פרשנות סיפור קין והבל בבראשית פרק ד'

פרשנות סיפור קין והבל בבראשית פרק ד'

הסיכום להלן הוא חלק מאסופת הסיכומים בנושא ספר בראשית מתוך מאגר המשאבים ביהדות וכן מאגר הסיכומים בתנ"ך באתר.

בראשית פרק ד' מתאר את סיפורם של קין והבל לאחר הגירוש מגן העדן. חוה קוראת לבן "קין" בגלל שקנתה, יצרה איש עם ה'. נשמע כמעט שיש שלושה שותפים ליצירת הבן. כשהיא יולדת את הבל, אין הסבר לשם. ייתכן והיה לו שם מקורי אחר, אבל המספר נותן לו שם זה כרמז לבאות. קיים רמז ברור שהבל משתדל בהבאת הקורבן שלו – "הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן". על קין לא נאמר שהוא הביא משהו מובחר. עוד מעט המספר יעודד דווקא לקבל את הקורבן של קין. לפי רש"י – עם קין נולדה תאומה אחת ולכן כתוב "את קין" – המילה את מוזכרת פעם אחת, ועם הבל נולדו שניים ולכן המילה מוזכרת פעמיים – "את אחיו את הבל". לכן להבל יש עדיפות יותר גבוהה.

לגבי עיסוקם של קין והבל – רש"י טוען שראה הבל שה' קילל את האדמה ולכן פרש מעבודתה. על פי קריאה זו הולך קין לעיסוק זה דווקא בגלל שהוא תחום איזוטרי. בגלל שלא כתוב בפירוש על קין שהוא הביא את ה-הכי טוב, למדים אנחנו שהוא הביא מהאשפה. אם קוראים כמו רש"י, אין זה מפתיע שה' קיבל את הקורבן של הבל על פני קין.

אבל דווקא כשה' גרש את האדם מגן עדן, הייעוד החדש שלו היה לעבוד את האדמה. אם כך, אולי קין הוא זה שמממש את רצון השם והבל הוא ש"מתחכם".

'מקץ ימים' – כעבור שנה הביא קין מנחה לה', כלומר אלו הם הבכורות של קין. ולכן כתוב "גם-הוא מבכורות צאנו". אולי המספר מציג דווקא את הבל כזה שמחקה את קין. אם כך, מדוע להפיל את הקורא בפח? הרי ה' מקבל רק את הקורבן של הבל, אז למה לחשוב שקין הוא המועדף? בהקשר הספרותי – יש גיבור לסיפור והוא קין. הבל הוא דמות משנית ומאוד אוהבים אותו – הוא האנדרדוג שמרחמים עליו. הקורא אמור להזדהות עם התהליך הנפשי שעובר על קין מאחר והוא גיבור. המספר מעודד אותנו להיזכר בדבר שקורה לנו כל הזמן – אנחנו חושבים שמגיע לנו אבל נעשה לנו עוול. חשוב מאוד להזדהות עם קין מהתחלה כדי להתחנך מהסיפור הזה. בהקשר התיאולוגי – העובדה שאנחנו לא יכולים להכריע איזה קורבן ראוי להתקבל או שאנחנו מרגישים ששני הקורבנות צריכים להתקבל מובילה את הקורא לחוויה שמי שאמור להכריע בסופו של דבר זה האל בעצמו. הסיפור רוצה לומר – גם אם אנחנו מעדיפים את קין על הבל, הראות שלנו מוגבלת, אנחנו רואים רק איך שהדברים מתבטאים כלפי חוץ ולא את מה שקורה בנפשו של קין. היחיד שישפוט וידע הוא האל עצמו.

איך יודעים שהם כן שווים? הכתיבה היא כתיבה כיאסטית – מסורגת, היא מסמלת סוג של מאזניים (קין-הבל, הבל-קין, קין-הבל).

בהמשך ניתן הסבר מדוע לא התקבל הקורבן של קין – פרק ד', פס' ז. הקריאה המקובלת ביותר היא באמצעות הפיסוק הבא – "הלוא אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב- לפתח חטאת רובץ". לפי פיסוק זה; אם תיטיב את הקורבן או את דרכיך, אז שני פירושים ל'שאת':

  1. לפי הרמב"ן – שאת פניך, בהתאם לביטוי שנאמר לפני. כלומר, להרים ראש בניגוד לפנים נפולות.
  2. נושא ערבון ופשע – ייסלח לך, אשא את כל עוונותיך.

…אם לא תיטיב, חטא תמיד ירבוץ לפתחך (יצר רע) גם אם נראה שהגעת לסוף הדרך. זוהי אזהרה לקין – נפילת הפנים היא רק ההתחלה, בהמשך תיפול על ידי היצר הרע.

דרך אחרת לקרוא את המשפט – "הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רובץ". לפי קריאה זו, כאילו כתוב "משאת" – מתנה, קורבן או מנחה. כלומר בין אם תיטיב את הקורבן ובין אם לאו, לא זאת הנקודה. העיקרון הוא החטא שרובץ בפתח, הדברים הלא טובים שהוא עושה. איזשהו חשבון נפש שקין צריך לעשות עם עצמו. היצר משתוקק להפיל אותו בפח, אך יש למשול בו. הפסוק מזכיר מאוד את מה שה' אומר לחווה, אבל על כך נפרט בהמשך.

בפסוק ח' נכתב שקין אומר משהו להבל אך לא מצוין מה נאמר. לפי הנוסח של תרגום ה-70, קין אומר להבל "לכה נצא השדה". כלומר, מכאן שקין תכנן את הרצח מראש. חוקרים רבים טוענים שדווקא בגלל שכל כך מפתה לאמץ את נוסח התרגום ה-70, אמורים לאמץ את הנוסח הקשה. כלומר, כפי שהוא כתוב.

אם הכוונה היא שקין פשוט דיבר אל הבל ואז הרג אותו, המשמעות היא שלא היה תכנון מראש והרצח קרה מתוך התפתחות המצב. במה המחסור בתוכן הנאמר להבל תורם לסיפור? כנראה התפתח שם איזשהו דיאלוג שבמהלכו הבל עיצבן את קין. המחבר לא מספר מה היה תוכן הדיאלוג כדי שלא נוכל להצדיק את הרצח. לא משנה מה נאמר בשיחה – רצח הוא שבירת כל הכללים.

אלוהים שואל את קין היכן אחיו, לא בגלל שהוא לא יודע היכן הוא אלא זה דומה למקרה של אדם בגן עדן – הוא נותן לקין הזדמנות להתוודות על מעשיו, להתייסר עליהם ולקחת אחריות. קין מתנער מהשאלה וטוען שאינו אחראי על אחיו.

העונש של קין נחלק לשני רכיבים שונים:

  1. 'נע ונד תהיה בארץ' – עונש של נדודים תמידיים, גלות. בשביל עובד אדמה זהו עונש מאוד דרמטי.
  2. 'לא תוסף תת כוחה לך' – האדמה לא תמשיך לתת לך את פירותיה בשמחה ובשלום. יתקיים סכסוך בינו לבין האדמה.

האדמה היא מוטיב חשוב בעונש – קשור למשפט שנאמר 'ועתה ארור אתה מן האדמה':

  1. מ' המקור: אתה מקולל כי האדמה מקוללת – האדמה היא המקור לארירות
  2. מ' היתרון: האדם יהיה ארור יותר מהאדמה

ה' כועס גם על האדמה משום שהיא "פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך" – הסכימה לבלוע את דמו של הבל. יש כאן האנשה מאסיבית של האדמה, הדם העובר מידי קין אל בטן האדמה. מתחבאת פה תפיסה מקראית נרחבת – גם האדמה שותפה לרצח. כל עוד דם הנרצח חשוף, הוא מבקש את נקמתו של הרוצח. ברגע שהוא נבלע –הרצח באיזשהו מובן נעלם. זוהי העלמת ראיות. נראה שהם פעלו ביחד במעשה הרצח, ולכן לא יוכל יותר ליהנות מפרי האדמה.

אלוהים ממשיך לשמוע את קול זעקות דמו של הבל מן האדמה למרות שהוא כבר נבלע, ולכן אלוהים הוא זה שיעניש את קין.

קין אף מגיב באופן בכייני – העונש שניתן לו גדול מדי מנשוא. בנוסף לכך, הוא מפחד שיהרגו אותו בקלות מאחר והוא יהיה נע ונד – "והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני". אברבנל דווקא הופך את הקריאה – קין מייחל לכך שמי שימצא אותו יהרוג אותו כדי שלא יצטרך להסתובב עם החרפה הזאת בין רבים.

מדוע קין לא נענש בעונש מוות? בחשיבה המקראית, עונש מוות לרוצח הוא דבר חשוב ודרמטי מאוד ולא ניתן להמירו בממון בניגוד לחוקים המסופוטמיים. איך בסיפור הרצח הראשון בתולדות האנושות, לא מומשה התפיסה המקראית הקוראת להוציא להורג את הרוצח? הגישה המקובלת לגבי השאלה 'מדוע קין לא נענש במוות' היא שאין לראות בקין רוצח במזיד אלא בשגגה. לפי תיאוריה זו, או שקין לא ידע שאסור לרצוח ואם כך, מדוע בכל זאת הוא מתחמק ולא נושא אחריות? או שהוא לא ידע איך הורגים ולכן זה נעשה בשגגה ולא בזדון. יתרון הקריאה זו של קין כרוצח בשגגה הוא ההבנה מדוע עונשו הוא גלות – במקרא העונש על רצח בשגגה הוא גלות. הקושי החמור בקריאה זו נעוץ בפסוק "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" – הקימה על מנת להרוג מצביעה על כוונה. בנוסף, קין לא אומר באמת שהוא שגה אלא הוא פשוט מתלונן על העונש.

השוואה בין חטא קין לחטא האדם הראשון

–        פסוק אחד בסיפור קין והבל זורק את הקורא בעל כורחו לסיפור גן עדן – "ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". אל חווה ה' אמר "ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך". הצירוף לא מופיע עוד בתנ"ך, אין סיכוי שזה מקרי, יש איזושהי כוונה למחבר. היצר הרע משתוקק אל קין, אבל קין נדרש למשול בו. כלומר האישה מקבילה אל היצר הרע. ההשוואה לא מסתכמת בזה – זהו רק חלון שדרכו אפשר להציץ על אנלוגיה הרבה יותר רחבה.

–       בראשית פרק ד' פסוק ט' – ה' פונה אל החוטא ושואל אותו איפה אחיו. גם אל אדם הוא פונה ושואל אותו "איכה?". בשני המקרים התגובה היא בריחה מאחריות כדי לא להודות באשמה.

–        ה' טוען לגבי שניהם שהם ארורים מן האדמה. כל החוטאים בגן עדן משתקפים דרך החטא של קין

–        קללת האדמה.

–        בשני המקרים הם מגורשים מעדן ולאחר מכן יודעים את הנשים שלהם.

חטא גן עדן הוא אבטיפוס של החטא הדתי. בסיפור גן עדן ההצדקה היחידה לאיסור על האכילה היא שה' הוא זה שציווה כך. חטאו של קין הוא אבטיפוס של החטא המוסרי. ה' לא אמר לקין שאסור לרצוח, אם כן איך הוא מעניש אותו? לכל קורא ברור שהוא עשה דבר אסור, וגם בתשובתו של קין ברור שהוא יודע שזה לא בסדר. כאן אין משהו חיצוני, אלא המוסר צריך לבוא מבפנים מטבעו של האדם. ההקבלה בין שני סוגי החטאים היא מהפכה בעולם הקדום – התפיסה היא שבעולם העתיק כל מה שמעניין את ה' הוא ההיבט הדתי והחוקי. מההקבלה הזו משתמע שה' מתערב בהקשר המוסרי לא פחות מההקשר הדתי.

כדי להציע אלטרנטיבה לתשובה על השאלה 'מדוע לא ניתן לקין עונש מוות' ניתן לפנות לסיפור אחר מתוך שמואל ב', פרק יד'. לדוד היו כמה וכמה בנים. לאבשלום הייתה אחות בשם תמר (מאב אחר). בן אחר שלו הוא אמנון. אבשלום לא מסוגל לסלוח לאמנון על שאנס את תמר ולכן הוא הורג אותו. עקב כך אבשלום נאלץ לברוח מהממלכה ואינו בתקשורת עם דוד. יואב בן צרויה מאתר את המצוקה המשפחתית ופועל בנושא. יואב בן צרויה מחפש אישה חכמה בתקוע כדי שתפנה לדוד. היא מספרת לדוד על שני בניה שהיו בשדה, על כך שהאחד הרג את השני. הריגת הרוצח היא תפיסה של צדק – אין הצדקה לחיים של אדם שהרג אדם אחר. אבל עונש מוות גורם לסבל אצל אנשים שלא מגיע להם לסבול, ובמקרה הזה יש גם עניין של חיסול שושלת במידה ויהרגו את הרוצח. הנמשל כאן הוא שיש לסלוח לאבשלום. בסוף הסיפור אכן דוד פודה את האח ממוות וגם משלים עם אבשלום. מסיפור זה אפשר לענות על השאלה מדוע לא היה עונש מוות לקין. אם קין ייענש בעונש מוות המשפחה כולה תיכחד, כמעט כאילו אין ברירה לפדות אותם ולהגלות אותם. לכאורה כל התזה הזו נשענת על ההנחה שהאב מת ולכן אין המשך לשושלת. בסיפור של קין והבל אדם עדיין חי. כל עוד אין לאדם עוד ילדים אי אפשר להרוג את קין. בהמשך אכן נולד עוד בן וסיפור קין נפתח מחדש.

בראשית ד', פסוק טו' – בהמשך, לאחר שקין מתלונן ה' מבטיח לו שהוא ישמור עליו (פי 7). הוא תובע עליו אות כדי שידעו להתרחק ממנו. יש כל מיני פירושים לאות הזאת; ישנם מדרשים שטוענים כי צמחה לו קרן. יכול להיות שהאות לא התבטאה על גופו אלא אלוהים עשה לו סימן לכך שיהיה איתו תמיד. ייתכן ואות זו היא תפילין – הנחת תפילין נתפסת כהגנה. קין מגורש לקדמת עדן – מזרחה.

לקין נולד בן – חנוך, והוא מחליט לבנות עיר על שמו. יש כאן סתירה – אדם שנדון לגלות בונה עיר. ההסתייגות היא שהוא קורא לעיר על שם הבן והוא גלה מהאדמה בכך שהוא בונה עיר עם חומות.

למך, מצאצאי קין לוקח לעצמו שתי נשים – נראה שעד הדור שלו תמיד הייתה אישה אחת. יבל בנו האחד היה אבי יושב אוהל ומקנה – יכול להיות שפיתח טכניקות חדשות לרעיית צאן. יובל אחיו היה המוזיקאי הראשון. שני ילדים נוספים – תובל-קין חורש ברזל, ובת – נעמה-קין.

למך כתב שיר לנשותיו – עדה וצילה:

"עדה וצילה שמען קולי

נשי למך האזנה אמרתי…"

זוהי תקבולת – דבר מאוד רווח בשירה המקראית.

"…כי איש הרגתי לפצעי

וילד לחבורתי

כי שבעתיים יוקם קין

ולמך שבעים ושבעה"

שני הבתים הנוספים פותחים ב"כי", ושניהם תקבולות. בראשון תקבולת חסרה – יש להשלים את המילה המקבילה ל"הרגתי". השני הוא תקבולת חסרה וכיאסטית. לפי הגישה הרווחת המודרנית הנחת היסוד היא שבתקופת קדם ציידים ששבים מהציד שרים שיר הלל או ששרים בשבילם שיר הלל. יש פה דמיון לשיר של ציד. כאילו למך אומר שהוא הרג מישהו כתמורה לפצע שלו. קין קיבל הגנה פי 7, ולמך קיבל הגנה אפילו פי 77. לא רק שלמך הרג מישהו, הוא גם מתגאה בכך. הוא רואה בזה עדות לחוזקו וגבורתו.

אדם וחווה הביאו עוד בן – שת. במקביל לשושלת קין, התפתחה גם שושלת שת. אם יש עוד בן, אולי עונשו של קין נפתח מחדש, עוד בעיקר בהתחשב בעובדה שהשושלת שלו ממשיכה במה שהוא עשה (כפי שמסיקים משירו של למך). המשפחה של למך היא יצירתית אך גם מאופיינת ברצח, בדיוק כמו קין שהיה יצירתי ורוצח. העובדה שזה קורה בתחילת השושלת של קין ובסופה יוצרת לנו מסגרת ספרותית. המסגרת נוצרת גם מסוף השיר של למך. חוסר היצירתיות בשמותיהם של בניו של למך והדמיון ביניהם לשמו של הבל מחזירים אותנו לדור הראשון.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות