יהדות מסורתית בישראל – מאפיינים ומגמות

הסיכום הוא חלק מסיכומי הקורס אנתרופולוגיה של הדת וכן אסופת סיכומי המאמרים באנתרופולוגיה

הרוב המכריע של האנשים המגדירים את עצמם מסורתיים בישראל הוא מקרב יהודי ארצות האסלאם. העמדה הזאת, של הגדרת אדם את עצמו מסורתי, הוא מרכיב בזהות של חלק חשוב בחברה הישראלית, והיא מצביעה על הקושי להפריד בין הוויכוח הדתי-חילוני לבין הבעיות האתניות במדינת ישראל.

למרות התחזקות התודעה המזרחית, יש בקרב המזרחים שתי עמדות שאותן קיבלו מן המוכן: העמדה המזרחית החרדית  מציבה את תורת ישראל כנר לרגליה, והעמדה המזרחית החילונית באופייה, מנתחת את המצב במונחים משולבים של דיכוי תרבותי ובמונחים מעמדיים.

רקע כללי:

המונח "מסורתי" הוא רב משמעי. המובן הראשון הוא במובן הסוציולוגי: בניגוד מודרני-מסורתי. היה חשוב, לשם הגדרה עצמית, להנגיד את החברה המודרנית לחברה שקדמה לה, ומכאן מוצאו של ניגוד זה. מובן אחר של המונח מופיע בביטויים כמו "המסורת הקאנטיאנית", "המסורת הסוציולוגית" וכו'. מובן אחד, שלישי, עולה כאשר אנו מדברים על המסורת כמנוגדת לתרבות אליטיסטית. מובן רביעי נוגע לקשר שבין המסורת לבין התרבות בכלל: מקובל לומר כי לכל תרבות יש מסורת שאותה היא מעבירה מדור לדור. ההגדרה של אדם את עצמו מסורתי אינה ניתנת בארבעת המובנים שהוזכרו. אין לזהות בין היות מסורתי לבין אחד מהמאפיינים האלה, אמנם במדינת ישראל הוענק 'כתר' העממיות ליהודים יוצאי ארצות האסלאם, וחלק גדול מהמזרחיים הם מסורתיים, אולם מדובר כאן במושגים שונים.

כאשר אדם בישראל מצהיר על עצמו שהוא מסורתי הוא בדרך כלל מתכוון לטעון שאין הוא חרדי ואין הוא אתיאיסט חילוני. אולם אין בכך אפיון חד משמעי של המסורתי, שכן אין בידנו הגדרה של החילוני או של החרדי.

המסורתי והנאמנות:

לכאורה אין מקום לעמדה המסורתית כלפי החיים, אנו אומרים שהאדם הוא דתי או לא דתי. אם הוא מאמין הוא דתי ואם אינו מאמין- הוא חילוני. המסורתי נמנע מדיכוטומיות אלה. אז בודקים את מעשיו ורואים שהוא שומר חלק מהמצוות ולא את כולן. מצב זה כמובן אינו נוח לפילוסופיה של הדת, המלאה בדרך כלל בדיכוטומיות בין הקודש לחול, בין המאמין לחילוני. הקושי להגדיר את המסורתי אינו בעיה של המוגדר אלא של המגדיר. קושי זה הופך בסופו של דבר המאפיין של המסורתי. המסורתי אומר יותר: גם החילוני וגם הדתי אינם יודעים מה הם אומרים כאשר הם מתחייבים לכך שהאל קיים או שהאל אינו קיים. המסורתי מוותר על האפשרות שהגדרתו העצמית תיעשה בדרך של הצהרה על תיאוריה אשר לה הוא נאמן. החיים שלו נעים בדרך אחרת מהחיים של חבריו הרואים אידיאל בהגדרה עקיבה של עמדתם. המסורתיות היא החלטה לתת מקום אחר לחיי העיון, לאידיאולוגיות ולדילמות המוסריות שתוקפות את כל מי שחי בחברה המודרנית המורכבת. עמדה זו ניתן להשוות עם העמדה הקרטיזיאנית לפיה האידיאל של האדם קשור בשני מונחים: חירות ותבונה. באחד השלבים של חייו על האדם לעמוד מול כל ההשפעות שהשפיעו עליו ולהתחיל בבדק בית. עליו לבחון על אמונה ואמונה, גם אלה הנראות לו הוודאיות ביותר, ורק אחרי שבחן כל אחת ואחת מהן יאמץ את אלה שעמדו במבחן. ללא בחינה ביקורתית זו הוא חי בחטא הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת בחברה זו: דוגמטיות ואיבוד האוטונומיה שלו. המסורתי מוותר במודע על יחס זה לחייו ולעולם. אין הוא שואף למצוא את התיאוריה שאותה אי אפשר לערער ואת הערכים האדישים לזהותו. הוא רואה את עצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו והדבר המחזיק חוליה זו הוא הנאמנות שלו למה שנמסר לו על ידי הוריו. המסורתי אינו מסורתי מפני שחונך בבית בעל ערכים מסוימים. לא מדובר כאן בגרימה סיבתית. האדם הוא מסורתי כאשר הוא מקבל עליו מרצון את הנורמטיביות של עולמם של הוריו. ההצהרה על המסורתיות היא יחס אקטיבי לחיים, ויש בו ויתור מראש על חומרת הביקורתיות ועל ההגדרה העצמית. אבל יש בכך הגדרה עצמית מסוימת.

שאלות:

השאלה המעניינת ביותר העולה עבור המסורתי היא מהם גבולות הנאמנות? המסורתי אינו חוזר על העולם של הוריו. הערכים הללו מועברים בדרך של מסירה ולכן יש מקום לשינוי, לסיגול ולפרשנות. המסורתי אינו מקבל כל מה שאומרים לו. הוא נאמן גם לערכים אחרים , ולא רק לעולם הערכים של הוריו. אחת השאלות המציקות היא לאלו ערכים יש להיות נאמן? האם להיות נאמן לברית בין עם ישראל לאלוהיו, לתוכני אמונה מסוימים, לאחדות האל? הבעיה היא לא רק באיזו טענה להחזיק, אלה מהו המובן של הטענה הנידונה.

המנהג התרבות ומה שביניהם:

אחד המונחים הנסמכים ל'מסורתי' הוא המונח 'מנהג'. המסורתי הולך בעקבות מנהג אבותיו.  המסורתי אינו מי שחי רק 'על פי  הספר'. התנהגותו  נקבת על פי מנהגי אבותיו, הכוללים את השבת, את חגי ישראל ומועדיו, את מנהגי האבלות והשמחה, וכדומה. בנקודה זו יש לדייק: מצד אחד אין לזהות את המחויבות של המסורתי למנהגים עם ההבנה של המנהג בהלכה, מצד אחר אין  לצמצם את יחסו למנהגי ישראל ליחס כלפי תרבות בלבד.

עפ"י חז"ל קיים בסיס הלכתי לכך שמנהג מבטל הלכה, אך אין זאת הסיבה שהמסורתי מפרש אחרת את היחס בין המנהג לבין ההלכה. אף שהוא צמוד למנהג, המסורתי אינו בהכרח סמוך לפירוש הרבני הממסדי באשר ליחס שבין הלכה למנהג. ולכן הוא יקיים את מה שביכולתו  לקיים ואת מה שהכרתו ומחויבותו לעולמם של הוריו מובילות אותו לקיים.

המצב העדין שבו נמצא המסורתי מורכב מהרבה ניגודים עדינים. הכבוד למנהג אינו מתווך על ידי התפיסה של הסכמות הרבנית של בני דורו, אבל באותה מידה אין להסיק כי הוא רואה בציווי של עברו את הצו של תרבותו. מצד אחר, בניגוד לחילוני אין המסורתי מעגן את יהדותו בישראליותו.

לבסוף, המסורתי יכול בדרך כלל לחיות בשלווה עם החילוני ועם החרדי, למסורתי יש עניין בתנועה חופשית ובזרימה בין המחנות, ואין לו קושי למצוא בין שני המחנות, המקוטבים לכאורה, משהו שאינו משתייך למעגל שלו. מצד אחד אין הוא מזהה את היהדות עם דת ואין הוא נותן יד לרטוריקה ההופכת את החרדי ל'מיעוט דתי'. מצד אחר אין הוא רואה ביהדותו לאומיות גרידא. בערכים רבים הוא שותף לחילוני, ובערכים אחרים הוא שותף לדתי החרדי. הוא אינו רואה את  האחר כטועה ואת האחר כצודק. איכות זו של המסורתי מקנה לו מקום של כבוד בציבור הישראלי, שכן עצם קיומם של מסורתיים רבים הוא חוליה המקשרת בין חלקים שונים של עם ישראל.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות