חטא האכילה מעץ הדעת בבראשית ג' – פרשנות

חטא האכילה מעץ הדעת בבראשית ג' – פרשנות

הסיכום להלן הוא חלק מאסופת הסיכומים בנושא ספר בראשית מתוך מאגר המשאבים ביהדות וכן מאגר הסיכומים בתנ"ך באתר.

בראשית פרק ג' מציג את סיפור חטא אכילת עץ הדעת. המילה ערום שקשורה לנחש הפעם במשמעות אחרת מאשר האדם והאישה – הנחש ערמומי. משחק המילים הזה – צימוד מילים – איננו מקרי. ישנם מקרים בהם צימוד מילים נותן משמעות נסתרת למה שהכותב רוצה לומר. העירום של האדם והאישה מזכיר תמימות, נאיביות, ולידם הנחש עם משמעות הפוכה לגמרי. מדוע הנחש פונה דווקא אל האישה? אולי יותר קל להפיל את האישה בפח מאחר והיא לא שמעה את הציווי של אלוהים ישירות. הנחש שואל שאלה שברורה התשובה עליה כדי להגזים ולעשות עליה רושם, כמעט כדי לבלבל אותה ולתת לה תחושה שהאיסור לא סביר. לא רק שהנחש מגזים, אלא מגזים במילותיו של ה' – 'מכל עץ הגן' זהו ביטוי שהוזכר על ידי ה'. יש להשוות בין הדרך שבה האישה מצטטת את ה' לבין מה שהוא באמת אמר.

צו ה': 'מכל עץ הגן אכול תאכל…ומעץ הדעת טוב ורע – לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות'.

ציטוט האישה: 'מפרי עץ הגן – נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון'.

בהסתכלות ראשונה, ניכר שהיא נשענת על התבנית הכללית שה' אמר לאדם. היא פותחת בהיתר, בדומה לדבריו, וההמשך הוא איסור, גם בהתאם לה'. בסוף בא איום בעונש. אך אם עוקבים אחרי דבריה, ניתן לראות איך בשינויים קלים המספר מראה שהיא קצת מנסחת אחרת:

  1. האישה משמיטה את המילה "מכל" בהתחלה, וניתן לחוש שהיא כבר מצמצמת את ההיתר.
  2. 'אכל תאכל' – הרחבה של הפועל המתיר, והיא מסתפקת במילה אחת – 'נאכל'.
  3. האישה מרחיבה את האיסור – 'ולא תגעו בו'. יש לציין שהיא יודעת על האיסור מהאדם, ולכן יכול להיות שהיא מצטטת אותו. ייתכן והוא החליט ליתר ביטחון לסייג ולהגיד שגם אסור לגעת. בסופו של דבר, אין זה משנה מאחר והקורא שומע את זה מפי האישה.
  4. ה' אומר 'מעץ הדעת טוב ורע' – נותן שם ספציפי וייחודי לעץ שממנו אסור לאכול. האישה לא נותנת לו שם ייחודי, ונותנת תחושה שהעץ שממנו אסור לאכול הוא הגדרה יותר רחבה מעץ אחד ויחיד.
  5. הביטוי 'אמר אלוהים' שהיא מוסיפה ייתכן ומציין את הקונוטציה של אלוהים לאיסור ולא להיתר. כל שפע הטוב והברכה לא גורם לאדם לחוויית האמונה הדתית אלא האיסור.
  6. ניתן גם לראות איך ההיתר נעשה קצר והמשפט של האיסור נעשה ארוך יותר.
  7. האיום בעונש שוב מצומצם מול האיום שה' מציג. במקום להשתמש בכמעט הבטחה, היא משתמשת במילה 'פן' במשמעות של שמא, כלומר יש צמצום של הוודאות. במקום 'מות תמות' – 'תמותון'.

הנחש מבטל את האיום המקורי של ה' ולא רק של האישה – "לא מות תמתון", אולי כדי שלא ייפתח פתח שהיא תרגיש שהיא לא דייקה. לאחר מכן שוב מבטל הנחש את דברי ה' במשפט "כי ביום אכלכם ממנו". במקום להמשיך עם איום הוא טוען ש"נפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". בשלב זה של הסיפור לא ניתן לדעת מה המשמעות של טוב ורע. ייתכן וזו רמיזה להבחנה מוסרית. האם הנחש הוא רק מנוול או גם שקרן בהבטחתו? פסוק ז' מתאים להבטחתו, גם בתוכן וגם במבנה, עד המקום בו נאמר שהם יודעים שהם עירומים במקום לדעת טוב ורע. נראה כמעט כאילו הסופר רוצה להפיל את הקורא בפח – ליצור אכזבה. במקום שידעו משהו שקשור למוסר, לתיאולוגיה, הם יודעים משהו שקשור לגוף שלהם. בסופו של דבר הרי התוצאה של החטא היא תולדה של כל צורת החיים כפי שאנחנו מכירים אותה. זוהי תוצאה מאוד דרמטית, מדוע אם כך בחר הסופר דווקא לציין שהם התביישו בעירומם.

כביכול נראה שה' לא יודע איפה האדם נמצא כי הוא שואל "איכה". לפי רש"י לא מדובר בכך שה' לא יודע היכן הוא נמצא, אלא הוא נותן לו פתח לנסות להצטדק ולחזור בו ממעשיו. יש שטוענים שאיכה מיוחס לכך שנאבדה נאמנותו, על כך שהוא חטא. האדם לא מתוודה על חטאו, הוא מתחמק ובורח מהאחריות. ה' שוב נותן לו את זכות הדיבור וכביכול "משחק אותה תמים" ואינו יודע שחטא. ושוב, במקום להתוודות – מאשים את האישה. בנוסף הוא לא מעביר רק את האחריות על האישה כי בעקיפין הוא גם מאשים את אלוהים "האישה אשר נתתה עמדי". מוצג פה סוג של כפיות טובה. בשלב זה ה' פונה לאישה – היא מפלילה את עצמה ומאשימה את הנחש על שהיא אכלה למרות שה' לא שאל לגבי אכילה מהעץ (ה' שואל למה היא נתנה לגבר לאכול, והיא עונה למה היא אכלה). במשפט זה חוזר העיצור ש' – מצלול – כדי שנשמע ברקע את הנחש.

קריאות שונות כפרשנות ל"דעת" בבראשית ג':

מאחר והעונשים שונים, ניתן להבין שגם החטאים שונים. כדי להבין את העונשים צריך לשאול מהו עץ הדעת ומהו תפקידו. הקריאה הפשוטה ביותר – דעת קשורה ברמה הפשוטה ביותר להכרה קוגניטיבית, הכרה פנימית של אדם שתופס את המציאות שסביבו על ידי השכלה. כתוב בפירוש "ונחמד העץ להשכיל" – האישה חומדת את פרי העץ להשכלה. לפי קריאה אחרת – דעת פירושה מין. לפי אבן עזרא, זהו העץ שמוליד את התאווה המינית. במקביל לקריאה הראשונה קריאה זו כמעט הכרחית מאחר ובהמשך כתוב ש"האדם ידע את חווה את אשתו". בנוסף, לפי קריאה זו העובדה שהם עירומים היא קריטית – ברגע שנולדה התאווה המינית יש צורך בלבוש כדי למנוע חטא. נראה כאילו כל סיפור החטא הוא מסגרת ספרותית שבאה להסביר לקורא איך אדם וחווה התחילו מבלי שהם מתביישים בעירומם, ולאחר שחטאו כן התביישו. לאור הקריאה הזו, השימוש בביטוי "תאווה לעיניים" בתיאור העץ מתאים יותר ליצר המיני מאשר התרשמות מעץ. פירוש התאווה גם הכרחי להבנת העונשים.

הנחש – בפיתויו את האישה – גורם לה להיקרע בין מה ששמעה מבעלה לגבי האיסור לבין מה שהנחש אומר לה. כאשר היא מתפתה היא מפנה עורף לבעלה. הנחש הוא כמעין אבטיפוס של הגבר הזר שחודר לתוך זוגיות, זה שמסב את תשומת לב האישה בשונה מבעלה. לפי מדרשם של חז"ל הנחש ראה את האיש ואשתו מקיימים יחסי מין, והוא התאווה לאישה. לכן פיתה את האישה ושכב איתה. נראה כי הרגישו שיש אווירה של תאווה ומין בסיפור, ולכן פרשו אותו כך.

–        עונש הנחש – הנחש יהיה ארור (בהתחלה היה ערום מכל חיית השדה) מכל הבהמה וילך על גחונו. בהתחלה היה מעל כל החיות, הייתה לו תבונה יתרה, הוא ניצל אותה לרעה – סופו להיות נמוך וארור מכל החיות. מה שיותר חשוב – ה' יוצר איבה בינו לבין האישה. הוא לא יוכל לתקשר עם בני האדם – מציג תופעה שנחשים לא מבייתים.

–        עונש האישה – החלק הראשון של העונש 'הרבה ארבה עיצבונך והרונך' מלמד על צער הלידה; גם הכאב של הלידה, וגם ההיריון. איך זה קשור לסיפור? יבוא לידי ביטוי יחד עם העונש לאדם. החלק השני של העונש – 'ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך' – אם האישה לא הייתה משתוקקת אל בעלה הייתה יכולה לברוח ממנו. הוא מחזיר את האישה אל האדם לאחר שהנחש היה חיץ ביניהם. במצב אידיאלי, האדם לא מושל באשתו אלא יש אחדות. בעקבות החטא מתרחשת קריסה והוא נהפך למושל על האישה.

ניתן לקרוא את זה בצורה כזו שהלידה בכל מקרה הייתה אמורה להתרחש, והיא נהפכת להיות עונש. וניתן לקרוא את זה כך שהעונש הוא עצם הלידה – לולא החטא לא הייתה אמורה להיות לידה בעולם. האדם היה אמור לחיות לעד ולכן הגיוני לחשוב שהלידה לא הייתה אמורה להיות קיימת. הלידה מוצגת בסיפור כתיקון למוות – דרך להתמודד עם המוות, במקום שהאנושות תתמעט היא רק הולכת וגדלה.

–        עונש האדם – כאן ברור המודל של מידה כנגד מידה. הגן מלא פריון והאדם יכול לאכול מכל הצומח. כעת יהיה עליו לדאוג לגידול הפירות, והוא יעשה זאת בעצב. המשמעות המודרנית – אדם עובד כל היום בשדה כדי לפרנס את עצמו ואת משפחתו. כל יום הוא עושה את אותו הדבר וכל חייו כמעט מוקדשים לכך. האדם שנלקח מהאדמה, בסוף האדמה תמשול בו – יצמח רק קוץ ודרדר – ויחזור אליה. יש לכך היבט הרמוני אך בעקבות החטא מתקיים סכסוך בין האדם לאדמה.

לפני העונש, נראה כי מציאות החיים הייתה לגמרי שונה – האדם לא היה עובד לפרנסתו כל הזמן והאישה לא הייתה סובלת בתקופת ההיריון.

מי צודק בויכוח של קריאת עץ הדעת? הסיפור הוא רב משמעי. דרכי העיצוב שלו רומזות שיש לקרוא אותו בשתי התובנות יחד. מצד אחד הסיפור מורה על התפתחות אינטלקטואלית של האדם ואשתו, מצד שני מורה על התפתחות מינית של האישה והאישה. ישנו מקום בו ישנה הצטלבות של השניים – זהו סיפור התבגרות המבוסס בעיקרו על המרד באל. המרד כעמדה של אדם ואישה שרוצים אוטונומיה. בהקשר של בושה ועירום יש שני שלבים בהתפתחות ילד – השלב הראשון הוא הזמן בו הילד איננו מתבייש בעירומו עד אשר הוא מגיע לגיל 3-4 כאשר יש פתאום תפיסה של גוף ועירום. באותה עת, לראשונה ילד מכיר בהכרה מוסרית – הילד מבין שאין זה הגון למשל לקחת משהו של מישהו אחר. השלב השני הוא שלב גיל ההתבגרות בו מגלים משיכה מינית, ובמקביל "דיונים מוסריים אידיאולוגיים". סיפור גן עדן במידה זו או אחרת מבקש להיות סיפור סמלי שכולנו עברנו.

יש תחושה שהחטא הזה היה אמור לבוא, כאילו כל אדם מורד באיזשהו שלב כחלק מהעיצוב האוטונומי שלו. אלוהים הוא כמו הורים, שיודעים שיום יבוא ובנם ימרוד בם. יש רצון של אדם וחווה להיות יודעי טוב ורע כמו אלוהים, הם הולכים ומתבגרים וכל מרכיבי המציאות חודרים להכרה שלהם.

חויה בארמית משמעותו נחש – כלומר מעתה ואילך, כל פעם שהאדם יסתכל על אשתו ייזכר בנחש ולא יצליח להתגבר על מה שקרה. אלוהים מלביש אותם בכותונות – למרות החטא ולמרות שאלוהים מצטייר ככועס, הוא כן עושה בשבילם מחווה שמראה שהוא דואג להם.

בסוף הסיפור בבראשית ג' אלוהים חושש שהאדם ידמה לו יותר מדי בכך שהוא יהיה יצור תבוני שחי לעולם. אם האדם יאכל מעץ החיים הוא אכן יחיה לעד. כאן יש אמירה אבסורדית – נאסר עליהם איסור נוסף לזה של עץ הדעת וכעת לא יוכלו לאכול גם מעץ החיים. על מנת לדאוג לכך אלוהים מגרש אותם ושם שומרים על גן עדן. מדוע להמשיך ולשמור את עץ החיים אם במילא אי אפשר עוד ליהנות מפירותיו? עץ החיים מתפקד כסוג של ארמז – שיבוץ נתון מסוים שלקוח מסיפור אחד בתוך סיפור אחר. הארמז כאן קשור למשכן מספר שמות – "וישכן…הכרובים". יש פסוק במשלי האומר שמי שמחזיק בתורה מחזיק בעץ החיים. כלומר לוחות הברית בארון הקודש הנמצא במקדש עומד מאחורי סמל עץ החיים – דבקות בתורה היא דבקות בחיים. מכאן שברור למה אלוהים לא כורת את עץ החיים אלא שומר עליו כדי שיום אחד יוכלו לחזור לגן עדן ולאכול ממנו.

האנימטור: סרטון חמוד ומעורר מחשבה על סיפור גן העדן

 

סיכומים לבגרות בתנ"ך