מלכים א – סיכום

הקדמה לספר מלכים

בספרי מלכים א' ו ב' מתוארים שלושה אסונות שקרו לעם ישראל:

פילוג הממלכה, חורבן ממלכת ישראל, חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון.

לכל אסון יש נימוק דתי ונימוק פוליטי- היסטורי.

ספר מלכים הוא ספר היסטוריוגרפי המתאר את תולדות ממלכות ישראל ויהודה – ממות דוד ועד חורבן ישראל ויהודה (400 שנה בערך). אך הוא גם ספר בעל משמעות חינוכית – המנסה להסביר את הסיבות ואת האירועים שהביאו לחורבן ולגלות.

תפיסת הגמול המקובלת בספר מלכים היא תפיסה של גמול לדורות – אדם מקבל שכר או עונש על מעשי אבותיו.

מלכים א' י' 1 -13 – ביקור מלכת שבא בירושלים – משמשת להאדרת חוכמתו ועושרו של שלמה

(1-2) שמו של שלמה נישא בעולם כולו כמלך חכם – בחכמה שהיא על אנושית, שמקורה בהשראה אלוהית. מלכת שבא, שניחנה בחוכמה גם כן, באה לירושלים להתרשם מחוכמתו של שלמה ומדרך שלטונו. היא מעמידה בפני שלמה אתגרים שכליים (חידות) כדי לבחון אותו ושלמה מצליח לענות לה על כל דבר ששאלה.

(3-5) היא מתפעלת מחוכמתו ומדרך הנהגתו, אך גם מהיופי וההדר של ביהמ"ק ושל המשרתים את שלמה. התפעלותה מתוארת באופן ציורי: "ולא היה בה עוד רוח".

(6-9) היא משבחת את שלמה ואת חוכמתו שרק עתה הבינה עד כמה היא גדולה, מברכת את הנתינים שזכו למלך כזה ואת אלוהי ישראל שהעניק לעמו מלך כזה.

(10-12) היא מעניקה לשלמה מתנות יקרות ונדירות בכמות אדירה ובעיקר מציין הכתוב את כמות הבושם האדירה, שמעולם לא הגיעה כמות כזו לממלכת ישראל ("לא בא כבשם ההוא") ואת עצי האלמוגים – מה שמעיד על עושרה של ממלכת שבא.

המתנות שימשו את שלמה להוספת יופי לארמון שלמה, לבית המקדש ולאלו המשרתים בו: "לְבֵית-ה' וּלְבֵית-הַמֶּלֶךְוְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים".

(13) שלמה מעניק לה מתנות רבות: גם מתנות חומריות "כיד המלך" (בכמות אדירה) וגם מתנות שקשורות לחכמה.

מלכים א' פרק י' – ביקור מלכת שבא את המלך שלמה

מלכים א' פרק י"א, 13-1

פס' 10-1 – חטאי שלמה

חטא מוביל לחטא חמור יותר:

–        ריבוי נשים – גם מן העמים שה' ציווה שלא להתחתן עימם, בניגוד לחוקי התורה.[1]

–        נטייה אחרי מנהגי עבודת האלילים של נשותיו, בעיקר בזקנתו – ניסיון להסביר את החטא.

–        בנייה של מזבחות לנשיו הנוכריות – בהר שמול בית המקדש (שנמצא בהר הבית).

המחבר המקראי משתמש במספר דרכים כדי להדגיש את חטאיו של שלמה:

1. (1) הוא מפרט את מוצא הנשים וכך נוצרת תחושה של גודש מאוס והגזמה.

• השורשים המנחים בפס' 2 הם א.ה.בוי.ט.ה  מהו הרעיון שהן מבקשות לבטא?

2. (2) שימוש במילים מנחות –א.ה.ב, י.ט.ה– באמצעות מילים אלו רצה המחבר להראות את הסיבה והתוצאה. בגלל אהבתו לנשים נכריות הוא נכשל בנטיית לבו לעבודת אלילים.

3. (2) ציטוט החוק – ביקורת על כך ששלמה בעצם עובר על חוקי ספר דברים שניתנו בידי ה'.

4. (3) הגזמה במספר הנשים שהיו לו. שימוש במספרים טיפולוגיים כדי לבטא את עובדת ריבוי הנשים.

ההגזמה באה כדי: א. להדגיש את החטא.

ב. להדגיש את העושר.

1. (4) ההשוואה לדוד –  תוך הדגשת הניגוד ביניהם. שלמה מפר את התנאי שבזכותו זכה למלוך.

(9) אזכור מאורע מחיי שלמה – הסופר מציין שאלוהים התגלה פעמיים לשלמה כדי להמחיש את חומרת מעשיו של שלמה – כאן לראשונה מודגשים קוים שליליים באישיותו.

מפרשים טוענים ששלמה שהיה אדם חכם, סבר שיוכל להטות את לב נשיו לאמונה היהודית, וזו הסיבה שהקים מזבחות אלילים מול הר הבית. יש כאן מידת גאווה של שלמה שסמך על חוכמתו יתר על המידה ונכנע בלבו ובחולשתו לנשיו להליכה אחר עבודת אלילים.

פס'  13-11 – עונשו של שלמה

פילוג הממלכה בימי בנו.

מטרת פרק י"א– להוביל אל כל הסיבות שהובילו לפילוג הממלכה – גם הסיבות ההיסטוריות וגם הסיבות

  הדתיות.

שיטת הגמול לפיה שלמה נענש:

גמול דורות– העונש, או השכר ניתן רק לדורות הבאים של האדם.

שתי דוגמאות ל"גמול דורות":

1. שלמה חוטא והעונש יבוא רק בימי בנו, רחבעם. (12)
2. שלמה לא ייענש על חטאיו בזכות דוד אביו. הממלכה לא תקרע ממנו לגמרי אלא ששבט אחד יישאר תחת הנהגת בית דוד. (13-12)

מלכים א' פרק י"א פס' 39-25 – ירבעם בן נבט

פס' 28-26 – אקספוזיציה

הפרטים שנמסרים לנו אודות ירבעם ויכולים להסביר את רצונו למרוד בשלמה:

אפרתי– בן שבט אפרים. מהשבטים הגדולים שבשבטי הצפון שהייתה לו יריבות שורשית עם שבט יהודה ועם בית דוד.

בן אשה אלמנה– ירבעם היה משכבות העם החלשות והמנוצלות. כך ראה ירבעם את העושר הרב של שלמה שהצטבר מגביית המיסים, דבר שיצר אצלו כנראה כעס והתנגדות למשטר.

גיבור חיל– גיבור צבאי או בעל אדמות ורכוש.

ירבעם היה כנראה אדם בעל כושר מנהיגות ושאפתנות – זו הסיבה שבגללה ממנה אותו שלמה לאחראי על "סבל בית יוסף".

שלמה נזקק לעובדים רבים להשלמת בניית העיר וייתכן שהוא אף לא שילם לעובדים אלו – סיבה נוספת לשנאה כלפי שלמה.

העבודות שביצע שלמה בי-ם:

מִּלּוֹא[2]– מילוי אבנים ועפר בין שתי החומות.

סָגַר אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו– בנה חומה סביב הפרצה שהייתה בחומת העיר.[3]

• מהו מבנה של "כלל ופרט", היכן נוכל למצוא מבנה כזה בפרק?

מבנה "כלל ופרט" (28-26)

בפס' 26 מסופר שירבעם הרים יד במלך – מרד בו.

בפס' 28-27 מפורטות הסיבות שהביאו למרד.

פס' 39-29 – פגישת אחיה וירבעם

קושי בפס' 32-31:

אחיה אומר לירבעם שה' ייתן לו את השלטון על עשרה שבטים ואילו שבט אחד יישאר בידי בית דוד, אך אנו יודעים שבני ישראל מונים 12 שבטים.

שבט בנימין הקטן הצטרף לשבט יהודה, הסופר המקראי לעתים מזכיר עובדה זו ולעיתים מתייחס אליהם כשבט אחד.

שני מניעים אפשריים לתמיכת אחיה בירבעם:

1. מניע דתי – רצון להעניש את שלמה על חטאיו.
2. מניע אישי – מוצאו של אחיה מהעיר שילה שהייתה מרכז דתי חשוב לפני ירושלים, ואולי הוא מקווה שבעקבות הפילוג תרד יוקרתה של ירושלים ושילה תחזור לגדולתה.

(33) הנביא מדבר בלשון רבים ("עזבוני", "וישתחוו") אל כל בני ישראל.

גמול קיבוצי – שלמה חטא ומחטיא את העם בעבודה זרה ולכן כל העם סובל מהעונש ומהפילוג[4].

• הביטוי "דוד עבדי" מופיע בקטע פעמים רבות והוא ביטוי מנחה– מה מבקש הכתוב להדגיש כאן?

שימוש בביטוי המנחה "דוד עבדי": הנביא מבקש להדגיש את נאמנותו של דוד לעומת התנהגותו החוטאת של שלמה – רק בזכותו של דוד שבט אחד נשאר בידי השושלת.

שני עקרונות דתיים חשובים בפסוק 36:

1. ריכוז הפולחן – ירושלים היא העיר הנבחרת והמקום היחיד שניתן לעבוד בו את ה'.
2. תפיסת אלוהות מופשטת – לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם.

שורשים מנחים בקטע ל.ק.ח ו  נ.ת.נ  – שורשים שחוזרים על עצמם פעמים רבות בקטע כדי להדגיש רעיון.

הם מדגישים את העניין של לקיחת רוב הממלכה מבית דוד ונתינתה לירבעם. כמו כן הם מדגישים ש ה' גומל לאדם לפי התנהגותו – הוא יכול לתת, אך הוא גם יכול לקחת אם האדם לא הולך בדרך הישר.

בפס' 39-38 יש שתי הבטחות של ה', האחת לירבעם והאחת לבית דוד:

(38) ההבטחה לירבעם מותנית – אם ילך בדרך ה', ה' יהיה עמו כפי שהיה עם דוד והוא וצאצאיו יזכו לימי מלוכה רבים.

(39) ההבטחה לבית דוד – ה' מבטיח שהפילוג לא יימשך לעד ובעתיד תחזור המלוכה על כל ישראל לבית דוד – יש מפרשים הטוענים כי הכוונה לימות המשיח.

מלכים א' פרק י"ב

מלכים א' פרק י"ב, פס' 17-1 – משאלת העם ותשובת ירבעם: הסיבה למרד

כמה סימנים לחולשתו של רחבעם:

–        הוא מגיע לשכם, עיר חשובה לשבטי הצפון, כנראה על פי דרישת שבטים אלה, במקום שהשבטים יגיעו אליו לירושלים בירת הממלכה.

–        ירבעם שפחד משלמה, מגיע ממצרים רק לאחר שהוא שומע שרחבעם מולך תחת אביו.

–        בפני רחבעם מוצג תנאי: הקל מעומס העבודה והעול שאביך הטיל או שלא נקבל אותך כמלך עלינו.

רחבעם מתייעץ עם הזקנים שהיו היועצים לשלמה, מתוך כבוד למערכת השלטונית הישנה.

עצתם היא עצה חכמה – אם תנסה להיענות לבקשת בני ישראל ולבוא לקראתם, אז הם יהיו לך נתינים נאמנים.

רחבעם מעדיף את עצת הילדים שמשרתים אותו על עצת הזקנים ששירתו את אביו. הכינוי "הילדים" בא ללמדנו שעצתם היא חסרת חכמה וניסיון, אך רחבעם מעדיף את בני הדור החדש, אלו שגדלו איתו בחצר המלוכה, ילדי תפנוקים, שלא מבינים את חכמת השלטון אלא רק כח.

עצת הילדים:

"קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי"– באצבעי הקטנה יש יותר כוח ממה שהיה במותני אבי.

"אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" – אם סבלתם מידי אבי, הרי הסבל שאתם עתידים לסבול ממני הוא גדול וכואב יותר.

שימוש במילים חוזרות: "אבי" ו "אני" – עצת הילדים מדגישה את הרעיון כי רחבעם תקיף יותר מאביו.

(פסוק 15) סיבתיות כפולה– שני הסברים לאירוע אחד.

האירוע – פילוג הממלכה

ההסברים: 1. דתי – חטאי שלמה ונטיית לבבו.

             2. היסטורי – סירוב רחבעם להיענות לבקשת השבטים – הסיבה למרד.

בפס' 15 מציין הכתוב שה' הוא זה שכיוון את הדברים כך שרחבעם יבחר בעצה שתביא בסופו של דבר למרד ופילוג, וכך תתקיים הנבואה מפרק י"א – ורחבעם ייענש בגלל חטאי שלמה.

הכתוב בעצם אומר שכל הרצונות והאינטרסים של בני האדם הם חלק מתוכניתו של האל.

תגובת שבטי הצפון (10 השבטים):

פס' 16 – סיסמת המרד של שבטי ישראל[5] בנויה במבנה של תקבולת נרדפת חסרה.

 מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד

וְלֹא-    נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי

"לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל"[6] – מטאפורה – שיבה לאוהלים כסמל לשיבה לחיים הישנים – שלפני מלכות בית דוד ובית ראשון.

עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד– שושלת בית דוד אינה אחראית יותר על שבטי הצפון ותשגיח על ממלכת שני השבטים שלה בלבד.[7]

 שבטי הצפון מכריזים למעשה על עצמאות משלטון בית דוד בירושלים.

פס' 24-18 – המאבק על פילוג הממלכה – 928 לפנה"ס

רחבעם אינו מקבל את הכרזת המרד. כצעד של הפגנת כוח הוא שולח את הממונה על המס, נציג הממסד, לגבות את מיסיו משבטי הצפון. צעד זה נתפס על ידי שבטי הצפון כהתגרות והם סוקלים את שליחו של רחבעם למוות.

רחבעם מגיב אף הוא בכוח ומכנס צבא לוחמים מיהודה ובנימין כדי לדכא את המרד[8].

שני הנימוקים של ה' להחלטה שלא להילחם ולנסות למנוע את הפילוג:

1. אסור לכם להילחם באחיכם.
2. הפילוג נעשה על פי רצון ה', ואין לנסות ולמנוע אותו.

השורש המנחה בקטע הוא השורש ש.ו.ב , והוא מבטא כמה דברים:

–        כוונת רחבעם – לְהָשִׁיב אֶת-הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם (21)

–        את רצון ה' – שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ (24)

–        את הכניעה לרצון ה' – וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה' (24)

פס' 33-25 – מעשי ירבעם לביסוס מלכותו

בפס' אלה מונה המספר ארבעה מעשים עיקריים שעשה ירבעם:

1.  (25) פעולתו הראשונה היא בתחום המדיני ומטרתה לקבוע מרכז שלטונישיחליף את ירושלים הוא הופך את שכם לבירתו ואח"כ את פנואל – ערים שקשורות בזיכרונות ההיסטוריים של העם עוד מתקופת האבות.

ירבעם בוחר בפנואל בגלל החשיבות ההיסטורית שלה. השם פנואל ניתן למקום ע"י יעקב אבינו, לאחר שנאבק במלאך ה'. באותו אירוע המלאך משנה את שמו של יעקב לישראל, ולמעשה זה המקום הראשון שבו הוזכר השם ישראל, שהפך לאחר מכן לעם.

קראו על האירוע כפי שהוא מופיע בספר בראשית:

בראשית ל"ב 31-25

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.  כטוַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.  ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹםפְּנִיאֵל  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵלוְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ.

פעולות בתחום הדתי:

1. (27 – 30) הקמת שני מרכזים דתיים – בבית-אל (בדרום), ובדן (בצפון). הוא מציב במקדשים הללועגלים שמסמלים את נוכחות האל. המרכזים נועדו להחליף את ירושלים מבחינה דתיתומוקמו לנוחות תושבי ממלכת ישראל, בדרום ובצפון.

גם העגלים נבחרו ע"י ירבעם בגלל הקשר להיסטוריה של עם ישראל. גם אהרון עשה במדבר פסל בדמות עגל וירבעם אף מצטט את דברי אהרון לאחר הכנת העגל. (קראו על האירוע בהמשך)                                          שימו לב – ירבעם מכריז על העגלים כי הם אלוהי ישראל ולא התכוון לעבוד אל אחר.

שמות ל"ב, 4-3

ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן.  דוַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(המשפט האחרון נאמר גם על ידי ירבעם בספר מלכים)

באותו אופן, גם בית אל נבחרה בגלל הקשרים היסטוריים למייסדי העם. תוכלו לקרוא על כך בבראשית, כ"ח, 19-16.

בראשית כ"ח  19-16

טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה  אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  יחוַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ.  יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. 

1. (31) ירבעם בונה בית במותוממנה כוהנים שאינם משבט לוי שמשרת במקדש בירושלים ונאמן לבית דוד. ירבעם ממנה משרתי פולחן שיהיו נאמנים לו ולא לבית דוד[9]. יש כאן ביקורת ברוח ספר דברים.

ביקורת ברוח ספר דברים (דויטרונומיסטית) – ביקורת על מעשים שנוגדים את רעיון ריכוז הפולחן בירושלים. נכתבה כנראה ע"י כוהנים ששירתו בירושלים.

1. (33-32) ירבעם מעתיק את מועד החג (סוכות) מט"ו בתשרי לט"ו בחשוון. העתקת החג נועדה ליצור לוח זמנים ומועדים נפרד ושונה מהלוח של ממלכת יהודה.

כל הפעולות נחוצות כדי ליצור הפרדה מוחלטת, דתית ומדינית, בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה.

עמדת המחבר המקראי על מעשי ירבעם

פס' 30 – "ויהי הדבר הזה לחטאת"– דעתו של המספר על הצבת העגלים.

פס' 31 – המספר מדגיש שהכוהנים שמונו הם מקצות העם – מהמעמד הנמוך.

פס' 33 – העורך מציין לגבי מועד החג כי ירבעם בדה אותו מלבו, שלא על דעת חוקי התורה.

פס' 33-32 – הביטוי "ויעל על המזבח" חוזר 3 פעמים– המחבר רואה את עלייתו של ירבעם, שלא היה כהן, חטא דתי חמור ומציין זאת כמה פעמים בפסוקים.

השימוש בפועל "עשה" לגבי ירבעם – גם כאן יש ביקורת – ירבעם מתואר כמי שעשה את הדברים על דעת עצמו ללא אישור מסמכות דתית.

ראה גם: שאלות חזרה על ספר מלכים לתרגול החומר הנלמד