משמעותו ומקורותיו של חג הפסח

משמעותו ומקורותיו של חג הפסח

מתוך: מאגר המשאבים בנושאי יהדות: אספות המקורות בנושא לוח השנה העברי

עיקר משמעותו של החג הפסח היא בזיכרון ההיסטורי שלו. חג הפסח הוא אחד מהרגלים- חגים, שכאשר בית המקדש היה קיים, היו חגי עליה לרגל.

הסיפור המכונן של חג הפסח- יציאת מצרים

) שמות פרק יב

 (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:….

(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:

(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:

(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

(ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:

(י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:

(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה':

(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה':

(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

פסח, בניגוד לחגים האחרים שיש להם אופי חקלאי, הוא לא חג כל כך חקלאי. מה שבולט בפסח הוא הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצריים.

בפסוק הנ"ל מיוחס פסח לחודש ניסן. לפני יציאת מצריים מצווים לעשות דברים מסויימים בלילה מיוחד. לקחת שה, לשמור אותו לחודש הזה ולשחוט אותו. מורחים את הדם על המשקוף וקורות הדלת. אנחנו פוגשים בפעם הראשונה מאכלים של פסח- צלי, מצות ומרורים. ישנן הנחיות מדויקות שצריך לעשות הכל צלוי ולא לשמור דבר לבוקר.

צריך לאכול את האוכל מהר ובזריזות. אין אווירה נוחה, כי צריך לצאת. באותו הלילה תהיה מכת בכורות. צריך למרוח את הדם כדי שה' יפסח על בתי ישראל ומכת בכורות לא תחול עליו. יש קושי בפסוק מכיוון שאיך זה יתכן שה' לא יזהה את בתי היהודים. חז"ל אומר שמדובר בזכות המצוות, מכיוון שהיהודים הפכו להיות מצרים ולא הייתה להם זכות להיגאל אז בזכות זה שעשות מצווה הם יכולים להינצל.

2) שמות פרק יב

(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:

(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:

(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם:

(לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:

(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:

(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:

3) שמות פרק יב

(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:…

 (לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'  שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ

פרעה משחרר אותם מארץ מצריים ומבקש שיברח גם אותו. יוצאים צבאות השם מארץ מצריים והבצק עוד לא הספיק לתפוח אז הם אוכלים מצות.

זהו הסיפור ההיסטורי. בסיפור הזה כבר יש הרבה מצוות.

שמות חג הפסח- בתורה מופיעים לפסח שני שמות- השם הראשון הוא פסח על שם כך שהשם פסח ועל שם הקורבן. המילה פסח מתארת את יום הקרבת הקורבן- 14 בניסן ואוכלים אותו ביום ה-15. השם השני הוא חג המצות. שני השמות עוקבים אחרי מצוות החג. אצל חזל אנחנו מוצאים וראיציה של שניהם.

מצוות החג:

1. אכילת הפסח-

שמות פרק יב

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:…

(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:

(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:

(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:

(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

מדובר פה על ציווי לדורות, עד עולם. צריך לשמור את הקרבת הקורבן. מדובר על הקרבת הקורבן, הפירוט של הדינים היה במקור הקודם. אחת המצוות החשובות היא אכילת הפסח. מתואר שהיו מגיעים לירושלים, שוחטים את הקורבן בבית המקדש ואת הפסח עצמו היו אופים בתנורים מיוחדים בבתים. היו חוגגים את הסדר כל אחד בביתו. זה היה המצווה הראשית של פסח. לאחר חורבן בית המקדש המצווה הזו לא הייתה ישימה ולאחר כמה דורות נאסר לאכול בשר צלוי, כדי שלא תהיה התחושה שאוכלים צלי מחוץ לבית המקדש. זהו שריד לפסח שכיום אנחנו לא מכירים.

2. אכילת מצה-

(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁביִעִי:

(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:

(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:

(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:

(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:

יש פה הדגשה של הערב הראשון. חזל למדו שחובה לאכול בערב הראשון מצה, בימים האחרים זה לא חובה, אלא מצווה.

3. אכילת מרור-

(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

במדבר פרק ט

(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

הילל הזקן למד שצריך לעשות את הכריך, אוכל ביחד את הפסח המצה והמרור ביחד.

4. איסור אכילת חמץ-

הנגטיב של המצה. מצווה חמורה. העונש יהיה בידי שמים- ע"פי פירוש חז"ל. כת מדבר יהודה פירשה שזה להרחיק מהכת. לאיסורים הכי חמורים בתורה יש את העונש של נכרתה הנפש ההוא מישראל ועל כן מצווה זו היא חמורה.

טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁביִעִי:

אסור בכלל שיהיה חמץ בבית. אסור לראות אותו, למצוא אותו וכו'.

(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:

שמות פרק יג

(ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:

5. מצוות סיפור יציאת מצריים-

המקורות לא מצווים במפורש לספר את הסיפור אלא מדבר על היחס לבן. יש עניין להגיד לבן. לא מדובר על דבר שתמיד עושים אותו.

שמות פרק יג

(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

במקרה זה זה כפוף לשאלה. גם המקורות האחרים מדברים על שאלות של בנים.

שמות פרק יג

(יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:

(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

מדובר פה על כך שצריך לפדות את הבן. כאשר נולד לו בכור הוא צריך לתת כהן כסף והוא פודה אותו. הבכורות הם של ה' בגלל שהוא הציל את בני ישראל ממכת הבכורות. הבן פה שואל על הבן הבכור, על פדיון הבכור. הוא לא שואל על הסדר אלא על הפדיון. בחלק מהמקרים שמופיעות שאלות הבנים בתורה, זה לא מופיע לגבי פסח אלא לגבי סיפור יציאת מצריים.

שמות פרק יב

(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:

(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

בחלק זה מדובר ממש על פסח.

דברים פרק ו

(כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:

(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:

גם פה רואים שאלה של בן. פה נשאל על המצוות באופן וכללי ומספרים לבן את סיפור יציאת מצריים.

יש מצווה לספר לבנים עקב השאלה את סיפור יציאת מצריים. למצווה יש עוגן חזק במקרא, אך היא לא מפורש בדיוק. מה באים בעצם להגיד כל הבנים הללו?

ברוב החגים היהודיים ישנה חשיבות גדולה לילדים והעברת המצוות מדור לדור. כאשר חז"ל מדברים על לחנך למצוות הם מזכירים את נטילת הלולב. גם במצוות העליה לרגל לוקחים את הילדים לעליה, יש דיון באיזה גיל צריך להיות הילד. פסח הוא החג עם הדגש הכי גדול על הילדים. הם מרכז הסדר. זה לא מפליא אחרי מה שראינו בתורה, כאשר יש שאלות של הבן. צריך ליצור אווירה בה הילדים יסתקרנו וישאלו כדי שיוכלו לקיים את מצוות סיפור יציאת מצריים.

תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פרק י

[ט] …ר' לעזר אמ' חוטפין מצה לתינוקות בשביל שלא ישנו ר' יהודה או' אפי' לא אכל אלא פרפרת אחת אפי' לא טבל אלא חזרת אחת חוטפין מצה לתינוקות בשביל שלא ישנו ..

בסדר פסח, כאשר יושבים בסדר, כדי לספר להם את יציאת מצריים (תינוקות בלשון חז"ל זה ילדים לא גדולים-10-11) מדובר על ילדים בגיל 4-5, שלא ירדמו צריך לחטוף מצות- יש לזה שני פירושים- לחטוף מהילד את המצות כדי שלא יהיה כבד ויהיה עייף. הפירוש השני הוא שצריך לחטוף לאחד לשני את המצות וכך הילדים יסתקרנו ולא ילכו לישון. גם אם לא אכל מנה ראשונה אחת והתחיל רק לאכול את המצה, עדיין צריך לחטוף את המצות. העיקר הוא שהילדים יהיו ערים. כל הדפוס של סדר פסח הוא דפוס מיוחד. רואים את זה בעניין של שני התיבולים- היו נוהגים לפתוח את הארוחה בירקות והיו מטבלים את הלחם בירקות. בסדר פסח פותחים את הארוחה בירק, אך מיד אחרי זה מפסיקים.  הדבר הזה בא להתמיהה את התינוקות, כדי שישאלו. הם לא מבינים מדוע הסדר לא נמשך כרגיל. מסופר שהיו גם מביאים את השולחן עם האוכל וכאשר לא היה אוכל היו עוקרים את השולחן, לוקחים את השולחן. אז התינוקות בוכים ולא מבינים מה קרה, חושבים שכבר מתחילים לאכול. המטרה היא לגרום לילדים לשאול. המטרה היא שתהיה אווירה שונה כדי שהילדים יסתקרנו.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א

תניא, אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח – בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו. וערב יום הכיפורים – כדי שיאכילו את בניהם.

רבי עקיבא היה אומר לאנשים שצריך ללכת הביתה ולא ללמוד רק בערבי פסחים ויום הכיפורים. בפסח, אם יגיע מאוחר הילדים כבר היו הולכים לישון ואי אפשר היה לקיים את מצוות סיפור יציאת מצריים.

כיצד מספרים ביציאת מצריים:

כל פרטי הסיפור מתאימים לילדים לקשורים אליהם.

1. מתחיל בגנות ומסיים בשבח:

מתחיל במצב קשה ולהתקדם לסוף הטוב. שבח- הכוונה היא שבסופו של דבר משבחים את ה'.

משנה מסכת פסחים פרק י

משנה ד

ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:

הפרשה מתארת את הירידה של האבות למצרים ואת השיעבוד והגאולה. החלק הגדול הוא על ארמי אובד אבי. ארמי- סוחר. אבי היה סוחר, הגיע למצרים, עבר את העבדות ויצא לגאולה. חז"ל הפרידו- מתחיל מגנות ומסיים בשבח זה הראשון עוד דרשה על ארמי אובד אבי.

(חסר ציטוט)

הגנות שצריך להתחיל איתה בסיפור יציאת מצרים היא שהייתה עבודה זרה והשבח הוא מעמד הר סיני. אך שמואל אמר לא- הגנות היא עבדים היינו והשבח הוא שיוצאים ממצריים. הדגש של שמואל הוא לאומי-קיומי. רב אומר כי הסיפור של פסח הוא אחר- המסלול הוא מעבודה זרה, לעבודת השם- מסלול יותר רוחני.

2. כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח-

צריך להצמיד את הסיפור למאכלים. חלק מהסיפור צריך להתייחס לאוכל.

משנה ה

[ה] רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו:

פסח- על שום שפסח.

מצה- על שום שנגאלו אבותינו ממצרים.

מרור- על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו ממצרים.

צריך לעשות הכל דרך האוכל. אם נזכור את מרכזיות הילדים נבין שצריך להראות לילדים, הם חווים דרך מה שהם רואים. כך זה יעניין את הילדים והם ישאלו שאלות.

3. דרך שאלה ותשובה-

חלק גדול מהסיפור של יציאת מצרים נובע מהשאלות של הילדים. גם חז"ל מאוד הדגישו את העניין הזה. חז"ל אומרים שארבע המקורות הללו מתייחסים ל-4 סוגים של בנים או בנות.

 מכילתא דר' ישמעאל בא פרשה יח

 נמצאת אומר ארבעה בנים הם אחד חכם ואחד טיפש אחד רשע ואחד שאינו יודע לשאול.

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

טיפש מהו אומר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. (בירושלמי גורסים: מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה) ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה הוציאו מן הכלל ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצריים- לי ולא לך אילו היית שם לא היית נגאל.

ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא".

חז"ל הבינו כי כל שאלה מייצגת דפוס אחר של בן (מהמקורות בהתחלה מהתורה). המדרש משקף את התודעה שכאשר אתה מספר לילדים אי אפשר לספר לכולם את אותו הדבר כי כל אחד מבין את זה אחרת.

חכם- מתייחס לספר דברים- הוא בא בסתר ורואה את כל המצוות ושואל את האבא שלו מה הן כל המצוות. הוא רוצה לדעת הלכה, באמת את הדברים. צריך לספר לו את ההלכות הדינים של הפסח. אפיקומן- קינוח. הכוונה היא שלא היו אוכלים אחרי פסח כלום מכיוון שהיה צריך להישאר עם הטעם של הקורבן בפה. חז"ל תיקנו היו על מצה- אחרי המצה לא נוהגים לאכול שום דבר אח"כ. למה אומרים את ההלכה הזו? מכיוון שזו ההלכה האחרונה- אז צריך לספר לו עד ההלכה הזו.

הטיפש- התם- הוא לא יודע הרבה אז הוא שואל על מה כל זה וצריך לספר לו את סיפור יציאת מצרים עד יציאה מבית עבדים.

רשע- הרשע אומר מה העבודה הזאת לכם? (כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: הוא לא אומר שהוא לא מאמין בסיפור, אלא מתקומם נגד העיסוק בזה. דווקא לאנשים מהכלל ה' היה מוציא אותם והרשע לא היה יוצא ממצרים מכיוון שהוא לא היה בשל ליציאה ממצרים. החומרה של דברי הרשע, זה לא זה שהוא ביקורתי, אלא העניין הוא "לכם"- לשאול ולהקשות זה לא מפריע- הנקודה היחידה היא שהרשע אומר שזה לא שלו, הוא מנכר עצמו מזה.

שאינו יודע לשאול- ילד שאינו סקרן. לא מצליחים לגרום לו לשאול שאלות. הדרך היחידה זה להגיד לו. לא אומרים שהוא שואל. ועל כן אומרים- והגדת לבנך ביום ההוא.

העניין של שאלה ותשובה קשור גם הוא לילדים. הם לא נמצאים במקום שלנו, אז צריך לעורר אצלם את המקום שיתעניין בדבר הסיפור של יציאת מצריים.

משנה מסכת פסחים פרק י

משנה ד

[ד] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:

עדיין יש דפוס של שאלות. גם השאלות קשורות למאכלים ולאווירה. הילד שואל בעצם למה הלילה הזה שונה מכל הלילות, למה בלילה הזה אנחנו עושים דברים אחרים ששונים ממה שאנחנו עושים בדרך כלל. רואים ארבע קושיות- אנחנו מוסיפים את המסובין היום ולא אומרים את קושיית הצלי.

העניין של מה נשתנה הוא ניסיון אחר ממדרש הבנים, במה נשתנה הרעיון הוא לעשות דפוס. מה שמעניין את הילדים הקטנים זה הדברים החיצוניים, מה שקורה בערב והם רואים אותו. על פי המכנה המשותף הזה נקבעו שאלות מה נשתנה.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד א

גמרא. תנו רבנן: חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה מה נשתנה.

עד עכשיו הצגנו את כל הלכות הסיפור כתואמות לילדים. חז"ל אומרים שדרך השאלה ותשובה אינן נוגעות רק לילדים. אם הבן חכם- שואל ואם לא אז אשתו וגם תלמידי חכמים צריכים לשאול אפילו שהם יודעים הכל, צריכים לשאול מה נשתנה. העניין הוא:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

מדובר על מה שה' עושה לי, אני צריך להרגיש שהסיפור הוא עלי. חווית העבדות, אומרים הלל שעברנו את זה. זה קשור גם לרשע, אשר מוציא את עצמו. מהי שאלה? יש נקודה בתוכינו שרוצה תשובה. יש לנו תנועה פנימית בה אנחנו שואלים ומגיעה לנו תשובה.

מה זה מה נשתנה? זה הדברים הכי ראשוניים שיש. כל שנה זה אותו הדבר אבל קצת אחרת. זה התחברות של משהו ראשוני, במקום שלי, אני מעורר מתוך המקום הזה את השאילה והתמיהה של פסח. דווקא המקום המרוחק והילדותי הוא המקום ממנו אפשר להתחיל לעבוד. שואלים את השאלות הראשוניות ומשם זה מתקדם.  

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות