ישעיהו פרק א' –סיכום

ישעיהו פרק א' –סיכום

ישעיהו פרק א' פסוק 1 – אקספוזיציה

ישעיהו פרק א' נפתח: "חזון ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על יהודה וירושלים, בימי עוזיהו יותם אחזיחזקיהו, מלכי יהודה"

פסוק זה הוא מעיין "כתובת" / "כותרת"

כותרת– משפט הפותח את הספר ונקרא גם "כתובת". הכותרת היא תוספת מאוחרת לנבואה עצמה ונכתבה על ידי עורך, אשר סידר וערך את נבואות ישעיהו לספר אחד. הכותרת מכילה רקע היסטורי של תקופת הנביא ופרטים אישיים עליו.

אמצעים אומנותיים שבהם משתמש הנביא

תקבולות:

תקבולת נרדפת– כאשר הצלע השניה חוזרת על תוכן הצלע הראשונה. המילים נרדפות.

תקבולת ניגודית– כאשר הצלע השניה מביעה רעיון מנוגד לרעיון המובע בצלע הראשונה.

תקבולת משלימה– כאשר הצלע השניה, מוסיפה רעיון משלים לצלע הראשונה. הצלע הראשונה לא יכולה לעמוד ללא הצלע השניה, היא זקוקה לצלע השניה כדי שתשלימה.

דימוי – ציור לשוני המשווה בין שני דברים מתחומים שונים, בדרך כלל בעזרת כ' הדמיון או בעזרת מילות דימוי (כמו, כפי וכו').

האנשה– יחוס תכונות אנוש למי שאינו בן אנוש.

מצלול– חזרה על צלילים זהים או דומים לשם הדגשה.

ישעיהו פרק א' פסוקים 2 – 9 – המשפט

 

התובע: האב = ה'

הקטגור: ישעיהו (עורך דין של התובע)

הנאשמים: הבנים = בני ישראל

העדים: השמים והארץ (עדים נצחיים)

האשמה: הבנים פעלו בניגוד לחוקיו של אביהם

הקטגור (ישעיהו) מביע את אכזבתו של האב מבניו שפשעו נגדו.

ישעיהו מציג את טענותיו בעזרת אמצעים אמנותיים רבים כדי לשכנע את חבר המושבעים.

פסוק 2:

"שמעושמייםוהאזיניארץ"

ישעיהו בחר בקפידה את העדים, הוא בחר עדים שיכלו להעיד שנים רבות לאחר המשפט – עדים ניצחיים.

אמצעים אומנותיים

האנשה– נתינת תכונות של בני אדם לדומם.

מצלול– ש' ו – מ'

דימוי – ישעיהו מדמה את הקשר בין ה' לבני ישראל לקשר בין אב לבן:

"בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי" – האשמות

קשר בין אב לבן הוא קשר הדוק, חזק, קשר של אהבה, וכאשר אחד הצדדים מנתק קשר זה או בוגד בצד השני – הכאב, האכזבה ואפילו הכעס גדולים מאוד.

האב (ה') מאשים את בניו בכפיות טובה, רעה תחת טובה, מאוכזב מבניו שלא החזירו לו על ההשקעה הרבה שהשקיע בהם.

אב המשקיע בבניו, מגדלם ומטפחם, מצפה שהם ילכו בדרך הישר ויוכיחו שההשקעה בהם היתה ראויה.

הבנים מצידם מחויבים לענות על ציפיות הוריהם ועל ההשקעה שהושקעה בהם ולהשיב טובה תחת טובה.

ישעיהו א', פסוק 3:

"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן"

ישעיהו טוען שאפילו השור והחמור הנחותים מבני האדם מכירים ויודעים את בעליהם טוב יותר מבני ישראל, שאינם יודעים את אלוהיהם (אביהם).

תקבולות:

"ידעשורקונהו / וחמור(ידע)אבוס בעליו = תקבולת נרדפת

"ישראללא ידע / עמילא התבונן = תקבולת נרדפת

ידעשור          קונהו    /      וחמור(ידע)אבוס בעליו

                                                                                                           תקבולת ניגודית

ישראללא ידע        /     עמי לא התבונן

התקבולות הן לשם הדגשת הרעיון של חוסר הנאמנות של העם.

ישעיהו א, פסוק 4:

ישעיהו לא מסתפק בדוגמה זו, אלא ממשיך ומפרט:

"הוי גויחוטא, עםכבד עוון, זרעמריעים, בניםמשחיתים"

כינויים לעם ישראלתארים

גוי                                                                       חוטא

עם                    הקשר הולך                               כבד עוון                   החטא נעשה

זרע                   ומתהדק                                    מריעים                    קשה יותר

בנים                                                                   משחיתים                (מהקל לכבד)

סיכום: ככל שהקשר בין ה' לבני ישראל הולך ומתהדק, כך הפשעים של בני ישראל נעשים חמורים יותר.

"עזבו את ה', נאצו (קיללו) את קדוש ישראל (ה'), נזורו אחור (התרחקוממנו)"

העם, במקום להשתדל לרצות את ה' (קדוש ישראל) וללכת בדרכיו, עזבו אותו, קיללו אותו (ניאצו) והתרחקו ממנו (נזורו).

ישעיהו א, פסוקים 5–6:

"על מה תוכו עוד תוסיפו סרה ?"

הסבר: ישעיהו לא מבין מדוע הם רוצים שיבואו עליהם עוד מכות ? מדוע אתם ממשיכים לעשות את הרע בעיני ה', לסור מהדרך הנכונה.

"כל ראש לחולי וכל לבב דוי. מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (מקום שלם) פצע וחבורה ומכה טריה, לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן"

שימוש בדימוי – מצבם של תושבי יהודה מדומה למצבו של אדם חולה. הנביא רואה את עמו כגוף אחד המכוסה פצעים וחבורות.

מקור המחלה: הראש והלב, שהם שני החלקים החשובים ביותר בגוף, הם המקור למחלה – הכוונה היא: הגוף המדיני חולה בפנימיותו, או שמחלות אלו באות כמשל על הצרות החמורות שה' כבר העניש בהן את העם.

משל– גוף חולה ופצוע.

נמשל– גורל עם ישראל כגורל אותו גוף חולה.

 

ישעיהו א, פסוקים 7–8: העונש

בפסוקים מתוארת התוצאה של התנהגות זו.

ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה (את היבול) ושממה כמהפכת זרים"

משל – עמים זרים יכבשו את הארץ, יהרסו אותה, ייהנו מפריה ואתם לא תוכלו לעשות דבר.

נמשל– מצבה של יהודה לאחר שכבשו אותה עמים זרים.

המהפכה עליה מדובר – יוצרת אנאלוגיה למהפכת סדום ועמורה ולחטאיהם של אותם אנשים – מדגיש את חומרת החטאים.

"ונותרה בת ציון (ירושלים) כסוכה בכרם (סוכת שומר הכרם), כמלונה במקשה (המקום בו לן שומר השדה), כעיר נצורה (במצב של מצור)."

גורלה של ירושלים לאחר המכות –

דימוי– ירושלים מדומה למקומות עראיים, זמניים (סוכה, מלונה). בדידות.

ישעיהו א, פסוק 9:

"לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו לעמורה דמינו".

ה' לא מחריב את כל הארץ, למרות שהוא מאוד כועס הוא משאיר משהו קטן.

השארית שתשאר  –  אם לא היו נשארים אנשים בירושלים, הסוף שלנו היה כשל סדום ועמורה – שלא נשאר מהם זכר.

אמצעי אמנותי: דימוי– הסוף של העם היה כסופם של אנשי סדום ועמורה.

כלומר –ה' מעניש, אך גם מרחם.

ישעיהו א, פסוקים 10 – 20

בפסוקים מתוארים מעשי העם הקשורים ביחסים שבין העם לה' ומעשי העם הקשורים ביחסים שבין אדם לחברו.

ישעיהו א, פס' 10:

"שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה"

סדום ועמורה– שתי ערים שה' הרס בגלל שתושביהן היו רשעים.

 

ישעיהו א, פס' 11:

"למה לי רוב זבחיכם ? יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פריםוכבשים ועתודים (קורבנות) לא חפצתי"

זבח– קורבן שחלקו נשרף על המזבח, חלקו ניתן לכהן וחלקו נאכל על ידי המקריב.

עולה– קורבן הנשרף כולו על המזבח.

חלב– שומן הבהמה הנשרף על המזבח.

ה' לא רוצה את קורבנות בני ישראל

 

ישעיהו א, פס' 12:

"כי תבואו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי ?"

הסבר: אתם באים לבית המקדש לא כי אתם רוצים לשמור את מצוות ה'

ה' לא רוצה שבני ישראל יבואו לבית המקדש

ישעיהו א, פס' 13:

"לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת קרוא מקרא, לאאוכל און (פשע) ועצרה (התכנסות)"

מנחה– קורבן מן הצומח.

קטורת– בשמים הנשרפים עם הקורבן.

הסבר:ה'לא רוצה יותר את המנחות והקטורת שלכם, לא תוסיפו לקרוא במקרא, ולהתאסף בבית המקדש.

ישעיהו א, פס' 14:

חודשכם ומועדכם (ימי התכנסות) שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא"

הסבר: אני עייף מלשאת את ימי ההתכנסות שלכם.

ה' לא רוצה את החגיגות של בני ישראל

ישעיהו א, פס' 15:

"ובפרשכם כפיכם (בזמן תפילה) אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו".

הסבר: כשהם יתפללו ה' יעלים את עיניו מהם ולא ישמע את תפילותיהם כי ידיהם מלאות דם אדם שהם שפכו.

 

ישעיהו א, פס' 16–17: הפתרון

"רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חידלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ (לחזק איש ששדדו אותו), שפטו יתום, ריבו אלמנה (להיות בעד החלשים)"

אלה הם דרישות מוסריות: בהתחלה העם נדרש "להתנקות" ממעשיו הרעים, אחר כך העם נדרש לשנות את התנהגותו.

ישעיהו א, פס' 18:

" אם יהיו חטאיכםכשנים (חמורים)   /   כשלגילבינו

                                                                                              תקבולת נרדפת

אם (חטאיכם) יאדימו כתולע   /   כצמריהיו

הסבר: אפילו אם חטאכם יהיו חמורים ודומים לצבע האדום (סמל לדם), הם יעשו לבנים כשלג ואתם תהיו נקיים.

איזה אמצעי אמנותי נוסף ניתן למצוא כאן ?

דימוי– החטאים מדומים ל: צבע אדום, צבע השני

                                                לשלג, לצמר

ישעיהו א, פס' 19-20: הבחירה

"אם תאבו ושמעתםטוב הארץתאכלו

                                                                                      תקבולת ניגודית

אם תמאנו ומריתםחרבתאכלו"

יש כאן תנאי כפול (אם): הקשבה לקול ה' ולדברי הנביא תגרור טובה ושפע.

חוסר הקשבה תגרור צרות וחולי (חרב).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסוקים 21 – 28 – ירושלים בעבר, בהווה ובעתיד

הפסוקים מתארים את ירושלים בעבר, בהווה ובעתיד. בתיאורים יש אמצעים אמנותיים המגדישים את מצבה של העיר.

טבלה על הלוח:

עבר

הווה

עתיד

קריה נאמנה

זונה (סטייה מדרכי ה')

ואצרוף כבור סגיך (נקיון מהדברים הרעים)

צדק ילין בה

מרצחים (רוצחים)

ואסירה כל בדליך (נקיון מהדברים הרעים)

כספך היה לסיגים (מתכת זולה)

ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כתחילה

סבאך (יינך) מהול במים

עיר צדק

שריך סוררים (חוטאים) וחברי גנבים

קריה נאמנה

כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים

יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם

"כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים שריך סוררים וחברי גנבים…"

מצלול : ס' ו – ש'

דימוי: עם ישראל מדומה למתכת אצילה ("כספך") שהחטאים גורמים לה להיות מלוכלכת, לא טהורה, גם השימוש בדימוי היין ("סבאך") מדגיש את אותו רעיון – היין הטוב (עם ישראל), בגלל החטאים הפך להיות

מהול – לא נקי (חוטא).

פס' 31-24

הדרך שבה האל יגרום לעם להבין את חומרת מעשיו ולתקן את דרכיו היא הדרך הקשה: כמו הצורף המבדיל בין המתכות הטהורות לפסולת בעזרת חום – כך ה' בעזרת העונש והחורבן יגרום להשבת העם לדרך הישר.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות