סיכום מתוך: תת יבשת בטלטלה: אמריקה הלטינית 1900-2000 / אילן רחום

סיכום מתוך: תת יבשת בטלטלה: אמריקה הלטינית 1900-2000 / אילן רחום

סיכום מאמר זה הוא חלק מאסופת סיכומי המאמרים בתרבות המערב כאן באתר וחלק מסיכום הקורס מבוא לתרבות המערב

קובה- במשך עשרות שנות שלטונו של פידל קסטרו, תמכו בו כל המעמדות הנמוכים, ביסוס הקומוניזם בקובה הוגשם תוך ויתור  מוקדם על רוב בני המעמד הבינוני. מ- 1966 ועד תחילת שנות ה-70 עזבו  יותר מ-300 אלף קובנים בני המעמד הבינוי לארה"ב  והתרכזו במיאמי פלורידה ושם התארגנו ארגונים שפעלו לסילוקו של קסטרו, תחילה במחתרת ובשנות ה-80 הוקמה הקרן הלאומית הקובנית במיאמי, גוף ייצוגי עם השפעה על המדיניות של ארה"ב כלפי קובה. בקובה בשנות ה-70 נמשכה בניית החברה הסוציאליסטית וקסטרו אימץ מדיניות של קירוב למודל של ברה"מ. בעקבות קשרים כלכליים קיבלה קובה סיוע כספי כמו גם משאבים מברה"מ , מוצרה העיקרי של רובה היה סוכר. בשנים אלה קובה מפותחת בתחומי הרפואה החינוך והספורט. הסוציאליזם בקובה היטיב יותר עם החברה הכפרית מאשר העירונית, הוקמו באזורים הכפריים בתי ספר, פנימיות, מרפאות מרכזי תרבות וקצת בתי חרושת. בקובה לא ניתן ביטוי לערכי החירות, ולא הורשתה קיומה של מפלגה פרט למפלגה הקומוניסטית, ולא ניתנה אפשרות להשמעות ביקורת בתקשורת.כל ההצלחות והכישלונות היו פרי החלטות שלקסטרו. באמצע שנות ה-70 יזם קסטרו רפורמה בשיטת המנהל מתוך כוונה לבזר סמכויות וב-1980 החליף מספר שרים ולקח על עצמו את ניהול משרד הפנים,הבריאות,התרבות,וההגנה. הוא הדגיש את הצורך בצמצום כלכלי אך למרות הצמצום המשיכה התעשייה הקובנית לעמוד במקום.קסטרו אף נטה לפעמים להאשים את עצלנותם של העובדים במצב. נוצר רצון להגירה מקובה ועד סוף שנות ה-80 עזבו את קובה כמאה אלף איש. קובה של שנות ה-70 החזיקה בצבא ענק, החידוש של קסטרו היה צמצום התמיכה בכוחות הגרילה בארצות הלטינו והפנייתה לאפריקה במטרה להתייצב כמנהיגתה של העולם השלישי. מכיוון שאופי מעורבותה הבינלאומית של קובה באותם שנים לא הביא להפשרת היחסים עם ארה"ב האמברגו נותר בתוקפו. עם מקסיקו קיימה קובה קשרים תקינים. כמו כן ניכר שיפור ביחסים עם הספרדים ואף נחתמו עמם חוזים מסחריים. ב- 1975 הצביעו 16 מתוך 21 חברות ארגון מדינות אמריקה על הפסקת העיצומים הכלכליים נגד קובה. בשנות ה-80  קובה פינתה את כוחותיה מאנגליה ואתיופיה וקשרה קשרי מסחר עם גרמניה המערבית, קנדה, יפן, וצרפת. קסטרו סלד ממדיניות הרפורמה של גורבצ'וב אך הסיוע הסובייטי המשיך להיות חיוני ולכן מיתן קסטרו את דבריו.1991-1989 קרס הקומוניזם, בעקבות קריסתו נגרם נזק כלכלי לקובה שהייתה תלויה במובנים רבים בברה"מ (סחר של סוכר, אספקת נפט).על מנת לטפל במשבר נקט קסטרו בצעדים שהתנגד להם בעבר: שימוש בדולרים, קידום תיירות מהמערב, החקלאים הורשו למכור תוצרת עודפת, התרת כניסת הגולים לקובה,נוצר מצב של פריחת השוק השחור ועסקי הזנות מהם סלד קסטרו. נוצר מצב בעייתי מעין מערכת כלכלית כפולה סוציאליסטית במטבע פנים וממוסחרת במטע חוץ. נוצר פער גדול בין בעלי הגישה לדולרים לבין חסרי הגישה עליהם. קסטרו מתקיף את הקפיטליזם ולא רוצה לפתח את המגזר הפרטי, ומדגיש את ההכנסות ממכירת הסוכר שנראו גם באמצעות נפט מרוסיה לפי הסכם שנחתם ב-2000 שעל פיו רוסיה תספק שליש מצריכת הנפט בזול. האמברגו עם ארה"ב נמשך כ-40 שנה רק באוקטובר 2000 אושר בסנאט חוק שהקל את ההגבלות. בתחילת 2001 הכריז הנשיא בוש בפגישה עם נציגי הקהילה הקובנית שימשיך לקיים את האמברגו על משטרו של קסטרו.

מקסיקו- 1970- 2000 הותירו את המהפכה בגדר זיכרון עמום ומטושטש אף כי לא חסרת זיקה למציאות.לואיס אצ'וורייה (1976-1970)- כנשיא הוא ניצב בפני תופעה של טרור עירוני, שגבה קורבנות ויצר פרסום שלילי, קבוצות גרילה פעלו בערים, עמדת הממשלה כלפי הגרילה לא הייתה ברורה הנשיא נטה להגיב על תופעת הגרילה במתינות. הוא הרחיב את קשרי הסחר עם קובה ודיבר על הצורך של מדינות העולם העניות להתארגן לקרטל על מנת להגן על מחיר המוצרים. למזלו לא נפגעה מקסיקו מעליית מחירי הנפט ב- 1974. הוא ניסה למצוא פיתרון לבעיית ההגירה לארה"ב ע"י התחייבות לייצר מקומות עבודה. בעיה נוספת הייתה הסחר בסמים.

הנשיא הבא היה: חוסה לופס פורטיו (1976-1982)- תחילה הוא לא חרג ממדיניות קודמו. הייתה בעיה של שחיתות במגזר הציבורי. לופס הסכים לראשונה לתת ייצוג לאופוזיציה בשנת 1977 נוספו לבית הממשל 100 נציגים נוספים. שנה לאחר מכן הותר להקים מפלגות חדשות. ביחסי החוץ חל נקודת מפנה כאשר ב-78 חודשו הקשרים עם ספרד, לופס החזיק בקשרי ידידות גם עם קובה. בשנת 81 נערך מפגש של צפון דרום אמריקה בו נכח גם הנשיא רייגן על מנת למתן את המתחים ששררו ביחסים הבינלאומיים. לברור היה אם תמיכתו של לופס הייתה לפועלים או לתעשיינים של המגזר הפרטי,, בתחום הרפורמה הוא פתח בתנופה אך מהר מאוד הפסיק לחלק אדמות, והנושר הפך לבעייתי עקב היקלעות למשבר כלכלי חמור עקב הלהיטות להשקיע בפיתוח התעשייה דבר הגרם לחוב חיצוני גדול, לופס נאלץ להקפיא משכורות, לפחת את המטבע המקומי ב-40% , להלאים את הבנקים הפרטי. אך הטיפול האמיתי במשבר עבר ליורשו.

דה לה מדריד (1982-1988)– משימתו הפכה קשה יותר עקב מספר אסונות טבע שפקדו את מקסיקו בהם נספו עשרות אלפי בני אדם,והנזק הכלכלי היה עצום. הוא אימץ את מדיניות הידוק החגורה, התאמץ להוריד את קצב האינפלציה והחל בהפרטת תעשיות לאומיות כושלות, הוריד את תפוקת הנפט על מנת להגן על המחיר, הירידה בערך המטבע הלאומי פחתה. אך הביקורת הרבה הייתה על השחיתות בממשל, לקראת הבחירות נעשן מעשי אלימות והתקיימו עצרות עם עצומות מטעם השמאל מתוך חשש לזיופים בבחירות. לאחר חודשיים של עימותים הוכרז סלינס- וזו הייתה הפעם הראשונה שהסנאט לא הורכב כולו "מהמפלגה המהפכנית המוסדית".

קרלוס סלינס (1988-1994)- הוא דיבר על הפרטה,על המשך המאמצים להורדת האינפלציה ועל עמידה בשלומי החוב החיצוני. הוא אכן ביצע זאת על הצד הטוב ביותר והושגה תמיכה של ארה"ב לייצוב כלכלתה של מקסיקו. שיא ההצלחה היה ב-1993 עם אישורו של הסכם נאפט"א בוושינגטון (הסכם סחר חופשי בצפון אמריקה). במאי 93 חזרה אלימות נרצחו קרדינל ו-6 ממלוויו אך התברר שההתנקשות כוונה לא5ח מאיילי הסמים. האירוע הפנה את תשומת הלב א תעשיית יצור הסמים ושיווקם. במרץ 94 נרצח לואיס קוליסיו מועמד המפלגה לנשיאות בבחירות הקרובות ואותו החליף ארנסטו סדיו. בינואר 94 החלה התקוממות אינדאנים במדינת צ'יאפס (צאצאי שבט המאיה) שהשימו את המשטר במדיניות החותרת לרצח עם הממשלה הגיבה בפעולה צבאית, המתקוממים כינו עצמם צבא השחרור הלאומי הספטיסטי . בשנים שאח"כ לא הושג שום פתרון בנושא, הממשלה הותירה בידיהם יותר מ-30 כפרים ועיירות  והמתינה שהעייפות והבטחות לסיוע יביאו לסוף המרד אך המרד המשיך וב-97 נערך מסע הפגנתי אל העיר מקסיקו והתרחשו גם התנגשויות באזורים הכפריים, המסר היה ברור- איכרי מקסיקו מחאו על שבמשך שנים רבות העדיפו את פיתוח התעשייה על חשבון פיתוח אזורי הכפר והם נותרו בשולי החברה חסרי תשתית מודרנית וללא פרנסה. בבחירות ביולי 94 זכה סדיו (1994-2000)- אשית כהונתו התחוללה מפולת פיננסית והמשבר הכלכלי החליש את המפלגה השלטת. בבחירות לראשונה לראשות עירית מקסיקו זכה מועמד השמאל קרדנס. פר"י אומנם נותרה המפלגה הגדולה בקונגרס אך היא נותרה חצויה מצד אחד חסידי הפפרטה ומצד שני פוליטיקאים מהדור הישן מנהיגי האיגודים המקצועיים. באפריל 99 השביתו המוני סטודנטים את הלימודים כמחאה על שכר לימוד גבוה והעלו טענות בנושאים נוספים לבסוף הפעיל סדיו שוטרים שפינו את הקמפוס בתום 5 ימי התנגשויות. מערכת הבחירות שהחלה במרץ 2000 לוותה באלימות, פוקס נציג פא"ן ניצח ולאחר 71 שנות שלטון נאלצה פר"י להרפות מרסן השלטון, ובכך הועברה השליטה במדינה לנציג המפלגה השמרנית קתולית. הנשיא סדחו קיבל את נצחונו של פוקס והבטיח לשתף עימו פעולה אך למרות זאת הוטחו כלפיו גידופים מצד חברי הקונגרס של פר"י. פוקס מתכוון להמשיך לטפח את הקשרים עם ארה"ב שמייצאת מוצרים רבים למקסיקו ומייבאת ממנה כ-90% מהייצור המקסיקני. הוא מדבר על תוכניות סיוע לבתי עסק קטנים, מלגות לימודים לבני המעמד הנמוך, רפורמות במערכת המשפט והמיסוי וקדימות לזכויות הפרט.הוא צריך למצוא פיתרון לבעיית האינדיאנים בצ'יפאס העומדים במרדם 8 שנים.

מאזן מאה השנים- ההשוואה בין אמריקה הלטינית של 1900 לבין זו של 2000 מביאה למסקנה שזו תקופה בעלת שינויים רבים.מעבר מישוב כפרי לעירוני, גם המבנה הכלכלי השתנה, בראשית המאה ה-20 כלכלת הייצוא בשיאה והושתתה על שיווק יבולי הון וחומרי גלם לא מעובדים. כיום הכלכלה מגוונת יותר וישנו מגוון רחב של סחורות תעשייתיות, אולם הפער ברכוש ובהכנסות לא השתנה. בזמן כתיבת המאמר שרויה ארגנטינה במיתון עמוק וגם ונצואלה נמצאת בקשיים כלכליים, בשתי המדינות יש זיקה בין הקפאון הכלכלי למשברים פוליטיים. ברזיל ומקסיקו מצליחות לשמור בקושי רב על שיעור כלשהו בתקופה זו ומצפים מהן שתמלאנה תפקיד מרכזי בהיווצרותם של גושי סחר אזוריים. שינויים דרמטיים חלו במאה ה-20  ביחסים של מדינות אמריקה הלטינית עם ארה"ב, התוצאות המבורכות של התהליך נראו בשנות ה-90 בעת כהונתו של קלינטון. ההתערבות הצבאית האחרונה של ארה"ב במשטרים של אמריקה הלטינית אירעה באאיטי ב-94 ומטרתה הייתה להשיב נשיא חוקתי לשלטון. וושינגטון מוכנה לסייע רק למדינות שמוכנות לשתף עימה פעולה במלחמה נגד הסמים. הדבר היחיד המעיב כיום על יחסים אלה הוא החרם האמריקני רב השנים על משטרו של קסטרו. התחזקות המחויבות למשטר הדמוקרטי באמריקה הלטינית משנות ה-80 באה על חשבון ירדה בכוחם וחשיבותם של כוחות הצבא, חלה גם התמתנות ורגיעה בקמפוסים, דבר המביא לשאלה האם התסיסה שאפיינה את החברה הלטינית הולכת ודועכת. נוצר הרושם בשנים האחרונות שהמחליפים של הקצינים והסטודנטים הם האינדיאנים שבמשך 400 שנים היו מופלים לרעה והחלו לדרוש אוטונומיה קהילתית, מוסדות שיפוט ומשטרה משלהם, הכרה בזכות לשפה משלהם ובזכות לתקציבים מיוחדים בחינוך דיור ותחבורה.שאיפתם היא להשתתף בחיים הפוליטיים ולדאוג לאינטרסים של עצמם מבלי הצורך לסמוך על אחרים שיעשו זאת בשם.האתגר החשוב שעומד כרגע  לפני מדינות אמריקה הלטינית הוא המשך קיומה של הדמוקרטיה. האלטרנטיבות הקיצוניות לדמוקרטיה מימין ומשמאל הוכיחו עצמם ככישלונות מוסריים וחומריים. הנכונות כיום לקבל את האינדיאנים, נשים ואלה שאינם יודעים קרוא וכתוב לתוך המערכת הפוליטית עושות את הדמוקרטיה בשלה יותר, אך לאו דווקא חסינה יותר בפני קשיים. הסכנות המיידיות לדמוקרטיה בעת הנוכחית נובעות מתסכולם של ההמונים נוכח חוסר השוויון בהכנסות, מעשי שחיתות במגזר הציבורי, ותופעת העבריינות רבת ההיקפים לרבות הסמים. מלבד זאת  יש כיום הסכמה בקרב החוקרים כי כל ממשלה שתעלה לשלטון שלא כחוק תמצא עצמה מבודדת ומוחרמת ע"י מדינות אחרות.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות