הלך הרוח של המאה ה-19 הפך את אירופה ל: בריאה יותר, מתקדמת יותר, צמצום רעב וחולי- נוספו עשרות שנים לתוחלת החיים, הבערות נסוגה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשה מקובל לבוז לאמונה השלמה בקדמה ששלטה במאה ה-19 שלולה לגרום גם להרס ועריצות ולא רק ליצירה או שחרור בעקבות אמונה זו נעשה הצעד הראשון של חזרה מציוויליזציה לברבריות.
אחת התופעות הבולטות ביותר של המאה ה-19 הייתה תופעת הלאומיות והתגבשותם של עמי אירופה סביב תודעה לאומית. הלאומיות הובילה להיווצרותן של תנועות לאומיות ומאבקי שחרור לאומיים רווחו במאה ה-19 בכל רחבי אירופה במה שקרוי אביב העמים.
במהלך המאה ה-19 ההנדסה פרחה- בנו מבני פאר כמו גשר פורת בסקוטלנד, אורך מסילות הברזל בעולם גדל מ- 1800 עד 1900 פי 4, גורדי שחקים נבנו בניו יורק ובנו אף את מגדל אייפל. נבנו אוניות אוקיינוס חדשות וכולי. חקר פני האדמה תפס גם הוא מקום נכבד כשחוקרים אחדים סקרו את הקטבים וגילו גם יקום חדש עם גילוייו של הכוכב נפטון. בעקבות הגילוי שגלי האור הם בעלי אופי אלקטרומגנטי הומצאו קרני הרנטגן והרדיום. אלה הולידו את הטלקומוניקציה והרדיו. נתגלה האלקטרון ופותחה תיאוריה שהסבירה את התופעות הרדיואקטיביות שנתגלו עד אז.הפיזיקה האטומית ותורת היחסות הרסו כמה תפיסות יסוד שעליהן הושתת המדע מאז ימי גלילאו וניוטון. בביולוגיה המדען המרכזי של המאה היה דארווין שפרסם את מחקרו על מוצא האדם ב 1871 על תורת האבולוציה שהדיחה את האדם ממקומו המרכזי בדברי ימי כדור הארץ. בתחום הפסיכולוגיה הוכח כי הפסיכולוגיה היא מדע נפרד ובחלקו עצמאי מהפיזיולוגיה והפיזיקה. הטכניקה הנקראת פסיכואנליזה שפיתח זיגמונד פרויד פתחה שערים חדשים לחקר הנפש. בין 1870-1850 נטו ההישגים בחשיבה המדעית והחברתית לסינתזה שלמה ובוטחת. ב- 1914 היה רושם של אובדן דרך ושיבוש. הפרט הבולט ביותר במדע חדל להיות סינתזה אלא אנליזה- לא עוד אחדות אלא קיטוע. בפילוסופיה בלט ניטשה שביטא את הרצון של השולט דרך דוקטרינה אבולוציונית של מאבק נצחי להשתלט הן על הסביבה והן על רצונות יריבים. לטענתו תאוות השררה היא הכוח המניע את ההיסטוריה. בתיאוריות הגזעניות של האנגלי צ'מברליין נתמזגו הפילוסופיות של המאבק האבולוציוני ותאוות השררה בדוקטרינה של הגזע העליון שאותה אימץ כעבור זמן היטלר באידיאולוגיה הנאצית. המהנדס הצרפתי ז'ורז' סורל שילב את התיאוריה של מרקס על המטריאליזם הדיאלקטי ומלחמת המעמדות עם רעיונותיו של ניטשה בדבר רוח ורצון, ועיצב תיאוריה ייחודית של אלימות כאמצעי לתמורה. סכסוכים דתיים- הדארווניזם הנחית מהלומה קשה על הפונדמנטליזם. הכנסייה איבדה את רוב השפעתה על המעמדות העולים של אינטלקטואלים ופועלי תעשיה. המעבר לערים גרם להזדקקות רבה למדינה חילונית בנושאים שבהם עד כה טיפלה הכנסייה. זה היה נכון עד לשנות ה-90 של המאה ה-19. משנים אלה הבינה הכנסייה כי התביעה לצדק חברתי אינה מנוגדת להוראות הבסיסיות של הנצרות. עלייתו של ליאו ה-13 לכס האפיפיורות ציינה באירופה עידן חדש. הוא אייש את מצפה הכוכבים של הוותיקן במתמטיקאים ופיזיקאים חשובים ועשה מאמץ לגשר בין הדת למדע. האפיפיור שאחריו פיוס העשירי מיגר את המודרניזם מהכנסייה. יהדות-עקרונות הסובלנות, האזרחות השווה וסיום ההגבלות והסייגים מהעבר נטו להפוך יהודים לאזרחים מן השורה. בפוליטיקה, בעסקים ובמקציעות חופשיים כבשו היהודים עמדות נכבדות. אך מגמות אלה הולידו בדלנות- תנועה לאומית בקרב היהודים ותנועה גזענית בקרב הגויים. מצד אחד הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ומצד שני חוקים אנטי יהודיים ופרעות בפולין ורוסיה. גם בסוציולוגיה התעמתו חוקרים רבים עם תורתו של דארווין – חלק תמכו וחלק ניסו להפריך. בהיסטוריה נולדה גישה חדשה בדרך כתיבה שהיא פרי שיתוף של חוקרים. חקר העבר העתיק השתפר דרך ארכיאולוגיה, אפיגרפיה (חקר כתובות) ופליאוגרפיה (חקר כתב עתיק). בגרמניה ובר וורנר זומברט מבחינה חברתית את התפתחותו של הקפיטליזם החדיש על רקע המשך המהפכה התעשייתית. הכלכלה נעשתה מדעית יותר. לרשות החוקרים הכלכליים עמדה כמות הולכת וגדלה של חומר סטטיסטי. המעמד המקצועי של הכלכלנים החל לרכוש השפעה ויוקרה רבות יותר.
כל ההשכלה נעשתה ממוסדת יותר ויותר. בשנים אלו הוסבו אוניברסיטאות ישנות לחדשות והוקמו אוניברסיטאות חדשות בפריסה רחבה. בספרות הייתה קירבה הדוקה בין התקופה הרומנטית ובין התנועה הלאומית והחברתית מהפכנית של המאה ה-19. הסופרים הגדולים של התקופה היו: טולסטוי, דוסטויבסקי, אמיל זולא, אנטול פרנס, תומס הרדי וג'ורג' מרדית. המחזאי הבולט היה הנורווגי הנריך איסבן שתקף את הצביעות הבורגנית והפנה את תשומת הלב לחולי החברה- שביתות בתעשייה, יצאנות ושיעבוד נשים, טירוף והבעיות הפסיכולוגיות שהשפיעו על יחסי אנוש. הרבה סופרים בכל העולם עוסקים בתוצאות הדמיוניות של הקדמה המדעית.
הפילוסופיה של המאה ה-19 התאפיינה בשיאה של הפילוסופיה של העת החדשה עם הוגים כמו קרל מרקס ופרידריך אנגלס ופרדריך הגל.
במוזיקה תפסה גרמניה מקום מכובד עם וגנר, ברהמס ושטראוס, גם האיטלקים והצרפתים לא נשארו מאחור. בתולדות האמנות בלטה תנועת האימפרסיוניסטים בראשם מאנה מונה ורנואר שטענו שהציור חייב להיות הנצחה ישירה וספונטאנית של חוויותיו החזותיות של הצייר. ואן גוך וסזאן הדגישו את רגשותיו של האומן.
לסיכום, המאה ה-19 הייתה מאה רבת תהפוכות ששינתה ללא הכר את תרבות המערב והכינה את הבמה לקראת ההצגה הגדולה של תרבות המאה ה-20.
