמעותה  -סיכום

 א.התקופה והמאורעות שבעקבותיהם ניתנה הצהרת כורש 

ברקע לאירועי שיבת ציון עומדת גלות בבל והצהרת כורש. בשנת 539 לפנה"ס ממלכת פרס כובשת את האימפריה הבבלית והופכת למעצמה הגדולה ביותר (ראה: נפילת בבל כרקע להכרזת כורש). המלך הפרסי הכובש, כורש השני, מפרסם מדיניות חדשה ומכריז שבכוונתו להחזיר את העמים לארצותיהם ולהפגין כלפיהם גישה סובלנית, בניגוד לעריצות והשעבוד שסבלו ממנה העמים תחת הכיבוש הבבלי. שנת ההכרזה – 538 לפנה"ס. הדברים מקבלים אישור גם מהחפירות הארכיאולוגיות שבעקבותיהן  התגלה  "גליל-כורש" (כתובת הגליל) ועליו חרוטות הוראותיו המדיניות, כהוכחות מוצקות לכך  שבאמת זו הייתה מדיניותו.

ב. הסיבות והמניעים להצהרת כורש

ביסוד הצהרת כורש עומדת מדיניות מכוונת של כורש הנובעת מכמה מניעים.

מניע מדיני – כורש רצה לרכוש את אמונם של העמים ואת אהדתם לשלטון החדש. לדעתו, האימפריה שלו תתחזק אם העמים ישמרו על גבולות האימפריה שלו כאשר הם חיים במולדתם ולוחמים למענה מ"הבית". כורש סבור שירכוש את הנאמנות שלהם כלפיו, כי הם יכירו לו תודה על נדיבותו זו וזאת, בניגוד לבבלים ולאשורים שהגלו אותם ו"מחקו" את מדינותיהם.

מניע דתי , כורש הוא אדם דתי שמאמין בכוחם של האלים. הוא פוליתיאיסט (מי שמכבד הרבה אלוהויות ואלילים) ומגלה יחס של כבוד לדתות השונות. הוא גם מאמין שהאלים השונים עזרו לו להגיע למעמדו ככובש גדול. לכן הוא מציע לעמים לחזור ולבנות מחדש את מקדשיהם שנהרסו ע"י הבבלים (ואחד מהם הוא המקדש בירושלים), כדי שיתפללו ,יקריבו קורבנות, יפייסו את האלים השונים ויוסיפו לפולחן הרגיל שלהם גם תפילות לשלומו ולשלום מלכותו. (ואכן, מאז ועד ימינו קיימת מסורת כזו בגלויות עם ישראל, להתפלל בכל יום שבת בבית הכנסת, לשלום המדינה בה חיים אותם יהודים).

מניע אישי – כורש מאוד בטוח בעצמו, באימפריה החזקה שלו, בעוצמת כסא המלכות שלו הבלתי מעורער ולכן הוא נוהג בנדיבות בתום נצחונו.  הוא רוצה להופיע כ"כובש נאור", כמי שלמעשה שחרר את העמים מעריצותה של בבל הרשעה.  הוא גם מצפה לאהבתם והערצתם כלפיו שיראו בו מעין "אבי העמים", שליח האלים לבני האדם, גואל.

מניע נוסף – לגמול טובה ליהודי בבל על עזרתם בכיבוש העיר וקבלת הפנים לה זכה.

 ראה גם: תוכנה של הצהרת כורש

השיבה לציון מבבל – שיבת ציון – סיכום

ראה גם: גלות בבל, הצהרת כורש ושיבת ציון

מי הם העולים בשיבת ציון ומהן מטרות העלייה.

ראה סיכום מורחב אודות גלי העלייה הראשונים מבבל.

העולים בשיבת ציון המתארגנים בבבל רוצים לבוא לארץ כדי להגשים את המטרות של העלייה. לכן צריך לחבר בין העלייה ומטרותיה וע"י כך, יכולים להבין את רשימת העולים.

כדי לשרת את מטרות העלייה הורכבה הרשימה מכל מי שצריך להיות שותף: בראש –  המנהיגות המדינית עם  ששבצר, זרובבל ואנשי אצולת ירושלים.  אחריהם – הכוהן הגדול יהושוע ושאר  צוות בעלי התפקידים שישמשו בפולחן המיועד בבית המקדש שכלל: כוהנים, לווים ומשוררים. עלו גם המתיישבים שרצו לחזור לאדמותיהם ולרכושם בעיר ובכפרים, ואתם עבדים, שפחות, וגם בני המעמד הנמוך שלא הצליחו להסתדר בגלות בבל והאמינו שיוכלו לשפר את תנאי חייהם בארץ. כל הציבור הזה מנה לפי האומדנים בין 42,000 – 50,000 נפש, והם עלו בשני גלי עלייה.

ראה גם: זהות והרכב העולים בשיבת ציון

מה היו המטרות של שבי-ציון?

1.      ביסוד שיבת ציון עמד הרצון לבנות את בית המקדש, לחדש את הפולחן הדתי בו.

2.      להחזיר את הנוכחות היהודית בארץ ע"י התיישבות בירושלים ובכל ארץ יהודה.

3.      להקים בארץ חברה דתית-ערכית למופת שמכונה כ"זרע-קודש", כדי שתזרז את בוא הגאולה האלוהית לעם עפ"י חזון הנביאים ו"החזרה בתשובה" שהתקיימה בגולת בבל.

שתי מטרות אלה היו המטרות הגלויות שתאמו גם את רישיון כפי שנתן כורש בהצהרה שלו  בהכרזה שלו לביצוע העלייה. אבל היו גם מטרה "סמויה" של שיבת ציון, שהוסתרה מהשלטונות  ומהפיקוח הפרסי, והיא:

4.      להכין את יסודות העצמאות מדינית של מלכות "בית-דוד" שיביא ה' , עם השלמת הגאולה.

אפשר לתת הסבר כללי ומשותף למטרות הללו של שיבת ציון. עם ישראל ראה בהכרזת כורש את ההזדמנות ההיסטורית שלו לחזור לארץ ולחדש את ימיו כקדם. (החזרת העטרה ליושנה). התהליך כולו יהיה ממושך וייעשה בשלבים: בתחילה יבואו הראשונים, יתאחדו עם "דלת העם" שנשארה בארץ וייבנו את בית המקדש, אח"כ ישקמו את הארץ מבחינה פיזית, יחזירו את הבעלות על האדמות, ייבנו את הריסותיה ובשלב האחרון ייצרו בארץ חברה דתית-ערכית, שתחייה על פי מצוות התורה בדבקות קדושה ונאמנה לדבר ה'. ואז בתום התהליך הרוחני והפיזי שיתחולל בעם ובארץ, תצמח ותקום האומה היהודית הבדלנית והמיוחדת של "זרע הקודש", שתהייה ערוכה ומוכנה לקראת מלכות השמים האלוהית על העולם כולו ומלכות בית-דוד על הארץ בירושלים. המטרה הסופית של שיבת ציון צריכה להיות סמויה מעין השלטון הפרסי איננו רוצה להסתכן שהעמים יפתחו את שאיפותיהם הלאומיות, כי זה עלול לעורר מרידות. לכן הדברים נעשים שלא על מנת לעורר חשדות, בכדי לא לשבש את התהליך.

הקשיים שאיתם התמודדו שבי-ציון בארץ.

שבי ציון שבאו מבבל להגשים את מטרות התהליך הארוך  שלהם, פגשו בארץ מציאות מורכבת, מסובכת ורבת קשיים בתחומים שונים,שאיתם החלו להתמודד:

בתחום הפיזי – עולי שיבת ציון היו צריכים לשקם את הארץ ולהכשירה להתיישבות לקראת חזרת העם למולדתו. הארץ הייתה הרוסה מאז החורבן הבבלי, הערים נראו כמו חורבות שרופות, ירושלים ללא חומה ומקום המקדש גל אבנים. גם האזור החקלאי היה בחלקו מוזנח ושומם, מערכת המים שבורה, בארות סתומות, קוצים ודרדרים. נדרשו מאמצים גדולים בכסף ובכוח-אדם כדי להחזיר את הארץ למצב פיזי תקין.

בתחום החברתי-דתי להתאחד מחדש עם היהודים שנשארו בארץ. – המפגש היה בעייתי ומורכב. הנשארים בארץ היו האיכרים ופשוטי העם שניסו לשרוד בתנאים הקשים שלאחר החורבן ויציאת ההנהגה לגלות. ללא הנהגה פוליטית ודתית הם התדרדרו לחיי התבוללות עם העמים הנוכרים בארץ ואף השתעבדו להם כלכלית. חזרת האליטות מבבל בעת שיבת ציון יצרה מתח רוחני –תרבותי ביניהם בגלל התפיסה הדתית המחמירה של שבי-ציון מול חוסר ההקפדה והמתירנות של דלת העם. (הביטוי המובהק לכך היו נשואי התערובת). העולים מבבל הכתיבו את היהדות הנכונה והציבור קיבל אותה אבל בקשיים ובחיכוכים.

בתחום הכלכלי-משפטי בעניין הרכוש והאדמות – הרבה מן הרכוש והאדמות נתפשו ועובדו ע"י הנשארים בארץ. גם העמים הנוכרים (אדומים, אשדודים, ערבים,) פלשו והשתלטו על חלקים מיהודה ומירושלים. שבי-ציון שדרשו את רכושם בחזרה, היו צריכים להתמודד עם סרבנות או פיצוי למי שהחזיקו ברכוש. הוצאת אנשים מן האדמות והבתים שהחזיקו בהם עשרות בשנים, היא מאבק קשה מאוד המשאיר משקעים של טינה ואיבה, מה גם שאחרי התהליך הבעייתי הזה נשארים הצדדים על אותו שטח כ-שכנים.

בתחום הפוליטי-מעמדי – שבי ציון חזרו לארץ כדי לחדש את שליטת היהודים במולדתם. האצולה של העמים הנוכרים (בייחוד השומרונים) ראו בכך פגיעה במעמדם ובזכויותיהם, כיוון שעד שיבת ציון הם היו האליטות בארץ וברשותם היו העמדות הפוליטיות והכלכליות. הם התנגדו ונאבקו, במגמה שלא לפנות מקום לחוזרים מבבל ולהפסיד מכוחם. גם הפקידות הפרסית ששרתה בארץ, חששה מאיבוד המשרות והפרנסה, כאשר היהודים יתבססו בארץ ויחליפו אותם ולכן הציבו קשיים בפני שבי-ציון.

מחסור בכסף ועיכובים בבניית בית-המקדש. – זהו אחד הקשיים המרכזיים של העולים. סוף-סוף הם באו לארץ כדי לממש מטרה עליונה וקדושה שהייתה המניע הראשי לעלייתם. אבל, בארץ הם נוכחו לדעת שהפרוייקט הגדול הוא למעלה מכוחם. כל מפעל העלייה יכול היה להתמוטט אם בית המקדש לא היה נבנה ולכן הם התעסקו בעניין זה כל הזמן. בנוסף התנגדו לבנייה השומרונים ("צרי יהודה ובנימין") בטענה שגם להם מגיע להיות שותפים במקדש ומשנדחו, פעלו להפסקת בנייתו בשיתוף פעולה עם הפקידות הפרסית. ההסתה וההלשנות עכבו את הבנייה למשך כ-20 שנה. גם החילופים התכופים בממשל הפרסי העלו כל פעם מחדש את הצורך בבדיקת הפרטים המדויקים של הצהרת כורש והבטחותיו ליהודים. הדוגמה הידועה היא החקירה שנעשתה בימי תתנאי, מושל פחוות עבר-הנהר, שרק עם סיומה ניתן האישור הסופי לחידוש בניית המקדש.

סכסוכים פנימיים בתוך הנהגת העולים. – נוצרו ויכוחים על השליטה ומוקדי הכוח של ההנהגה של עולי שיבת ציון בין צאצאי משפחת המלך (בית דוד) ובין משפחת הכוהן הגדול (בית-אהרון). אין לנו פרטים רבים על כך, אבל התוצאה ידועה: הכוהן הגדול ניצח בהתמודדות זו במחיר של פשרה עם האצולה היהודית והנוכרית כדי שיתמכו בו. ההשלכות לכך היו בתחום הדתי והחלה ירידה במתח הרוחני. חזרה המעורבות של העמים הנוכרים במקדש, חודשו נשואי התערובת והתקרבות תרבותית-דתית בניגוד לתפיסה המחמירה שאיתה באו העולים לארץ. הכהונה הזניחה את תפקידיה הפולחניים והתעסקה בעניינים פוליטיים וכלכליים כמו: גביית מס, השכרת שווקים, החכרת אדמות וייצוג תביעות מדיניות כלפי השלטונות.

קשיים כלכליים וייאוש – בתקופת שיבת ציון ידוע לנו על שנות בצורת ממושכות ומחסור במזון. לעומת זאת הסכסוכים הצבאיים באימפריה הפרסית לא פסקו ועול המסים היה כבד. האוכלוסייה הקטנה והענייה בארץ התקשתה לעמוד בתשלומי המס ורבים נמכרו לעבדות ע"י משפחותיהם,כדי לשרוד. ברור שבמצב מצוקה זה קשה היה להנהגה לשלוט בעם ולהעמיד בפניו אתגרים ואכן, הייתה ירידה במוראל, רפיון רוח וייאוש.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / יהודה בתקופה הפרסית / גלות בבל, הצהרת כורש ושיבת ציון

לישון שבעים שנה כדי להבין את שיבת ציון (ולמה צריך לטעת עצים)

עוד דברים מעניינים: