תנועת המושגים של הגל

תנועה של מושג:

איך לקרוא  – לא לחפש משמעות נסתרת.

למושג יש תנועה, מנסה לחזור למשמעות המקורית. לפי הגל המושג הוא תנועה.

כאשר אנו חושבים מושג אנו חושבים על מושג כתנועה. כאשר עושים הפשטה לחשיבה הזאת, כלומר רפלקסיה אך אנו חושבים, המושגים מתקבעים והופכים מופשטים.

הרפלקסיה מקבעת, והגל מנסה לשחרר את הקורא מקיבעון זה.

הקריאה מטרתה לגרום לנו לחשוב ולא להבין ידע.

שאלה בכיתה – איך אנשים שונים בטוחים שמבינים באותה צורה מושגים דינאמיים.

תשובה – קריאה זה לא המצאת טקסט.

הגל עושה סיכום של תולדות הפילוסופיה. הוא מעכל את תולדות הפילוסופיה. כלומר לכתוב את התולדות בשפה שלו, ולא לספר על הפילוסופיה (שזה תיאור הפילוסופיה). תולדות הפילוסופיה היא עם מושגים חדשים.

הגל עושה הבחנה בין היסטוריה כסיפור, לבין תולדות הפילוסופיה שזה היסטוריה מושגית, שעברה עיכול שלי. (להבין ששפינוזה נולד אחרי דאקרט ולא לפניו, יש משהו בדאקרט שגרם לשפינוזה להגיע). כאילו יש דיאלוג פילוסופי שהולך ומשתכלל.

הגל קורא לאפלטון המגלה של האוניברסאליות.

עיכול זה תהליך שלך – שכולל את התרומה של הקורא עצמו, לא רק לומדים מושגים של הגל, אלה יש לעשות שימוש במושגים של הגל. לראות שבאמת זה עובד אם אני משתמש במושגים.

נגד הלוגיקה הפורמאלית:

הגל נאבק עם הצד השני שקיים במושג, חשיבה שוקלת וטוענת חשיבה דיסקורסיבית, וכדי להתגבר על זה הוא מציע חשיבה תואמת וחשיבה מושגית/לוגית.

בחשיבה הלוגית יש להתגבר עליה, כדי להבין את החשיבה שלנו. שם הנושא של המפשט הוא קבוע.

בתקופתו של הגל, מאז אריסטו – נהוג לציין נושא ונשוא המשפט ע"י אות (S P), זה גורר הנחה שהנושא הוא קבוע, הוא מעין בסיס שעליו נשען התוכן, והתוכן הוא הנשוא שנשען על הנושא.

הבעיה בנשואים לא תופסים את הפרדיקאטים, הנשוא נשאר מחוץ לנושא.

יש בעיה לטעון ש S הוא P, ועוד לטעון ש S נפרד מP.

לפי הגישה רגילה – S קבוע, ויש קשר בניו לבין P.

לפי הגל – החשיבה האנושית מחברת בין S ל P, והרפלקסיה מפרידה בניהם.

הגל אומר שהצורה הלוגית הבסיסית של החשיבה, כל נושא זהה לנשוא.

יש מתח ופער בין איך שאנו חושבים לבין מה שאני חושב שאני חושב. בין האופן שבו אני חושב לבין באופן שבו אני באמת חושב.

הישות של S היא איננה ישותו אלה ישות של P.

הלוגיקה מקבעת את המושגים שלה, מקבעת כוונה למופשט.

יש שוני בין להפריד לבין להבחין (הבחנה לא מנתקת אחד מן השני).

אם מנסים לתפוס את הנושא (זאת שאלה פילוסופית רפלקסיבית), שואלים "מה הוא הנושא?", החשיבה רגילה שואלים לא מה הנושא, אלה "מה עם דבר ספציפי (הכיסא)?".

מעצם הניסיון לתפוס את הנושא מבטלים את הנושא.

יש כאן שלושה מושגים – נושא נשוא מושא.

המושא הוא הנושא.

הנושא הוא מעין היצג של המושא.

יש לחשבה שני רבדים:

רפלקסיה של הנושא והנשוא.

לא מתכוונים לנושא ולא מתכוונים לנשוא- אלה מתכוונים לעינין שאליו מתכוונים כלומר לאובייקט עליו מדברים. אנו מתכוונים לאובייקטים אך מדברים על נושא נשוא.

הגל מודע לבעיה בין השפה לאובייקט. הגל טוען שלא ניתן להפריד בין התוכן של החשיבה לבין הצורה של החשיבה.

אריסטו נכשל בניסיון לדבר על צורות של החשיבה, ע"י פשטה של האובייקטים לאותיות. חשיבה היא לתכנים, אין חשיבה ללא תכנים, כפי שאריסטו מנסה.

חשיבה ממשיגה –

מה ההבדל בין חשיבה מושגית לבין חשיבה לא כזאת?

האחרונה לא חושבת בפרדיקטים את הנושא, אלא שהיא עוברת מעליו מעל לנושא. ואם החשיבה טוענת שהיא הבינה את הנושא, היא טועה. החשיבה חושבת את הנושא ועוברת לנשוא, וחושבת שהיא הבינה את הנושא, הגל טוען שבכך היא טועה.

החשיבה הלוגית הזאת נכשלה אל מול המהות של המושג.

החשיבה הרגילה תחילה בכך שסילקה את המהות מן המושג. ואח"כ לא מוצאת את מה שסלקה. היא סילקה את המהות אך ללא מודעות עצמית מה שהיא עושה.

זה לא רק הדרך שבה אני תופס את המושגים על המושא. זה לא מושגים על מושא זה עצמיות של המושא, למושא אין קיום מעבר לדבר. מה שאני מבין על הדבר זה הדבר.

אם המושג הוא שונה מן הדבר.

היחס אל המושא הוא יחס נושא נשוא:

בעמצאות שפה משפטים אני חושב על מושאים.

השכל הישר אומר שנושא נשוא זה צורות חשיבה שעל ידהם אנו חושבים, דיבר זה מניח שנושא נשוא נפרדים.

אם אני רוצה לחשוב על נושא נשוא, זה החשיבה מנסה לחשוב מחוץ לחשיבה, לזה לא ניתן.

אין דבר טרנסדנטי מלוגיקה. הלוגיקה מניחה ניתוק, ואח"כ מתפלא ושואלת איך השפה מתאימה לאובייקטים שהיא מתכוונת. יוצא שאני לא יכול לחשוב מושאים, אם אני יוצא אל הלוגיקה. אנו מגיעים להתאמה לאמת ולמציאות.

לוגיקה צריכה להיות ביטוי של הדבר, ללוגיקה הצורנית יש אופן נורמטיבי שאומר איך ראוי לחשוב.

המושג כתהליך:

יחס נושא נשוא הוא המושג, והמושג הוא תהליך של המשגה. המושג הוא לא מושג אלה תהליך של המשגה.

משיג דבר שהוא בעצמו לא מבנה פורמאלי.

המושג הוא דבר חי.

הנושא הוא הנשוא במושא. אם נחקור זאת נבין ש:

הנושא והנשוא הם מתכוונים למושא.

מושג הוא סיכום של נושא ונשוא.

החשיבה חושבת על משהו, לא אפשרי לחשוב לא על דבר.

במחשבה על מה שעשינו:

אין לנו מושג נושא, לחוד, אלה שהוא הריבוי של האובייקטיביות של הפרדיקטים שלו.

הנושא הוא האובייקטיביות של הפרדיקטים.

אין דבר מעבר לפרדיקטים, כי אין מעבר להם.

בגלל זה אין לנו נושא.

מה עשנו עד כה:

ניסינו להבין את הנושא. והגענו לכך שאין נושא, וכאן שאין לנו סובייקט.

הנושא מהווה את התוכן שהובא ע"י הנשוא.

התוכן של הנושא השתנה, לאחר שהוא קיבל את המידע.

הגענו למסקנה שנושא הוא הנושא, הוא סך כל הפרדיקטים שלו.

לכן מה הסובייקט?

יתכן שלהגל אין סובייקט. הכול נשאר בתוך היחס נשוא נושא, ולא מחוצה לו.

קריאה – מבוא לפמנולוגיה (אחרי המבוא):

עד כאן למדנו – כשתופסים את הישות כאין, מגיעים להתהוות.

"בדרך כלל נוהגים להעמיד את האין מול המשהו" – נוהגים הכוונה לשכל הישר, זאת בניגוד למה שקראנו עד כה, שמעמידים את האין מול היש. עכשיו אנו מעמידים את האין מול משהו.

"ברם, המשהו הוא כבר יש קבוע, והוא נבדל ממשהו אחר" – הגל מסביר מה ההבדל בין משהו לבין יש.

יש לנו שתי הנגדות – ישות כנגד אין, וישות מסוימת כנגד לא ישות מסוימת.

הסוג הראשון – הישות והאין המופשטים. היש התגלגל לאין, כי אין לו שום תוכן ומסוימות קבועה.

יש הבדל בין ישות מסוימת לבין ישות מופשטת.

"את המחשבה הפשוטה…." פארמנידס הוא הפילוסוף של ההפשטה המוחלטת. הוא הראשון שמגלה את הישות הטהורה, שזה הנושא שלנו. מה שגילה זאת, בהתלהבות ניתן לומר, מוסיף גם שהאין איננו.

הגל מתייחס אל הבודהיזם בצורה מופשטת, ראשונית, כתחילת האנושות.

הגל מתייחס את הבודהיזים ופארמינידס כאותו דבר – הראשונים מדברים על האין, ופארמינידס מדבר על היש, אך זה אותו דבר.

המנטרה של בודיהזים לרוקן את המחשבה, זה להגיע לחשיבה על האין.

אנו נמצאים בראשית הפילוסופיה – פארמינידס, בודהיזים, הרקליטוס.

באנציקלופדיה הרקליטוס נחשב לאביו של הגל.

הדבר כשלעצמו של קאנט הגל אומר שידוע שאין שם כלום. קאנט הגיע אליו בדרך ההפשטה.

אך לא כך. הרקליטוס אומר הישות איננה כשם שאין איננו. שאין את הקביעות. הכול זורם הכול בהתהוות. רק השכל האנושי יוצר היקבעות. כמו לוגוס.

"הישות והאין מוחזקים כנפרדים…." – רעיון גלגול נשמות הוא תלוי ומופרד בזמן. פעם הייתי חתול היום אני אדם. יש הפרדה בזמן, אך צריך דבר שמתמיד בזמן, כדי שנוכל לומר שאני הוא זה שהתגלגל.

שום דבר לא בא מן האין. הגל לא נותן למשפט זה חשיבות רבה, זה ענייו משני. העיקר זה המשמעות. ששום דבר לא נוצר מן האין. משמעות של זה היא ההנחה שהאין הוא אין. ולכן אפשר להבין זאת כטאוטולוגיה (משפט שלא מחדש דבר, הנושא כולל את הנשוא).

ניתן להבין משפט זה כהתהוות, אבל המשפט זה, שום דבר לא בא מן האין, לא כלול שום דבר נוסף, כמו האין בא מן האין. וזאת כי האין נשאר אין, כלומר אין התהוות.

הגל מגדיר התהוות – האין לא נשאר אין. אלה שהוא יתגלגל אל האחר שלו. הישות.

כל מה שאנו חושבים עליו, ניתן לחשוב עליו כראשית החשיבה ההיסטורית.

יש לנו כאן סיכום היסטורי של מה שקרה בשלב הראשון של האנושיות (ניתן לדבר גם על שלב ראשוני של הילדות). שלב זה הוא שלב ללא סובסטנציה, ללא עצם המתמיד בזמן. אין להם התמדה בזהות המובן של עצם. דבר שישאר הוא ללא מובן של עצם.

גלגול נשמות, לדוגמא, יש סובסטנציה, אך סובסטנציה חלשה, כול דבר יכול לפוך לכול דבר.

במחשבה המיתית הקדומה אנו מוצאים סיפורים של גלגול בין דברים, כול דבר מתגלגל לכול דבר.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות