מישל פוקו והפוסטמודרניזם

מישל פוקו הוא אחד הפילוסופים החשובים של החשיבה הפוסטמודרנית והוא אחד ממשיכי דרכו החשובים של פרדריך ניטשה. פוקו כתב את תולדות השגעון בעידן התבונה וכן "לפקח ולהעניש", כמו כן פוקו כתב רבות גם על מיניות וכוח. לאקדמיה הייתה בעיה גדולה עם פוקו מכיוון שהוא יצא כנגד הגדרות והיה מאוד קשה להגדיר את תחום המחקר שלו. מישל פוקו חי מ1926-1984 למד פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה. הוא מבסס את מחקרו על גנאלוגיה אך משתמש כגנאלוגיה כמתודולוגיה ביקורתית. פוקו התחקה אחר שתי גנאלוגיות מרכזיות והן מיניות ושיגעון. כשהוא מדבר על גנאלוגיה של המיניות הוא הולך אחורנית בתרבות המערבית ומחפש את השורשים של השנאה כלפי הומוסקסואליות. ביוון העתיקה למשל היה מדובר בתופעה מקובלת ורווחת. פוקו מוצא כי המקור הוא בנצרות שמחקה את היהדות אך קיצונית יותר (המשמעות שאיסור כזה מופיע בטקסט הדתי אומרת שהיה מדובר בתופעה נרחבת). פוקו בעצם לוקח את התרבות המערבית ומשכיב אותה על ספת הפסיכולוג. פוקו טוען כי היחס למיניות הוא מאינטרסים וכוח בחברה. הוא אומר כי הכנסייה הקתולית ריכזה המון כוח מכיוון שהיא שלטה על המיניות. הוא טוען כי היחס הוא לא נקי ויש בעלי אינטרס שמשפיעים על ההתייחסות התרבותית לתופעה מסוימת. הטענה היא שהחברה מעצבת לנו קונסטרוקציות חברתיות( קונסטרוקציה היא תבנית מחשבתית שקיימת ברמת הפרט אך קשורה לקונסטרוקציה חברתית תרבותית). פוקו בעצם מבצע דה-קונסטרוקציה מכיוון שהוא מעמת אנשים עם הקונסטרוקציה הוא יוצר דה-קונסטרוקציה לאותה תבנית. פוקו לוקח תופעה שמכונה שיגעון. כאשר משתמשים במילה משוגע מדובר בתפיסה חברתית. ואותה כפסיכיאטר חוקר פוקו. הוא טוען כי מי ששולט בידע בעצם יש לו שליטה טוטאלית על החברה והקונסטרוקציות. כאן פוקו שם אצבע מאשימה כלפי הפסיכיאטריה והאקדמיה בכלל. הוא פותח את ספרו בטענה כי מי קבע שאותו רופא עם חלוק לבן הוא אלוהים שיקבע מה נורמאלי ומה לא. הוא משווה את היחס למשוגעים בחברה המערבית למצורעים. הוא נכנס לבתי חולים פסיכיאטריים ובודק את יחסם של הרופאים כלפי המטופלים ויחסם של המטופלים כלפי עצמם. פוקו בעצם מבצע גנאלוגיה לשיגעון הוא בודק מתי וכיצד מוגדר היחס החברתי כלפי התנהגות מסוימת והיא מוגדרת כבלתי נורמטיבית. פוקו לוקח תופעה שהוא מכיר אותה כפסיכיאטר ואומר איך יכול להיות שהתחילו לכלוא משוגעים בבתי סוהר, איך קרה שהחברה התייחסה לשיגעון כאל מוקצה. הוא טוען כי מהמאה ה-17 התחילו לתפוס את המשוגע כמצורע רק אז החלו במוסדות והרחקה ובנידוי. עד המאה ה-17 להיפך היה לו תפקיד הוא היווה מקור חוכמה, נבואה. בתקופת הרנסאנס הייתה תופעה שנקראה ספינות השוטים, כאשר לא ידעו מה לעשות עם חולי נפש שיכנו אותם בספינות אחת הסיבות לכך היא הטענה כי מים מאוד מרגיעים סיבה נוספת היא מכיוון שלא רצו שהם יהיו במקום מסוים ולכן השיטו אותם ממקום למקום אך עדיין הם הגיעו בכל פעם לעיר אחרת והביאו בשורה. ייחסו להם שהם לא נורמטיביים אך עדיין היה להם מקום של כבוד מכיוון שהם בעלי מקור ידע. במאה ה-18 השיגעון נתפס כבהמיות ובושה. אומר פוקו שבחברה המודרנית (החל מהמאה ה-19) מחלת הנפש הופכת להיות מושג רפואי, קטגוריה נפרדת, כולאים אותם, מטפלים בהם. נוצר מוסד שלם של התעסקות בשיגעון. פוקו אומר שבעצם התופעה התחילה בעקבות דקארט (אני חושב משמע אני קיים) מכיוון שהוא היה הראשון שעשה הפרדה דיכוטומית בין גוף לנפש ובעצם הטיפול של כל אחד מהם צריך להיות בנפרד ולכן הייתה התמקצעות ממודרת שאותה מבקר פוקו מכיוון שכל רופא מטפל בתחום הספציפי שלו ולא רואה מעבר לכך. על ידי כך פוקו מבקר גם את הדיסציפלינות האקדמיות שמצמצמות כל דבר לתחום מאוד צר. ההפרדה עשתה נזק נוראי לעולם המערבי אומר פוקו. הביקורת שלו על המערב היא שאם אין לי מגירה להכניס אותך אני לא יודע כיצד להתייחס אליך. הכול במערב הוא אטומיזם. פוקו יוצא כנגד ריכוז הכוח של המדע מכיוון שגם במדע יש אינטרסים חזקים ומי שבעל כוח משפיע. פוקו טוען כי כלאנו בבתי כלא אנו שופטים אנשים במונחים של תבונה ורציונאליות. המשוגע מאיים על הסדר ועלול לפגוע בכוח של בעלי האינטרס. פוקו מדבר על סגידה למדעי לטכנולוגי ולרציונאלי. מודרניות היא אסכולה ששלטה החל מהמאה ה-19 שיצאה כנגד מה שלא רציונאלי אך יותר מזה כשאומרים מודרנה ישנה אמונה באמת אחת. לכל דיסציפלינה בתקופה זו יש אמת אחת שצריך לחתור לגלות אותה ולחיות אך ורק על פיה. המדע במודרניות היה בעל בית לאמת. ניטשה מתחיל ובעקבותיו פוקו באומרו כי אין אמת אחת אבסולוטית. ניטשה אמר כי הכול זו פרשנות ואין אמת "לעולם לא נוכל להגיע לכל המעיינות הסודיים של העולם" האדם הוא יצור מפרש אומר ניטשה וכל מחקר אקדמי הוא פרשנות והיא לעולם לא נקייה מהחוקר. ההתיימרות להיות אובייקטיבי וללא נטייה היא בלתי אפשרית. הפוסט-מודרניזם לא מאמין בסיפור העל אלא מפרקת אותו לסיפורי משנה. כלומר סיפורים שונים יכולים לחיות זה לצד זה ולא צריך לשלול אף אחד מהם אלא לנצל את כולם ואין צורך לקבוע מי יותר טוב. פוסט-מודרני הוא חוסר אמון בסיפור על אחד מאגד וגדול. אחת הביקורות על הפוסט-מודרניות הוא שרעיון המדינה לא ממש יכול להתקיים. מדינה הוא רעיון מודרני מכיוון שבמדינה יש צורך באמת אחת משותפת ובפוסט מודרניות שוללים אפשרות זו. פוסט מודרניזם הוא בעייתי בתחומים חברתיים. פוקו מדבר הרבה על כוח,ידע,פרקטיקה ושיח ואמר שיש יחסי גומלין בין כולם. פוקו מגדיר שיח ככל הכללים הערכים והנורמות בדיבור שפה היא רק האמצעי. השיח הוא כל מה שמקובל ולא מקובל בשיח של תרבות מסויימת. השיח משקף את הקונסטרוקציה. מישל פוקו אומר תקשיבו לשיח ותלמדו על הקונסטרוקציה החברתית. פרקטיקה היא התנהגות הפוליטית, החברתית והמוסדות בחברה. הוא טוען כי בין פרקטיקה ושיח יש כל הזמן אינטראקציה. ידע הוא לא רק מה אנו יודעים אלא גם איך אנחנו יודעים. פוקו טוען כי לכל תקופה יש את הידע שלה. בכל תקופה יש שיטה אחרת לידע במודרניות מדובר במדע ומדע בלבד. כוח הוא היכולת של קבוצה להוציא לפועל מטרות. מקור הכוח הוא ידע ולכן יש קשר חזק בין הכוח לידע. פוקו טוען כי מערכת פוחדת מאיבוד שליטה על סדר.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: