המהפכה הפמיניסטית וסימון דה בובואר

המהפכה הפמיניסטית היא אחת מהתופעות הבולטות של תרבות המאה ה-20.

אחד מהטקסטים החשובים של המהפכה הפמיניסטית הוא ספרה של סימון דה בובואר "המין השני"– ספר מאוד רדיקאלי ומהפכני רלוונטי מכיוון שהוא פמיניסטי ואקזציאליסטי

רקע למהפכה הפמיניסטית – זכות הצבעה לנשים בעולם:

1902- אוסטרליה היא החלוצה מבחינת זכות הצבעה לנשים

1906-פינלנד

1917- קנדה והולנד

1918-רוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית פולין ליטא, אנגליה

1920- ארה"ב תיקון בחוקה: בארה"ב מי שפעילה בנושא היא אלינור רוזוולט. אישה נוספת היא ורג'יניה וולף. שנות ה20

1920- בישראל נשים מקבלות זכות הצבעה למוסדות היישוב

1922-אירלנד

1930- דרום אפריקה רק לנשים לבנות, יוון וטורקיה

1931-ספרד

1944- צרפת

1971- שוויץ: מדינה כל כך מתקדמת מאפשרת זכות לנשים רק בשלב מאוחר מאוד

2005-כווית

2006-ערב הסעודית

בצרפת ב1944 כשלנשים ניתנת לראשונה זכות הצבעה, מדובר בהצלחה לאחר מספר כישלונות ורק אז משנים את ספר החוקים מתקופת נפוליאון(נפוליאון מכפיף את הנשים כרכוש של בעליהן) מדובר במהפכה מאוד גדולה. לכן הרדיקאליות שלה גבוהה הרבה יותר בגלל שמדובר בצרפת ולא במקום אחר. אחת הסיבות לכך היא גם הדומיננטיות של הכנסייה הקתולית במדינה (באופן כללי המדינות הקתוליות מעקבות הרבה יותר את התהליך מאשר מדינות פרוטסטנטיות). מלחמת העולם השנייה מהווה מפנה לחיוב מכיוון שבתקופה זו בארה"ב ובאנגליה 80% מהנשים יוצאות לעבוד בגלל המאמץ המלחמתי והימצאות הגברים בחזית ולראשונה בהיסטוריה עוסקות בעיסוקים שנחשבו עד אז מאוד גבריים (תעשיה, מפעלים וכו'). תהליך שמתרחש אחרי המלחמה יש עלייה מאוד גבוהה ברמת החיים והתפתחות טכנולוגית של מכשירים ביתיים (שואב אבק, מכונת כביסה,מקרר,מים זורמים,חשמל, רכבים, אמצעי מניעה) קורים שני דברים הפוכים על פניו כניסת הטכנולוגיה אמורה להקל על חיי האישה ומתפתחים התנאים האידיאליים ליציאת הנשים לעבודה אך מתרחש בדיוק ההפך נוצר האידיאל של עקרת הבית המאושרת בעקבות כל הפיתוחים במיוחד בארה"ב. אידיאל האושר המשפחתי נמצא בכל מקום. מדובר באידיאל פטריארכאלי שלא נעלם ביום אחד ומאוד קשה לשנות את הקונסטרוקציה של מעמד האישה. סימון דה בובאר טוענת כי באותה תקופה הדיכוי של הנשים היה סמוי ועל כן הוא מקשה עוד יותר על האפשרות למהפכה.

התנועות של נשים עד שנות ה50 בארה"ב קיימות אך דואגות בעיקר לרווחת נשים (תנאי ביטוח, תנאים סוציאליים) ולא שיווין. השינוי במאה ה-20 הוא שינוי לנרטיב האידיאל של נשים.

