הבריטים כבשו את ארץ ישראל מידי העות'מאנים בשנת 1917 במסגרת מלחמת העולם הראשונה והחזיקו בה עד שנת 1948. החל משנת 1920 השליטה שלהם קיבלה גיבוי בין לאומי מ"חבר הלאומים" שקבע מנדט בריטי על ארץ ישראל. בועידת בסאן רמו ב1922 אימץ בר הלאומים את עקרונות "הצהרת בלפור" שקבעה כי בארץ יוקם בית לאומי לעם היהודי ולשם כך השלטון יסייע ליהודים ולהתיישבות היהודית בארץ. הוא יכיר בסוכנות כנציגת העם היהודי ובעברית כשפה רשמית לצד הערבית והאנגלית. מנגד נקבע גם כי יובטחו זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסייה. המתח בין שתי המגמות הללו ליווה את שלטון המנדט הבריטי לאורך כל ימיו. המנדט דאג לביטחון, משפט ותשתיות בסיסיות.
במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל זכתה התנועה הציונית להצלחה והיישוב גד מ56 אלף בשנת 1918 ל600 אלף בסוף 1947. תחת שלטון המנדט הבריטי הוקמו עשרות יישובים חדשים ובהם קיבוצים, מושבים, מושבות וערים. היישוב הצליח להקים רשתות חינוך נרחבות, ארגוני סייוע לעבודים ולמהגרים וכוח צבאי. שלטון המנדט הבריטי ב1920, הכיר בהסתדרות הציונית כנציגת היהודים ואפשר לה לקבוע את העולים מתוך מכסה שהקצה.
בתקופת המנדט הבריטי הוקמו מוסדות פוליטיים שייצגו את כלל האוכלוסייה היהודית, הבולטים בהם היו "כנסת ישראל" – היוותה פרלמנט מקומי ו"הוועד הלאומי", שהיה גוף מבצע. המקור החוקי לסמכות זו היה בפקודה מנדטורית שהכירה ביהודים כ"עדה דתית" הרשאית לנהל את ענייניה הפנימיים.
השלטון החדש ביטל את האיסור על קניית אדמות ובעקבות זאת התגבר בהסתדרות הציונית הזרם שכונה "הציונות המעשית" שדרש לקדם את ההתיישבות בארץ. קניית האדמות גברה ובכדי להביא לארץ עולים רבים ככל האפשר הוחלט להקים "הסתדרות עובדים", בראשה הוצב דוד בן גוריון והיא פעלה למען קידום ההתיישבות השיתופית המבוססת על עבודה עברים וארגון הפועלים היהודים בארץ ותמיכה בהם והכשרתם לקראת העלייה לארץ.
הסתדרות העובדים שכללה רק מפלגות פועלים ציוניות מלאה בהדרגה חלק ניכר מהפונקציות של "המדינה בדרך". היא עסקה בתרבות וספורט (הפועל), בחינוך (זרם העובדים), בבנייה ושיכון (סולל בונה, שיכון עובדים), באספקת שירותים רפואיים (קופ"ח) ובהקמת מפעלים כלכליים ("בנק הפועלים", "חברת העובדים").
הבחירות לכל המוסדות הציוניים באותה התקופה התנהלו על בסיס השיטה היחסית, המפלגות השותפות בקואליציה (בדרך כלל לא כללו קומוניסטים ורביזיוניסטים) חילקו ביניהן את אישורי העליה, את התקציבים ואת המינויים הפוליטיים על פי שיטת "המפתח המפלגתי", מקבלות ביחס לכמות בקואליציה.
התפתחות הפרוייקט הציוני בין השנים 1921 ל 1948 תחת המנדט הבריטי
1921-1925 – תקופת העליה השלישית והרביעית. התרחבות של היישוב, הקמת עשרות יישובים חדשים. גיבוש ההסתדרות ומוסדות "כנסת ישראל".
1926-1930 – משבר דמוגרפי וכלכלי. העלייה כמעט נעצרת. בעקבות מאורעות תרפ"ט נעזבים מספר ישובים (ראו גם: הערבים בתקופת המנדט הבריטי).
1930-1936 – העליה החמישית. התרחבות כלכלית, דמוגרפית והתיישבותית. מפלגות הפועלים מגיעות לשלטון בהסתדרות הציונית.
1936-1939 – המשך העליה וההתיישבות. המרד הערבי הגדול. ועדת פיל מציעה מדינה יהודית בחלק מהארץ.
1939-1945 – מלחמת העולם השנייה. העלייה כמעט נבלמת וההתיישבות מואטת.
1945-1947 – הכנות להקמת מדינה, מרי בבריטים. ארגון "הברחה" ועליה בלתי חוקית הישוב היהודי הולך ומתחזק לעומת הערבים.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
