הגל: בין מושג וקיום 1

להגל – חיסרון של כסף הוא תמיד חיסרון של דבר ספציפי.

רכוש הוא תמיד של מישהו, אין רכוש לא של משהו.

הכסף שיש לי והכסף אין לי, הם ביחס לרכוש שיש לי. הלא יש הוא לא יש מסויים ולא יש מופשט. מופשט כי חסרים לי בדיוק 100 שקלים.

ה100 שקלים שאינם מעניים אותי לא פחות מן ה100 שקלים שישנם. אלו שאין להם ישות לא לפחות מעניים מעלה שיש להם ישות.

כלומר, הקיום ואי הקיום יש הבדל גדול ביניהם.

לקאנט – ה 100 שקלים מתייחסים אלי כתוצאה מן הקיום והישות שלהם, ובגלל כך הקיום של ה 100 שקלים חיצוני למושג של 100 שקלים. הקיום והישות לא קיימים באופן פנימי במושג. הקיום הוא לא פרדיקט של המושג, כי לפי קאנט, כל יחס הוא חיצוני לאברי היחס והוא לא מהותי לאבירי היחס.

לכן מושג בשביל קאנט, הוא מחשבה מבודדת, בעוד שקיום הוא להיות ביחס לדבר אחר. המושג הוא זהות, והקיום הוא הבדל, להיות ביחס למשהו אחר.

הגל טוען, שלהיות בתור תוכן, ולהיות מושג, זה להיות ביחס לדבר אחר. לדוגמא – מושגים של משהו… מושגים הם של משהו, כלומר קיימים ביחס לדבר אחר. היחס תלוי בכך האם המושג הוא נוכח ישנו, או איננו.

גם אם ישנו וגם אם איננו המושג הוא ביחס לדבר אחר. המושג נקבע ומוגדר ע"י הדבר האחר. נכון שהמושג מגדיר את הדבר, אך הדבר מגדיר את המושג. הם ביחס אחד לשני.

קאנט – קיום זה להיות ביחס לדבר אחר. ולכן הוא לא מושג, כי מושג הוא לא ביחס לדבר אחר.

הגל – היות ביחס לדבר אחר, זה מסוימות קביעה, הגדרה. כיוון שהמקור שלהיות ביחס לדבר אחר הוא לא היש המופשט. להיות ביחס לדבר אחר זה לא הצד המופשט של המושג. המושג המופשט הוא זהה לעצמו, וזה כל מה שאפשר לומר עליו.

בשביל קאנט – ישות וקיום (הם אותו דבר) פירושם זה להיות בהקשר, ביחס לדבר אחר. בעוד שהתוכן, המסוימות, היא זהות עצמית. הקיום לקח לעצמו את ההבדל, והמסוימות לקחה לעצמה את הזהות.

לפי קאנט – ה 100 שקלים הם ביחס לרכוש לי רק בתנאי שהם קיימים. (הדוגמא של קאנט – אם יש לי בכיס 100 שקלים זה לא אומר שיש לי 100 שקלים בכיס). להיות קיים זה להיות ביחס לדבר אחר, כדי ש 100 שקלים יהיו הם צריכים להיות ביחס לדבר ולמשהו. ולא לא מתייחסים לשום דבר. הפרדנו בין הרכוש שלי לבין ה 100 שקלים.

הגל טוען – ש 100 שקלים מתייחסים למצב הכספי שלי לא בגלל קיומם או אי קיומם אלה בגלל שהם מושג, בגלל שהם ממון. אצל הגל, אנחנו מתחילים במושג, וממנו נגזר הקיום.

הגל טוען שקיום מרחיב את המושג, קאנט חושב הפוך, הקיום לא מוסיף תוכן. הגל חושב שכן מוסיף תוכן. לכן ההפרכה של ההוכחה האונטולוגית על ידי קאנט, נופלת.

קאנט טוען שישות היא לא פרדיקט, וזה נובע מן הבלבול בין ישות מסוימת לבין אין מסוים. מה שזהה לאומת זאת, טוען הגל, זה הישות והאין המופשטים. והישות והאין המסוימים זה להיות ביחס למשהו ששונה מימנו.

יש הבדל בין הממשי לאפשרי (בין 100 שקלים, לבין 100 שקלים בבנק). טוען הגל, שכדי שאדם יהיה אדיש להיותו בעל 100 שקלים, האדם צריך להתרומם למצב רוח של הפשטה אוניברסלית (מתעלמים מן המוסימות – כלומר להיות  נוצרי, בעל מצב רוח אוניברסלי). כך בני אדם מבטלים את עצמם מול האין, מול האלוהים. השימוש באל, ואופן ההגעה להתרוממות רוח כזו, זה העדר מסויימות, אפשר להגיע לכך ע"י סמים, או לנוכח אסונות כבדים (כאן שום דבר לא משנה), כאן ההבדלים לא משמעותיים, ונמחקים.

שואל הגל – מדוע ההפרכה להוכחה האונטולוגית של קאנט נראת כל כך סבירה לשכל הישר, מאשר ההוכחה האונטולוגית? ועונה, מפני שכל אחד מכיר ומרגיש את ההבדל, בין ממשות ואפשרות, דווקא השכל הישר יודע את ההבדל בין יש ואין, בין 100 שקלים לבין 100 שקלים בכיס. כול אחד יודע זאת, הגל עושה לזה שיטה, ומסביר זאת.

הבדל בין מושג קונקרטי למושג מופשט?

למה לשכל הישר נוח יותר עם קאנט. כי השכל הישר מבין שיש הבדל בין אפשרי לממשי.

אומר הגל, קאנט מזהה 100 שקלים רק עם המושג, כי לא ניתן ליצור 100 שקלים רק מתוך הדימיון. בדומה לכן לא ניתן לגזור את קיומו של אלוהים מתוך הדמיון. ובכך ניתן לומר שקאנט צודק, אך הוא לא ידע עד כמה הוא צודק. הגל יסכים עם כך שאם אני חושב על 100 שקלים הם לא יהיו. ומוסיף שמושג 100 שקלים שונה ממושג 100 שקלים ביד.

לכן קאנט בעצם תומך בהוכחה האונטולוגית, קאנט הוא שלב בהוכחה – ההוכחה שמסבירה שיש הבדל מושג.

כול שדבר הוא לא מסוים כך הוא לא מאופיין כסובייקטיבי. כך דמיון הוא פחות מסוים ממושג אמיתי, לכן דמיון הוא יותר סובייקטיבי.

לכן 100 שקלים דמיוניים, הם רק כלפי האדם המדמיין. אך כלפי הרכוש שלי יש קשר חלש ורופף. כלומר זה יחס סובייקטיבי, ככל שהם דמיון בלבד, הוא לא יכול להפוך לקיים, מפני שטבעו של הדמיון לא להיות קיים

הגדרה של גורל:

משהו שקורה לי, לא תלוי בי, וללא שליטה שלי, ללא בחירה שלי.

הגורל לפי הגל – האופן שבו אנו מקבלים ומגבים למעשה הזולת.

האדם הוא לא החוליה הראשונה בשרשרת סיבות, הוא השנייה, הוא הגיב.

לתגובה ולמעשה האנושי יש שתי רמות של תוצאות – מודע ולא מודע. – זה המושג עורמת התבונה.

זכויות וחובות-

המצאה, כנגד מה שקורה בטבע (לפי שפינוזה – זכותו של הדג הגדול לאכול את הקטן, וחובתו של הקטן לתת לגדול לאכול אותו), בטבע זכותו של אדם מגיעה עד לגבול כוחו. הכוח קובע (גם רוסו מתאר כך את המצב הטבעי).

מלחמה וזכות זה שני דברים סותרים. זה ערבוב של זכות וממשות. זכויות זה לא עניין ממשי, זה דבר שבני אדם מביאים ורוצים שיהיה ממשי.

פניה לשופט = מוות. בפניה לשיפוט אני מוותר על עצמי. שם את גורלי בידיו. ביטול הרצון שלי ומסירתו בידי שופט.

הפילוסופיה של הגל

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות