דוד ושלמה הפעילו שלטון ריכוזי במטרה לאחד וללכד את היחידות השבטיות ומתחת לפני השטח רחשו מגמות פירוד פרטיקולריסטיות. תקופת קיומה של הממלכה המאוחדת הייתה קצרה מכדי לבטל את המחיצות השבטיות וקריאת המרד שנישאה בפני שבטי הצפון הביאה לפילוג הממלכה והייתה נקודת מפנה בתולדות א"י בכלל וי-ם בפרט. נוצרו שתי ממלכות קטנות, האחת יהודה – בדרום והשנייה ישראל במרכז ובצפון. בין הגורמים לפילוג המדיני תפסה י-ם מקום נכבד. מכאן ועד חורבן ממלכת ישראל בידי אשור הופכת י-ם לבירת ממלכה קטנה וחדלה להיות מרכז דתי מדיני וכלכלי של כלל בני ישראל. הפילוג גרם לירידה במעמדה של י-ם שהייתה לבירתה של יהודה בלבד ונתמעטה דמות הסמל הגדול שהגה דוד לאידיאה של חסד ה' ובבחירתו, החסד המשולש שבית המלוכה, העיר והמקדש. הירידה בחשיבותה של י-ם נבעה גם מירידה בחשיבותה של ממלכת יהודה בכלל. הממלכה הצפונית היא שהפכה לגדולה ולחזקה שבין השתיים והיא זו שעמדה במוקד האירועים הפוליטיים של אותה עת בה נכנסה אשור לאזור והפכה לגורם מדיני מרכזי באזור. החייאת שני מרכזי פולחן בבית אל ובדן שנקבעו כמקומות אלטרנטיביים ל-ם הייתה ביטוי לפגיעה במעמדה של י-ם כמרכז דתי ופולחני ונעשתה במטרה למנוע משבטי הצפון מלעלות לבית המקדש בי-ם ובכך לנתק את ממלכת ישראל מיהודה ומשלטון בית דוד. למרות חולשתה היחסית של יהודה לא השלימו מלכי בית דוד עם קיומה העצמאי של ממלכת ישראל ועם קיומם של מרכזי פולחן נפרדים. עקרי שהציבו דוד ולשמה ביחס למרכזיותה של י-ם ובית המקדש לא התבטלו אלא המשיכו להתגבש. מגמות אלה הגיעו למלוא הגשמתן לאחר נפילת שומרון וביטול קיומה העצמאי של ישראל בידי אשור. ישראל בניגוד ליהודה לא השכילה ליצור לעצמה שושלת יציבה ובירה פולחנית מדינית. החלפת בירותיה שהיו נפרדות ממרכזי הפולחן תרמו לביצור ייחודיותה ומרכזיותה של י-ם בתודעת עם ישראל. ביטול ממלכת ישראל בידי אשור מהווה שלב חדש בתולדות י-ם ובמעמדה הדתי והלאומי. נפילת שומרון – בירת ישראל – אפשרה לאחר 200 שנות פילוג לחדש את שלטון בית דוד על כלל ישראל כאשר י-ם משמשת כמרכז דתי ורוחני.
מאז הייתה ירושלים לבירת ממלכת ישראל המאוחדת ובית המקדש מקום מרכזי לעבודת ה' הייתה העיר שרויה במערכת שבה ביקשו מגמות שונות להשפיע על דמותה הרוחנית תרבותית ועל מעמדה הדתי פולחני. בנוסף לתפיסות השונות של האמונה ודרכי עבודת האל היו גם אינטרסים כלכליים ומדיניים של קבוצות חברתיות שונות. ממשיכי דרכם של שלמה ודוד התמודדו עם השפעות דתיות ופולחניות חיצוניות שקנו להן אחיזה בי-ם בעקבות הפילוג המדיני. מלכי בית דוד עשו מאמצים לשמירת ייחודה הדתי פולחני של י-ם שבו לידי ביטוי ברפורמות שהנהיגו. בתקופת חזקיהו באה המערכה על אופייה של העיר לשיא. ייחודה של הרפורמה של חזקיהו , בהשוואה לקודמים לו, מתמצה בחיסול מנהגי פולחן עתיקים שהיו מקובלים ביהודה. בעקירת עבודות הבמה ובקביעת בית המקדש בית כמקום היחיד לעבודת ה'. חיסול עבודת הבמות וריכוז עבודת הפולחן בבית המקדש בי-ם נועדו להגביר את הזיקה של העם ביהודה אל בית דוד ולחזק את הרשות המרכזית בי-ם. קריאתו של חזקיהו לשארית הפליטה לחוג את חג הפסח בי-ם נועדה להעמיק את ההכרה בצורך לאחדות לאומית של כל בית ישראל. כשלב מכין לקראת איחוד מדיני לאומי של א"י כאשר בירתה האחת י-ם. בימי יאשיהו, הגיעה לשיאה ההתפתחות שחלה במעמדה הדתי של י-ם שהחלה בימי חזקיהו. יאשיהו המשיך את הרפורמה של חזקיהו שהתוצאות תיקוניו שימשו בסיס לתיקונים שהנהיג יאשיהו והטביעו אז את חותמם על אופייה של האמונה היהודית לדורות. התמורה הדתית פולחנית בימיו התאפשרה הודות לשינויים המדיניים שחלו באזור. האימפריה האשורית התפוררה וכוחות חדשים – בבל ומצרים – עלו על בימת ההיסטוריה. זקופה זו נוצלה ע"י יאשיהו לכינונה של ממלכה עצמאית, להרחבת גבולותיה ולעריכת רפורמה מקיפה לטיהור הפולחן ולריכוזו בבית המקדש בי-ם. כלי המקדש מטוהרים מכלים פולחניים, בוטלו מרכזי העבודה הזרה ביהודה. נותצו במות כמו הבמה בבית אל. גולת הכותרת של הרפורמה הייתה כריתת הברית בין העם לאלוהיו ברית ספר התורה – עם מפעלו של יאשיהו הושלם התהליך שקבע את י-ם בתודעת האומה כמקום פולחן מרכזי, בלעדי ונבחר לאלוהי ישראל תהליך זה שהחל בימי דוד עם קביעת י-ם כבירה, נמשך עם בניית בית המקדש בימי שלמה ונחתם עם ביעור הבמות וריכוז הפולחן בי-ם בימי חזקיהו ויאשיהו. הישגי הרפורמה היו שלב מכריע בקביעת מרכזיותה של י-ם באמונת ישראל. תקופת יאשיהו הייתה תקופת הזוהר האחרונה ואחד השיאים בתולדות י-ם ויהודה.
