הסיכום לעיל מהוא חלק מתוך סיכום הקורס מבוא לפוליטיקה וממשל ומאגר הסיכומים במדעי המדינה: כמו כן תוכלו למצוא כאן סיכומי מאמרים במדעי המדינה
על פי יוסי יונה האימוץ הנרחב של המושג דמוקרטיה אינה מלמד על כך שקיימת תמימות דעים על אודות המשמעות. מהי דמוקרטיה אם כך?
אברהם לינקולן סיפק את אחת ההגדרות המוכרות ביותר למושג הזה: שלטון עם, באמצעות העם ולמען העם. בהגדרה זו גלום למעשה מענה לשלוש שאלות שונות:
1. מהיכן נובעת סמכותה של דמוקרטיה? (לינקולן: מהנשלטים עצמם)
העיקרון הדמוקרטי שולל כל משטר המנסה לעגן את הלגיטימיות שלו בקבוצה אקסקלוסיבית כלשהי. ע"פ עקרון זה הלגיטימיות יכולה לינוק אך ורק מהעם עצמו.
2. כיצד צריך השלטון לפעול במשטר דמוקרטי? ( ע"י העם עצמו)
3. מהי תכליתה של הדמוקרטיה? ( לאפשר לעם לבטא את רצונותיו ולקדם את האינטרסים שלו )
כל אחת משאלות אלו זוכה לפרשנויות שונות.
כאשר אנו אומרים שסמכותו של השלטון נובעת מהעם ומעוגנת בו, עולה השאלה כיצד יש להגדיר את העם ומי ראוי להיכלל בו?
לעיתים נתפס העם כקולקטיב הכולל בתוכו את כל האזרחים ולעיתים אחרות הוא מזוהה עם חלק מסוים של האזרחים- דלת העם למשל.
אולם אם ההנחה היא שהעם כולל את כל האזרחים, עניים ועשירים כאחד, הרי שגם אז הוציאה תמיד הדמוקרטיה קבוצות מסוימות מחוץ לגבולותיו של הדמוס.
לדוגמא: בריטניה הויקטוריאנית לא הכירה בזכות הבחירה של הנשים, תושבים נעדרי רכוש, נתמכי צדקה ונתינים לא לבנים של האימפריה.
המחסומים שהוצבו בפני השחורים בדרום ארה"ב הוסרו רק בשנות השישים. כמו כן גם עובדים זרים לא נכללו בדימוס.
לגבי השאלה ה-2- מה פשר הקביעה שהשלטון בדמוקרטיה מופקד בידי העם?
הדמוקרטיה האתונאית הייתה ישירה והשתתפותית. הגוף המרכזי שבו נערכו הדיונים בסוגיות שונות ושהיה בסמכותו להכריע בהן היה האסיפה העממית אשר הייתה מוסמכת.
בניגוד לדמוקרטיה האתונאית, כל הדמוקרטיות המודרניות הינן ייצוגיות. הן יונקות למעשה משתי מסורות שונות המתארות את יחסי הגומלין בין היחיד לבין הקולקטיב:
דמוקרטיה ליבראלית- פרוצדוראלית– אשר ראתה במדינה גוף שתפקידו לערוב לביטחון האישי של היחיד ולהגן על זכויותיו הבסיסיות. היחידים אינם תופסים עצמם כחלק אינטגראלי של קהילה המאופיינת במטרות ואידיאלים משותפים והם אינם רואים בפעילות פוליטית ערך אוניברסאלי.
רפובליקניזם אזרחי או דמוקרטיה רפובליקנית- המשטר ,ע"פ תפיסה זו, משקף את רצונות של אזרחים לגבש קהילה בעלת מטרות ואידיאלים משותפים.
בניגוד לדמוקרטיה הליברלית, תפיסה זו רואה בפעילות פוליטית מרכיב מרכזי באורח החיים הראוי.
הדמוקרטיות הייצוגיות המודרניות הן שילוב בין שתי התפיסות השונות באשר לאינטרסים של העם. מצד אחד הן מבטיחות את הזכויות האזרחיות, הפוליטיות והחברתיות של האזרח, ומצד שני הן מנחילות לכלל האזרחים אתוס לאומי הנגזר ממורשת תרבותית וממטרות משותפות.
אחת הביקורות המרכזיות של הדמוקרטיה המודרנית בשלבי התפתחותה הראשונים נובעת מהמחשבה המרקסיסטית. מרקס גרס שכל צורות המשטר המוכרות לנו מההיסטוריה האנושית התפתחו כתוצאה ממאבקים חברתיים ושתכליתן הייתה לשרת את האינטרסים המעמדיים הצרים של הקבוצה הדומיננטית בחברה. הדמוקרטיה המודרנית משקפת את הניצחון של הבורגנות במאבקה נגד האצולה בעוד שהיא משתמשת בפרולטריון כדי להביס את האצולה ומקדמת את האינטרסים המעמדיים שלה.
את קידום האינטרסים שלהם עושים בני מעמד הבורגנות בהתבסס על שתי הבחנות: ההבחנה בין הספירה הציבורית והספירה הפרטית וההבחנה בין המדינה ובין החברה האזרחית.
הבחנות אלו גם משתקפות בבסיסה של הדמוקרטיה המודרנית: האוטונומיה של האזרח בניהול חייו הפרטיים ובניהול ענייניו התרבותיים והכלכליים. הפעילות הכלכלית אינה ביטוי לחופש הפעולה של כלל האזרחים, משום שהיא מתבצעת על בסיס של אי שיויון בין בעלי ההון לבין הפרולטריון. לטענתו הדמוקרטיה מסווה אי שוויון חברתי באמצעות שיוויון אזרחי וההפרדה בניהם מבטיחה שהשלטון הפוליטי לא יקדם שוויון חברתי. דמוקרטיה אמיתית ,לדעת מרכס, חייבת לבטל את הפער בין המדינה ובין החברה האזרחית, דבר שצריך לבוא לידי ביטוי בביטול האינטרס הפרטי של הבורגנות. ולהחיל את הדמוקרטיה במיוחד על התחום החברתי- כלכלי.
אחד מההוגים שחלק על מרכס באופן נחרץ היה הסוציולוג מקס ובר, אשר גרס שבהינתן אופייה וטבעה של החברה המודרנית יש להבטיח שהפעילות הכלכלית דווקא תמשיך להתקיים במסגרת החברה האזרחית.
לטענת ובר, אחת התוצאות של המבנה המורכב של החברה המודרנית היא שאין היא יכולה לאפשר השתתפות פעילה וישירה של אזרחים בפונקציות השלטון השונות. הפקידים המופקדים על מנגנוניה של המדינה הם אלו שמנהלים אותה וצוברים כתוצאה מכך כוח רב.
שני כוחות הפועלים לאזן ולמתן את כוחה הרב: דמוקרטיה פרלמנטארית וכלכלת השוק. הוא גם לא האמין שלאזרח מן השורה יש יכולת רבה להשפיע על אופן פעולתה של המדינה המודרנית.
לטענתו- הדמוקרטיה הפרלמנטארית הינה כוח מאזן לבירוקרטיה ציבורית.
הפקדת האחריות על הפעילות הכלכלית בידי המדינה לא תגביר את האופי הדמוקרטי של המדינה המודרנית, אלה דווקא תביא לשליטה מלאה של הבירוקרטיה הציבורית באזרחיה.
– הדמוקרטיות המודרניות של המחצית השנייה במאה ה-20 ביקשו למצוא פשרה בין עמדתו של מרקס לעמדתו של ובר וכך נולדה הסוציאל דמוקרטיה.
בגישה זו אימצו הסדר כלכלי- חברתי המכונה לעיתים "פורדיזם" (ע"ש הנרי פורד) אשר אופיין בשלושה מרכיבים משלימים: פעילות השוק החופשי יחד עם הגדלת מעורבות המדינה בכלכלה ע"י משאבים לפיתוח תשתיות, מדיניות רווחה מתקדמת המספקת רשת ביטחון כלכלית לאזרחים, אפשרות להתפתחותם של איגודים מקצועיים שפעלו לשיפור ניכר בתנאי השכר של העובדים מה שהביא גם לגידול ביכולת הצריכה ועודד את הפעילות הכלכלית בסופו של דבר.
– בשלושת העשורים החרונים ניצבות הדמוקרטיות המערביות בפני ביקורות ואתגרים כבדי משקל:
1. בנוגע להיבט הכלכלי של הדמוקרטיה. נוצרו הסדרים פוסט-פורדיסטיים אשר לוו בעלייתו של הימין החדש אשר מכריח לזהות אזרחות דמוקרטית עם כל סוגי הזכויות הנזכרות לעיל. כמו כן הוא גורס שיש לוותר על הזכויות החברתיות כיוון שהקצאה של זכויות אלו אינה עולה בקנה אחד עם חירויות אישיות- בסיסיות והיא בלתי יעילה מבחינה כלכלית. מדינת רווחה המהווה את הגילום המוסדי של הזכויות החברתיות, פוגעת ביכולת של היחיד להסתמך על עצמו, מעודדת תלותיות במדינה ומעמיסה עליה נטל כלכלי בלתי נסבל.
2. האתגר השני נוגע ליחסי הגומלין בין שאלת הזהות התרבותית והמינית ובין תפיסת האזרחות בדמוקרטיה. אתגר זה מגיע מחוגים המצדדים בפוליטיקה של השונות וברב תרבותיות. הם טוענים כי הדמוקרטיות המערביות מתעלמות מהחשיבות הרבה שיש לזהות התרבותית- התעלמות חמורה במיוחד כשאר הדמוקרטיה מבקשת לתת ביטוי ליסודות רפובליקניים בזהותה הפוליטית ובמטרותיה.
כדי להתמודד במנגנוני הוצאה של גופים אינם רצויים עולה התביעה שהדמוקרטיה תכיר, בנוסף לזכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות גם בזכויות תרבותיות.
כאן עלינו להבחין בין המצדדים בפוליטיקה של השונות ובין אלו המצדדים ברב- תרבותיות.
הראשונים תובעים שהדמוקרטיה תאבק נגד כל צורת הדיכוי ותכיר בצרכים ובאינטרסים הייחודיים של כל קבוצות חברתיות בעוד שהאחרונים דורשים להבטיח לקבוצות תרבותיות יציבות את האפשרות להנציח את עצמן.
המצדדים בשונות אינם מבקשים לכונן קהילות עצמאיות ונפרדות אלה מבקשים להגן על הצרכים והאינטרסים של קבוצות חברתיות הרואות עצמן חלק בלתי נפרד מהחברה.
3. האתגר השלישי הניצב בפני הדמוקרטיה עולה מתהליכי הגלובליזציה המאפיינים את החברה המודרנית בעידן הנוכחי. דויד הלד מציין חמישה תחומים שבהם תהליכים אלו באים לידי ביטוי:
א. החוק הבינלאומי המבקש לאכוף על יחידים ומדינות כאחד מערכת של חוקים באופן בלתי תלוי במערכת החוקים של המדינות השונות.
ב. צמיחה מואצת של ארגונים בינלאומיים המגבילים את היכולת לנהל מדיניות פנים עצמאית, כגון הבנק העולמי.
ג. עלייתם של כוחות הגמוניים ויצירתם של גושי כוח מרכזיים המטילים מגבלות על מדיניות החוץ והביטחון של מדינות המבקשות להיות חברות בכוחות אלה.
ד. צמיחתה של תרבות גלובלית המתאפשרת עקב המהפכה האלקטרונית המכרסמת ביכולתן של מדינות לעצב זהות אחידה המבססת את הייחוד הלאומי של כל מדינה ומדינה
ה. התעצמותה של הכלכלה הגלובלית המאופיינת באינטרציויליזציה של תהליכי הייצור וזרימת ההון.
תהליכי הגלובליזציה, בעקר בתחום הכלכלי, יוצרים תהום עמוקה בין הרטוריקה הדמוקרטית לבין המציאות החברתית והכלכלית, אשר מאופיינת בפערי הכנסה אדירים ואי שוויון כלכלי מבני הולך וגדל בין עשירים ועניים.
הוגים כמו הלד מציעים מודלים של דמוקרטיה קוסמופוליטית שיכולה להוות משקל נגד לתהליכים הגלובליים המאיימים להפוך את ערך הדמוקרטיה לסיסמא נבובה.