בעיית הדוגמה

הבעיה של הדוגמה – החלוקה לנושא נשוא, אם רוצים להבין אותה, לא ניתן לעשות פורמליזציה מלאה. מה שלא ידוע הוא דבר שטען ידוע, ואם הוא לא טעון ידוע אין טעם לקרא לו טעון ידוע. כאשר באמת יש דבר לא ידוע ניתן לדבר על נושא, ונשוא הוא מתפקד כהדבר הידוע. יחס נושא נשוא הוא יחס בין לא ידוע לידוע. לומר הנושא הוא הנושא, משמע הלא ידוע הוא הידוע. (הראשון שגילה את הבעיה הזאת הוא אפלטון במנון, דיאלוג זה נכתב כדי להתמודד עם זאת. בדיאלוג זה כל ידיעה מניחה ידיעה מראש, וזה כמובן גרר את תורת האידיאות. אפלטון כול משפט שהוא פוגש הנשוא כבר ידוע).

הפילוסופיה של הגל

קוקירוקו הוא בן אדם – זה משפט טוב מבחינת הגל. כי אדם זה דבר ידוע.

האדם הוא קוקירוקו – זה לא משפט טוב מבחינת הגל – אין פה יחס משפטי, כי קוקיריקו הוא דבר לא ידוע.

הפרח הוא אדום – זה לא משפט, זה תאוטולוגיה.

משפט באמת, זה משפט שלא ידוע מה הנושא, הנשוא מידע ומוסיף על הנושא.

הטענה של הגל היה שאין משפטים אנליטיים.

דוגמא צריכה להיות משעממת ואין בה חשיבה. והיא נסיון לא להתייחס למשפט, כי גם הנושא וגם הנשוא כבר ידועים.

מכאן מגיע הגל למסקנה – האמת היא השלם. התעלמות מהקשר היא לא אמת.

דוגמא של הגל – "ידידי N מת", זה לא משפט, לא כך מודיעים על מוות של ידיד כך.

"אריסטו מת בשנה השלישית של האולימפיאדה הרביעית בגיל 83". גם זה לא משפט לדעת הגל, אלא אם משהו מטיל ספק הנתונים, ואף אחד לא עושה זאת, כי זה לא מעניין אותנו.

מה הוא היחס נושא נשוא, הכול זאת?

מה הוא הנושא? – הנושא הוא הנשוא.

אם כך הנושא עשוי מסך כול הפרדיקטים שלו. האומנם?

הבעיה שיש רושם שהנושא לא מתמצא בפרדיקטים שלו.

אם הנושא יש משהו יותר מסך כול הפרדיקטים שלו, יחס פער איכותי. ואם הנושא יותר הוא לא יכול להתמצא בכול הפרדיקטים. כך נוצר בין פער ביו הנושא כפי שראוי שיהיה לכפי שאיך הנושא הינו.

אם יש יותר אזי הנושא צריך להיות נציג של איזה ראוי.

בשביל הגל הראוי הוא שערורייה, הוא לא כלום. זאת הביקורת של הגל על תורת המידות של קאנט.(ששופטים אדם לפי הכוונות ולא לפי המעשים). הגל טוען שכוונה בלי מימוש זה דבר שלא ניתן להתייחס אליו.

אם כך הנושא הוא מין ראוי, שלא הגענו עליו וגם לא נגיע.

מה אמור הסובייקט או הנושא בשביל הגל?

בשביל הגל לשאול מהו הנושא, הופך את הנושא למושג.

כלומר הנושא לדיון כאשר שואלים על הנושא, הוא מושג.

אם הוא מושג הוא צריך להיות כללי. (בשביל הגל החלוקה נושא נשוא, יש לה משמעות נוספת, פרטי כללי. במשפט "הפרח הוא אדום" – הפרח הוא פרטי, האדום הוא כללי. זה עוד פרדוקס , שהפרטי הוא כללי).

בחשיבה אנו מביאים פרטי רק באמצאות כללי. הכללי נותן מסוימות לפרטי (האדום לפרח). עוד פרדוקס – אתה אומר דבר כללי כדי לידעה דבר פרטי וספציפי.

תפקיד הכללי להבחין את המיוחד שבפרטי – שזה האינדיבידואלי.

אם יש מחשבה שיכולה לחשוב את המקרה הפרטי? יש בעי הכי המושגים שלנו הם כללים, לא יתן מושג פרטי.

כדי להכיר דבר יש להכיר את ההיסטוריה שלו, יש לידע רבות עליו. אי אפשר רק להמשיג אותו.

מצד שני:

אסור שיכנס למערכת המושגים דבר שהוא לא מושגי. לדוגמא – תפיסה חושית. אך מה שנתפס חושית הוא כבר מושג, או מה שאמור היה להיות מוחשי הופך לאין למשהוא מופשט.

אין מקום לתפיסה חושית המערכת המושגים.

אם אומרים שהאינדיבדאולי, נמצא שם, (דה זיין), הגל אומר שהמילים הללו שעל ידיהם אנו מציים את היאנדיבדואלי יוצר אוניברסליות. כי כול דבר יכול להיות נתון כאן בזמן ובחלל. כול דבר עשוי להיות כאן בחלל וכאן בזמן.

בניסיון הנואש לגרום לאינדבדואציה בלשון, אנו חוזרים לאוניברסליות. הלשון לא מסוגלת להיות אינדיבדואלית.

הגל חושב – שהלוגיקה שלו יכולה ליצור אינדבדואציה. אנחנו באלמנט של הכללי, אך מנסים להצביע על הפרטי והאינדיבדואלי. יש כוונה ליצור אינדיבדואליציה, אך השפה לא מצליחה לממש את זה.

הגל מנסה לבנות שיטה שכן יוצרת את אינדיבדואציה.

ככול שאנו מוסיפים פרדיקטים לנושא, אנו יוצרים אינדיבדואציה.

הגל לא מצליח לממש את ההבטחה הזאת (להגיע ל אינדיבדואציה).

מה שכן אפשר לעשות זה להתייחס

שני תוכים של אותו מין – זה לא אינדיבדואציה, זה הכפלה של דבר, זה שיכפול של הטבע.

"כאשר אנו הולכים מאחורי הפרגוד, אין דבר שניתן לראותו, אלא את עצמי  הולך לשם, הן כדי לראות והן לכדי למצוא דבר שיש לראותו". (במשפט האחרון לפי הפרק על הודעה העצמית).

הגל מחפש את האני ולא מוצא שום דבר. כאשר התודעה מחפשת את עצמה היא מוצאת את עצמה. המחפש מוצא את המחפש ולא את עצמו. יש מחפש ולא את מה שמחפשים.

הסובייקט הוא התכנים שלו. הסובייקט מכונן על ידי התכנים, והסובייקט ללא התכנים הוא כלום.

יום – "טוען אין לי רושם של אני". זה דומה להגל, וגם לסארטר, שטוען שאין סובייקט (הקיום יוצר את המהות). אצל אפלטון אין רצון, יש ידיעה. ודבר דומה אצל הגל. אצל הגל אין רצון, רגשות, כדי להציל את ההכרה.

לכך אצל סארטר יש מקום לחופש מלא, כי אני יוצר את המהות שלי.

לפי הגל – לאני אין מסוימות הוא ריק. יש רק חישבה אין רצון, והתפתחות נובעת מהחשיבה לא המהרצון, אין בסיס שיוצר רצונות.

תכנים יוצרים סובייקט, הסובייקט הוא סך כול התכנים שלו.

סיפור-  משוגע שמחפש את ציפי. הפסיכיאטר אמר לו לך לישון. זאת ההוכחה שדאקרט צדק. זה אדם עם שכל אך בלי רצון. אין לו רצון לישון הוא צריך את הפקודה לכך. לכן הוא מסוכן לעצמו.

להחיזר את התכנים לעצמו, זה להחזיר את התכנים שהוא קודם לכן שם אותם שם, מבלי לדעת שהוא זה שהוציא את התכנים.

התודעה היא מחצינה תכנים לא במודע, והדיון הרפלקסיבי מחזיר את התכנים לתודעה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות