בין הגל ודקארט

הדיון של דקראט מתחיל אודות על מושגים, ויש להם קיום רק במחשבה, ויש להם ממשות רק במחשבה. זה מצב הטראגי של דאקרט. הוא הגיע למושגים אלו ע"י רדוקציה (הטלת ספק, ספק מתודי, רדוקסיה של הממשות לחשיבה – זאת בשפה הגלית). ברדוקסיה זאת הוא מגלה את הממשות בחזרה, כי עכשיו מגלה את הממשות של החישבה עצמה. מה שרצה להשאיר בחוץ מופיע לו, הממשות חזרה. רצינו להיפטר מין הממשות, אך היא הופיעה חזרה.

עם החשבה יש משהו ממשי, והממשי הזה הוא מעבר לכל ספק (עד כדי כך ממשי). ממשי = מה שנפס על ידי השכל כנתפס על ידי השכל, זה הקוגיטו, זה האינטואציה של הרוח. זה תודעה עצמית של האני כישות חושבת.

הודאות (שהיא הקריטריון לאמת) תלויה ב… הודאות הזאת היא ודאות היא לא בלתי אמצעית, היא תלויה בתודעה העצמית. ללא תדעה עצמית אין ודאות כזה. אם המחשבה לא היתה מלוות עם מחשבה על המחשבה (מודעות) כי אז לא היה ניתן להכיר את המחשבה עצמה. מבלי מחשבה על המחשבה לא ניתן להכיר את המחשבה. המחשבה הרגילה לא מכירה את המחשבה (בשנה א' בפילוסופיה אני מתחילים להכיר את המחשבה). המחשבה לא חושבת את עצמה אלא חושבת תכנים. לאומת זאת האני חושב של דאקרט רק בחשבה על המחשבה ניתן להכיר אותו.

המשפט "אני חושב לכן אני ישות חושבת", פרושו שאני חושב כרוח, רק המחשבה והתודעה הם אלו שקיימים. רק הרוח קיימת, רק לאלו יש קיים ממשי. כמו גילוי יבשת חדשה. בשפה של דאקרט "יש לו קיום פורמאלי" בשפה של היום – יש לזה קיום פורמאלי.

האני חושב של דאקרט פרושו לטעון שהתודעה קיימת בוודאות, ולא ניתן להטיל ספק בה. לתודעה יש ממשות פורמאלית.

בשביל התודעה החשיבה היא הדבר הכי ממשי. אם יש פה משהו שהוא באמת קיים זאת החשיבה.

זה אפילו לא הוכחה של האני, לא מוכיחה שאני קיים. אם דאקרט רצה להוכיח את האני, הוא היה מגלה את האני.

אם האני יפסיק לחשוב, לפי דאקרט, האני מפסיק להתקיים. לכן דאקרט מוכיח שהתודעה קיימת ולא האני.

מחשבה,של דאקרט, כוללת גם רגשות רציות, זה עניין של התודעה. ולכן המחשבה היא הדבר הוודאי בכל ניסיון.

מה שניתן לומר על האני החושב זה שהוא קיים.

צריך לחפש את הדרך לצאת החוצה מן המחשבה. הכלים שהוא עושה בהם שימוש הוא הסתכלות פנימה ומחשבה. אין לנו שום דבר אחר נתן, כי ותרנו על המציאות האחרת. זאת היתה המטרה של שתי המדיטציות הראשונות של דאקרט.

הדבר הוודאי הוא שאני חושב, בלי תוכן. לא ניתן לשאול מה אתה חושב, אלא רק שאני חושב.

רק במדיטציה השלישית (בפרק השלישי) הוא מחזיר את התכנים. אך הוא מחזיר אותם לא מבחוץ אלא מן המחשבה.

במונחים של הגל, דאקרט דן  (בפרקים א + ב) במחשבה כזהה לעצמה. לפי דקרט -ממשות מופרמאלית של המחשבה. בשלישי היא לא דנה כזהה לעצמה אלא כהבדל, לא כזהה עם עצמה, אלא כהבדל. כהבדל לאומת המחשבה כזהות.

מדובר על ההבדל התוך המחשבה, כל החשיבה.

משחבה כהבדל – היא מחשבה שמתייחסת אל דבר ששונה ממנה, ע"י המחשבה.

מתייחס אל משהו שונה מעצמו באמצעות עצמו.

אין לבלבל בין תוכן של החשיבה לבין הממשות. יש לשים לב להבדל בין מושגים לבין דימוים.

הדימוי הוא דימוי של הבדל – הוא מתייחס אל דבר ששונה ממנו.

במה שונה מושג ממושג (מושג השולחן ממושג הכיסא), בכול דבר, הם שונים מבחינת התוכן. כמושגים הם לא שונים, כהבדל (בהתייחס לתוכן) הם שונים.

לפי דאקרט:

למושגים קיום אובייקטיבי, ככול שהם תודעה. ומבחינה זאת הם לא שונים זה מזה מבחינה זו.

הם שונים זה מזה ככול שהם דימויים של דברים, בכך הם שמתייחסים אל דבר חיצוני מן התודעה. וכאלו הם סובייקטיביים. הם מתייחסים אל דבר מחוץ לתודעה אך לא לדברים כשלעצמם. "בכלא" (של התודעה) יכול לעלות כול דבר גם סוס עם כנפיים.

הקיום הפורמאלי והתוכן שלו יהיו אותו דבר. בנתיים יש זהות פורמאלית בין המחשבה שלי לבין

אני מחפש מושג כהבדל, לחשבה על מחשבה שהקיום הצורני יהיה זהה לקיום שלו כמושג והתוכן שלו היה אותו דבר.

הגל – אני מחפשים מחשבה שיוצרת מציאות מתוך עצמה.

מתוך המושג נוצרת מציאות, מחפשים זהות שכוללת הבדל. לא כמשהו מטאפיסי.

לפי דאקרט– המציאות האובייקטיבית לא יכולה להיגזר מן הממשות הסובייקטיבית, כי היש לא יכול להיגזר מן האין. וכל מה שאמרנו שיש נוצר מאין, וזה נוגד את דאקרט.

השלם יותר הכולל יותר ממשות לא יכול להיות תוצאה של הפחות ממנו.

פרק חמישי בהגיונות של דאקרט :"אני מוציא בקרבי מס אין סופי של דברים מסוים שאין אני יכול לחשוב לאין גרידא, אף אם אולי אין להם שם מציאות מחוץ למחשבותי, ולא בדתי אותם, אף אם חופשי אני אם לחשוב עליהם או שלא חשב (יש רמז לדבר חופשי ועצמאי במחשבה) כי הם בעלי טבע עצמאי אמיתי ובלתי מתחלף".

הוא בקרבו דבר שהוא לא אין והוא לא ממשות ולא תלוי זה אם שני חושב עליו או לא חושב עליו, זה לא מחשבה.

אלוהים אצל דאקרט הוא לא ישירות מן המושג אלה הוא ע"י תיווך. זה המהויות. למשל התכונות של הצורות הגיאומטריות. המושגים הללו ניתנים להכרה ע"י חשיבה בלבד, באופן בלתי תלוי בחושים.

"רוחי בעלת טבע כזה שאין באפשרותי לחשוב אותם על אמיתיים,

כלומר יש מושגים שכופים את עצמם על המחשבה שלי. ואני לא יכול לחשוב אחרת. למשל משולש, אחרי שאני מבין את המושג הזה, לחשוב שזה לא אמיתי זו סתירה, לא ניתן לחשוב זאת (אצל דאקרט).

המהויות תלויות ברוח המחשבה, זה דבר שבמחשבה שלא תלוי במחשבה. הגיאומטריה כופה את עצמה על המחשבה ועל הרוח, ומובן זה היא אובייקטיבית.

יש דבר שהוא לא בחוץ, ולא תוצאה של החשיבה, שכופה את עצמו על החשיבה.

דאקרט בחר במילה מהות, כי זאת מילה שלא כוללת קיום. בלי עזרת המהויות לא הייתה עולה ההוכחה של דאקרט לקיום אלוהים.

דאקרט לא יכול בלי המהויות.

לחשוב את המהויות כלו אמתיים זו סתירה.

המהויות הללו לא מעניקות ממשות לדברים, אך הם הכרחיות. זה גילוי מהפכני, זה דבר לא סובייקטיבי, זה הכרחי, ולא ממשי. יש דבר הכרחי שלא קובע קיום (זה שאני מכיר משולשים זה לא אומר שיש משולש בעולם).

לכן אפשר להפריד

לא ניתן להגיד נניח שיש אלוהים, או אם אלוהים קיים אז – יש כאן סתירה.

משולש הוא מקרה פרטי של טענה היפוטטית. אלוהים לא יכול להיות היפוטטי.

הפילוסופיה של הגל

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות