מוטיבים בסיפור "פרנהיים" של ש"י עגנון – סיכום

בסיפור פרנהיים" כמו רבים מסיפוריו של ש"י עגנון, נעשה שימוש נרחב בסוגים שונים של מוטיבים. להלן נסקור מספר מהמוטיבים המופיעים בסיפור "פרנהיים":

העיניים כמוטיב: עיניים הן מוטיב שבו עושה ש"י עגנון שימוש במספר סיפורים כמו למשל "האדונית והרוכל". פרנהיים אומר שבפעם הראשונה שהוא הציע לה נישואין, היא עצמה את עיניה, כמו שהוא עושה עכשיו. העיניים הם מוטיב ידוע בספרות. העיניים הם חלון לנפש. בהצעה הראשונה, בעצימת עיניה התעלמה אינגה מהמציאות והמשפחה והתמכרה לתחושותיה – היא התמסרה לפרנהיים. בהצעה השנייה, פרנהיים מתעלם מהמציאות (עוצם עיניים). אינגה משאירה את עיניה פקוחות. כל זמן שעיניו פקוחות, היא לא יכולה ללכת. אך כשעיניו נסגרות, היא קמה ויוצאת. כשעיניו פקוחות היא רואה את שבנפשו וקשה לה לעזוב. כשעיני שניהם פקוחות, הם מסתכלים אחד לנפש השני. כאשר פרנהיים סוג את העיניים (מהתרגשות), אין לו יותר שליטה עליה והיא יכולה ללכת. סיום – אפילוג – פרק זה הוא פרק מאוד טעון. – יש כאן שני רבדים של התנהלות – רובד עליון – ההתנהגות של אינגה (מה שמבינים בקריאה ראשונה), מאבק בין שני בני הזוג. אינגה רוצה שפרנהיים ילך ופרנהיים רוצה להישאר. הרובד העמוק – ברובד זה מתגלים רגשות סמויים ואנו נוכחים לדעת שמערכת הרגשות מאוד מורכבת. יש כאן בני זוג שלמרות שיש להם עבר משותף, הם עסוקים בבעיות ההווה ופרנהיים רוצה לחזור לעבר (הוא נשאר בעבר) ואינגה לא מעוניינת. יש ברובד הזה מערכת של מוטיבים: השיבה המאוחרת, העיניים שחושפות את האמת, מוטיב הנעליים (מלבד היות הנעליים סמל למעמדו הכלכלי הגרוע של פרנהיים, פרנהיים אומר שהוא הולך בנעליו הישנות שמאוד נוחות לו – אך בסוף הן מאוד לא נוחות לו – בהתחלה היה לו מאוד נוח עם העבר, אך כאשר הוא מתמודד עם המציאות העבר לא כל כך נוח כמו שהוא חשב. הוא מתאר את הנעליים כיוקדות – האש יוקדת – האהבה היא אש יוקדת – בדומה לאש, אהבה יכולה להאיר, אך גם לשרוף ולגרום לכוויה. מסתבר לפרנהיים שנעליו יוקדות ולא נעימות). – מוטיב הזמן: פרנהיים מדבר פעם אחת על הזמן בגרמנית ופעם בעברית. פעם אחת הוא אומר שהמאושרים אינם חשים בזמן, אבל אח"כ הוא אומר שגם האומללים אינם חשים בזמן. זמן הוא מימד גמיש, במישור הנפשי. כששמחים, זה נראה כאילו הזמן עובר מהר, אך כשאומללים לא שמים לב לזמן, כי "המצב הנורא" לא ייגמר ולא יהיה טוב. אך לבני האדם החיים הזמן הוא תמיד משמעותי מפני שאותה דקה שעברה – לא תחזור שנית לעולם, יום שבוזבז גם הוא לא יחזור. רק המתים פטורים מאימת הזמן. – בסוף היצירה פרנהיים אומר שאפילו האומללים למעלה מן הזמן – גם עבור בני המעמד הנמוך ביותר כל שנייה היא משמעותית. הוא אומר (למעשה) על עצמו שהוא מת.

פרנהיים חזר רק בשביל אינגה, אבל היא יוצאת וסוגרת את הדלת ופתאום כל הסיבות לחזרה לא קיימות. זהו מוטיב החי המת – אדם שחי פיזית אך מת נפשית. הסיבה לחיים, למאבק, לחזרה – לא קיימת יותר. מוטיב זה חוזר בכל סיפורי עגנון, שסיגל לעצמו לשון אמנותית – סמלים, מוטיבים, תפיסות עולם. עגנון מדגיש גם את ההחמצה – משהו שיכול להיות ולא מומש. ביצירה זו ההחמצה היא האהבה בין פרנהיים לאינגה. – מבנה מסגרתי: רבות מיצירותיו של עגנון מתחילות ונסגרות בצורה דומה. היצירה מתחילה בכך שהדלת נעולה ומסתיימת בסגירת הדלת. – בסוף היצירה פרנהיים "משקיף" על החדר – דבר המאפיין מתים, משקיפים מלמעלה. – הסיום הוא סיום סגור, בסוף היצירה הוא "מת" לגמרי. עמדת המספר המספר הוא מספר יודע-כל, הוא אובייקטיבי, אך הוא לא מספר הכל ויוצר פערים (לא ידוע מה עלה בגורל קרל נייס, האם פרנהיים באמת מעל וכו"). יש לנו כאן מספר אירוני – אנו מצפים שלאחר שפרנהיים מצליח לעבור את כל המעגלים סביב אינגה, הוא יגיע אליה ויחיה איתה באושר ועושר, אך הדבר בכלל לא כך! המספר אומר שבאגדות זה ככה, אבל בחיים זה לא. כך קורה גם עם מוטיב השיבה המאוחרת – בסיפור אודיסיאוס הוא מתקבל, אבל במציאות אין שיבה מאוחרת. המוסכמות החברתיות המוסכמות החברתיות מיוצגות ע"י משפחתה של אינגה – המשפחה הבורגנית בעלת התפיסות הברורות. פרנהיים אינו מתאים לה והמשפחה מתגייסת כדי להוקיע אותו. המשפחה מקבלת בברכה את קרל נייס. ניתן לראות זאת עפ"י העובדה שפרנהיים מקבל מיץ פטל ונייס מקבל ארוחת צהריים. יש כאן אמירה כללית על המשפחה הבורגנית. היצירה "פרנהיים" של ש"י עגנון היא בין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה ערכים אמורים להשתנות – אך דבר לא נשתנה. דווקא בתקופה שבה אמורים להתרחש שינויים והמעמדות אמורים להיעלם, שום דבר לא השתנה – השינוי הוא רק חיצוני (אינגה מקצרת את תספורתה). שטיינר גם אומר שהעולם השתנה – אבל שום דבר לא באמת השתנה עבורו. יש כאן ביקורת על החברה שבין מלחמות העולם.

חנה ארנדט על הזכות לזכויות

מהי הזכות הבסיסית ביותר שיש להעניק לכל אדם? הפילוסופית חנה ארנדט על הפרדוקס של זכויות האדם ועל הזכות לקבל זכויות.

עוד דברים מעניינים: