הסיכום להלן העוסק בסוציולוגיה של ראשית התנועה הציונית הוא חלק מסיכום הקורס "החברה הישראלית" וחלק ממאגר המשאבים בנושאי סוציולוגיה באתר.
נקודת ההתחלה המקובלת של הפרוייקט הציוני היא "העלייה הראשונה" – 1882-1903 במהלך התקופה העותמנית בארץ ישראל. העולים באו בעיקר מפולין, רומניה ורוסיה, בכוחות עצמם עם רכוש קטן כ50 אלף עולים. אותם עולים הקימו 18 מושבות אך האיכרים נקלעו לקשיים לאחר עלייתם ונזקקו לעזרתו של הברון רוטשילד כבר בשנת 1883.
בשנת 1904 החל גל חדש של הגיר ונמשך כעשור עד מלחמת העולם הראשונה, העלייה השנייה. עלו כ33 אלף יהודים אך רובם חזרו לאירופה כך שסך הכל הארץ גדלה ב15 אלף תושבים. בגל הזה בלטו שתי קבוצות חדשות – הראשונה היא צעירים ללא משפחה מאירופה והשניה היא עולים מתימן.
בתקופת העליה השנייה התרחשו מספר תהליכים שסימנו את הדרך לפרוייקט הציונים והתנועה הציונית – הל מאבק ל"כיבוש העבודה" או "לעבודה עברית". הוקם ארגון צבאי יהודי ראשון "השומר", הוקמו מפלגות ראשונות.
ההסבר הפונקציונאליסטי בסוציולוגיה המסביר את שינויים אלו טוען כי מדובר בשינוי אידיאולוגי. הצעירים של העליה השניה הגיעו לארץ עם תודעה סוציאליסטית חילונית, עם ערכים מהפכניים ושאיפות לפרודוקטיביזציה. בזכות הנכונות שלהם להקרבה והיצירתיות שלהם הם הצליחו לתרגם את האידיאולוגיה לשפת המעשה ולהניח את היסוד להתיישבות המבוססת על עבודה עצמית. בכך הם הבטיחו שהציונות לא תהפוך לתנועה קולוניאלית אלא תאפשר להקים חברה עצמאית.
גרשון שפיר היוצא מגישת הקונפליקט, מציע הסבר שונה. הנחת היסוד שלו היא שלא ניתן להבין את התפתחות הפרוייקט הציוני ללא ניתוח של המאבק היהודי-ערבי/ יהודי-פלסטיני. בארץ היו בסוף המאה התשעה עשרה כמעט חצי מליון ערבים, הבעיה של היהודים הייתה כיצד להתיישב בארץ ולעמוד בתחרות מולם. שפיר מתייחס להבדל בין הפועל העברי לפועל הערבי. גם לפועלים של העלייה השניה היה קשה להתחרות עם העובדים הערבים ולכן פעלו לניסוח אידיאולוגיות חדשות של "עבודה עברית", הקוראת למעסיקים להעדיף פועלים יהודים. על פי שפיר, הרמת המפלכות היא חלק מהמאמץ להפיץ אידיאולוגיה זו.
ב1908 ההסתדרות הציונית התגייסה לרעיון והחלה בניסיון של קניית אדמות ויישובן בידי יהודים בתנאים שיעבדו את הקרקע בעצמם. ההפרדה הלאומית בתחומים השונים הגבירה את המתח בלאומי בשני הצדדים והניחה את אבנ היסוד גם ללאומיות הפלסטינית.