סימון דה בובאר (1908-1986) גדלה בבית שמרני בורגני ואין קשר למעמדה מבחינת דרכה הרדיקאלית. אך מהפכות הן בדרך כלל מאוד רדיקליות. היא פורצת דרך ולכן הספר שלה עם כל הביקורת הוא פורץ דרך הוא נכתב ב1949 בצרפת. השינוי שלה הוא בכך שהיא התקדמה מאוד באקדמיה, למדה פילוסופיה עם הוגי הדעות הכי גדולים בצרפת באותה תקופה וזה מה שמאפשר לה לפעול לקידום נשים. פסיכולוגיה של שנים באותה תקופה מלמדת כי נשים מפחדות מהצלחה אינטלקטואלית. באותה תקופה כל המחקר הוא גברי. הטענה של קרול גיליגן (פסיכואנליטיקאית) היא שפרויד הוא אחד האשמים ביחס לנשים את תפיסת קנאת הפין שלו. דה בובואר מאשימה את הנשים בתודעתן ואומרת שהמהפכה יכולה להתרחש רק כאשר הנשים עצמן ישנו את תפיסתן. היא בעטה בכל התפקידים המסורתיים של האישה היא בחרה לא להתחתן לא להביא ילדים לא לנהל משק בית. חייה בזוגיות עם זאן פול סארטר. היא חיה כל חייה הבוגרים בבתי מלון מכיוון שלא רצתה לנהל משק בית. כפורצת דרך היא חיה בצורה מאוד משונה. דה בובאר וסארטר חיו בחופש מיני (בפועל סארטר הגשים את הניסיון והיא הייתה אכולת קנאה) בהמשך ב68 כשהפמיניזם מתפשט היא מצטרפת לתנועות רדיקאליות של נשים אך בעת כתיבת הספר היא לא מדברת על התארגנות אלא על שינוי אישי של כל אישה ואישה. היא חיה את חייה כסוג של ניסוי מדעי. הטענה היא שמה שגרם לה לזהות את הבעיה היא כניסתה לאקדמיה ושם היא החלה להיות מסוכסכת עם הנשיות שלה מכיוון שלנשים באותה תקופה היה מאוד קשה להתקדם והיא החליטה שהיא רוצה להתקדם ועל כן היא בחרה לחיות חיים שלא כאישה מכיוון שבאותה תקופה לא יכול להיות שילוב של אישה וקריירה וצריך לבחור בין השניים. כשהיא התקרבה לגיל 40 היא החלה לכתוב אוטוביוגרפיה. עד אז הייתה פילוסופית קיומית שלא התעסקה עם נשים כלל. ואז סארטר חברה לחיים אמר לה שאם היא רוצה לכתוב אוטוביוגרפיה ויש לך קונפליקט עם הנשיות שלך אז חייבת לחקור את הנושא מבחינה פילוסופית ולכן היא מבצעת סינתזה בין הפילוסופיה הקיומית לבין בעיות הנשים הוא בעצם אמר לה לבצע גנאולוגיה למעמד הנשים. היא בודקת היסטורית, אנתרופולוגית, פילוסופית ופסיכולוגית על מעמד האישה ומדוע הוא נמצא היכן שהוא נמצא. אחת המסקנות שלה "לא נולדים להיות אישה אלא נעשים אישה" כלומר היא אומרת שהמכשול בדרך לחופש של האישה זה לא הביולוגיה שלה אפילו לא החוקים שנכפים עליה, לא מצבה הכלכלי אלא כל הדרך שעיצבו בתהליך החברות נשים בחברה. האצבע המאשימה שלה היא לתהליך הסוציאליזציה המערבית. המושגים שהיא מביאה בספרה:

אותנטיות- היא קוראת לכל הנשים לחיות באותנטיות אך מזהירה כי המחיר הוא בדידות חברתית ומי שרוצה לחיות בחברה היא תשלם בקונפורמיות. החברה מפחדת מפורצי דרך ולכן היא מתנגדת לכל אפשרות לשינוי. בעקבות כך דווקא נשים הן המתנגדות הכי גדולות של דה בובאר. לחברה יש כוח והיא מאוד אוהבת את המיינסטרים

האימפריאליזם של התודעה האנושית- סארטר קובע כי לחברה יש נטייה לאימפריאליזם של התודעה. מי שלא יהיה בתודעה של הרוב הוא יוגלה. הוא טוען כי הכניעה של האישה היא כבר לא פיזית הכניעה היא מנטאלית.

"היא מוגדרת ומובחנת בזיקה לגבר ולא הוא בזיקה אליה היא המשנית הלא חיונית בניגוד לחיוני, לא גורל ביולוגי, פסיכולוגי או כלכלי הוא הקובע את הדמות שהנקבה האנושית מציגה בחברה, התרבות היא המולידה יצירה זו שבין הזכר לסריס "- דה בובאר טוענת כי כל ההיסטריה מגדירים נשים בצל הגברים המקור של תפיסה זו היא בתנ"ך כאשר האישה נעשתה מצלעו.

היא מתארת את הנשים כלכודות בתוך גוף ביולוגי שלדעתה הוא שלילי לחלוטין: המחזור מתועב בעיניה הלידה היא סיוט בעיניה. הביקורת כנגדה היא על כך שהיא לא אמרה דבר על עונג מיני.

משפט קשה נוסף שלה "שחלותיה דנות אותה לחיות לנצח על ברכיה"

באחרית ימיה היא מודה שהיא קצת הקצינה עם העניין הגופני אבל היא מתעקשת על דבר אחד. היא יוצאת כנגד אג'נדה שרווחת גם היום מאוד שהביולוגיה הנשית על תכונותיה הן מקור לאחווה לחמלה לשלום. היא טענה כי אם ימשיכו להגיד כי המאפיינים הביולוגיים גורמים לחמלה וטוב זה לא יאפשר לשנות תודעה.

בצרפת כאשר היא כותבת הספר לא מתקבל רק ב1968 כאשר קמות התנועות הפמיניסטיות בצרפת והתנועות הרדיקליות בארה"ב אימצו את הספר (גם בקרב שורפות החזיות) בעקבות ההתנגדות לביולוגיה הנשית.

למרות הביקורת כלפיה הרבה נשים תיארו אותה כאידיאל של חופש נשי. עד היום בפמיניזם המודרני והרך הנשים לכודות בקונפליקט מודרני ומובנה.

עם זאת, למרות המהפכה הפמיניסטית, הנרטיב של אשת חיל מושלמת הוא עדיין השולט כיום.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות