אנתרופולוגיה של הדת: קרצר וזיכרון גרמניה הנאצית

אנתרופולוגיה של הדת: קרצר וזיכרון גרמניה הנאצית

מתוך: אנתרופולוגיה של הדת

דיוויד קרצר הוא אחד ממשיכי דרכו של דורקהיים. במאמרו "the power of rites" הקנצלר של גרמניה מעוניין להפעיל את סמכותו של המעצמה של רונולד רייגן, שהופכת באותה תקופה למעצמה הגדולה, ולגזור קופון על זה שהוא מקיים יחסים חמים יותר עם רייגן מאשר הצרפתים ולקבל מרייגן איזושהי סוג של מחווה של אחווה בין העמים שהוא יוכל לפרש כסוג של מחילה על העבר הנאצי.
להתגבר על העבר
ביטוי המתאים לאווירה בגרמניה, שבתקופת שנות ה80, לפני המאבק היסטוריוני בגרמניה היה נסיון של חוקרים גרמנים להשוות את הנאציזם עם סטליניזם ועם עוולות אחרות ובכך להראות שצריך לפרש את השואה בהקשר של הפשיזם העולמי. יכול להיות שהשואה לא היתה גרועה ממה שסטלין עשה לאוקראינים למשל. ההדגשה על הייחודיות של השואה היא חלק ממאמץ אנטי גרמני. המילה ששלטה בגרמניה באותה תקופה היתה המילה הארוכה הבאה:
VERGANGENHEITSWBEWALTIGUNG- להתגבר על העבר. זו היתה אחת המילים שקול השתמש בהם ולאחר מכן ההסטוריונים.
SCHLOSSTRICH- קו תחתון. הגיעו לשנות ה80 ועברו את השואה ולכן אפשר לעשות קו סופי מתחת לעבר.
למה לפי קרץ- שהזמין את רייגן לבוא לקרוא בגרמניה לטקס של חללי וקורבנות מלחמת העולם השנייה שיערך בבית קברות לחיילים גרמנים. הסקנדל שנערך לאחר מכן התברר שבין החיילים הגרמנים, נמצאים גם 30 ומשהו קברים של אנשי SS, מה שגורם לזעקה בקרב הקבינט ובכל זאת רייגן לא מבטל את הביקור והולך באותו יום למחנות ריכוז בסביבה, כאשר רוב הנציגים היהודים וגם הנציג של הקהילה היהודית בגרמניה מסרבים להתלוות לרייגן באותו ביקור במחנה ריכוז, כי הם חשבו שאי אפשר לבקר פעם אנשי SS ופעם קורבנות שואה ולשים אותם באותה הרמה. זה המאורע והאתנוגרפיה במרכז החלק הזה של המאמר.

נגיד שהמטרה של קול היא לשנות את התודעה, מעכשיו תהיה גרמניה חדשה- התקופה הנאצית באה לידי סיום. למה היה צורך בטקס כדי לעשות את זה? למה לא להגיד את זה?

באמצעות סמל / טקס קל יותר להבין, אבל למה זה יותר טוב מלהגיד את זה במילים? הרי סמל ניתן להמון פרשנויות. יכול להיות שיש מעבר לכך סוג של פעילות גופנית/ רב חושית, שיוצרת סוג של התחייבות? האם אנו יותר מחויבים לדברים שאנו עושים דרך הגוף או דרך אמירה? מה המשמעות של הדברים? למה הטקס הוא מעשה? צריך להיות משהו בטקס שהוא מעבר לפעילות גופנית.

לגבי הדיסוננס הקוגניטיבי– קרצר נותן דוגמה שאנשים בגרמניה הנאצית שהיו מחויבים לתת לצד השני את הרמת היד "הייל היטלר", בסופו של דבר בגלל שהוכרחו בכך, ועשו את זה בפומבי בכל מקום ואם לא עשו אז היו חשודים. בסופו של דבר הגוף מוביל ובגלל שיש דיסוננס בין המחשבה לבין הגוף, בסופו של דבר החשיבה הולכת אחרי הגוף. הפעילות הגופנית- מעשים פומביים וטקסיים הם שמחוללים את השינוי. דיברנו בנוגע לטרנר על סוגי הטקסים- כמו טקסי מעבר, המחוללים שינויים במעמד. לא כל טקס מחולל שינוי במעמד. לפעמים טקסים מאוששים את המצב הקיים, אבל גורמים להתחייבות, בין אם היא חדשה כלפי הגוף ובין אם היא של אישוש (נדבר על אישוש ושינוי בהמשך). הטקס מחולל שינוי במעמד (טקסים דתיים), אך יש גם טקסים חילוניים שמאוששים את המצב הקיים.

לגבי העברת המסר, עד כמה הוא ברור?
התשובה מופיעה בע"מ 72 של המאמר: קרצר אומר במאמר שיש בטקסים אזרחיים מצב שבו הגוף הולך לפנים והמצב הפסיכולוגי שלנו הולך אחריו. לכן זו טעות לחשוב שאנשים פועלים בעיקר לפי אינטרסים שלהם וחשיבה רציונלית. לפעמים הטקסים חשובים לא בגלל שהם ברורים אלא בגלל שהם נהנים משלוש תכונות-

שלוש תכונות לטקס:

  1. CONDENSATION– ריכוז- לפעמים לסמל יש כוח לקחת את כל הדברים ולאחד אותם ע"י עשיית פוקוס על דבר אחד מסוים. למשל, הדגל זה אנחנו, העומדים מאחורי המחנה הלאומי. הוא מרכז את הדברים. מרכז לא רק משמעויות אלא גם יצרים וריגושים.
  2. MOLTIVOCALITY– רב קוליות/ משמעויות- הסמל יכול לעבוד בגלל שהמסר שלו אינו כה ברור כמו האמרה, למשל האמרה הפוליטית. רייגן יכול לפרש את זה כמחווה של השלמה עם בן ברית שילחם עימו בעתיד ושיתוף בצער והאבל על החיילים האמריקאים שנפלו בפלישה לנורמנדי. אם כל אחד יגיד את הדברים האלו זה יכול להביא לידי ויכוח נוקב ומשמעותי. בגלל שהטקס יכול לסבול רב קוליות הוא יכול לעשות מה שאמרה פוליטית איננה יכולה. ( AMBIGIOTY- – דומה לאמביוולנטיות שהיא תמיד ריגשית, אולם זו גם יכולה להיות קוגניטיבית) .
  3. POLARITYקיטוב– כאשר אנו עומדים יחד ומקיימים טקס, בגלל שיש ריכוז משמעויות וחושים, ככל שאנחנו פועלים יותר עם החושים לקראת משהו, אז לפעמים האפשרות שלנו לשמור באבחנות הולכת ומטשטשת. לכן מי שעושה טקס יחד יוצר מחנה של אנחנו והם ומעבדים את הדברים שנמצאים באמצע.

אליאס קנטי– ELIAS CANETTI- דיבר על סמלים לאומיים של ההמון- אומר שהסמל של ההמון הגרמני הוא הצבא, אבל הוא היער הצועד ולא רק צבא. באף מדינה מודרנית לא נשמרה אהבה ליער כמו בגרמניה.

הטקסיות היא דבר שמעצב.

הטקס נותן לאנשים הרגשה שהם שייכים למשהו שיותר גדול מהם, גורם לקיטוב בינם לבין אחרים. הטקס בגלל שהוא לא ברור יכול לעשות מה שמילים לא עושות.

ברגע שנוצר המצב הטקסי, אז ההבדלים והדקויות הולכים לאיבוד והקבוצה הופכת לאנחנו ומי שאיננו בתוך הקבוצה הופך להם.

הקשר בין קרצר לדורקהיים :

מאחד את הקבוצה סביב הסמל , כמו שמתאחדים סביב הטוטם.

ריבוי משמעויות- כל אחד יכול לפרש אחרת. מבחינת דורקהיים, לא יודעים מה המשמעויות שאנשים מייחסים לאותו טוטם, אלא שהם מייחסים לו כוח. זה הסמל שמאחד יותר מעבר לרעיון לפי דורקהיים.

(דורקהיים לא מדבר על שינויים וזה השונה ביניהם.)

הקיטוב לפי דורקהיים – מי שלא חוגג את הטוטם הוא האחר, הוא השבט השני (מול הם ואנחנו).

EFFERVESCENCE- דורקהיים דיבר על התסיסה הרוחנית, שגורמת לאנשים להרגיש שמה שעובר עליהם הוא אחר לגמרי, כוח אלוהי. זה קורה גם במאמר הזה, מדובר על הרגשה עילאית.

משהו חשוב שדומה,  אצל דורקהיים למה הטוטם דווקא הוא מוקד הקדושה? מה פתאום קנגרו? הוא מייצג את החברה. אם החברה היא זו שגורמת לקדושה, למה צריך את החיה שתאחד יחדיו את האנשים? כי החברה לא תקדש את עצמה, צריכה להיות השלכה של הרגשת החברה כלפי כוח חיצוני, כדי שנרגיש בעצמנו את חווית הקדושה. כשנאספים בתוך חברה בתור פרטים אז מה קדוש? ברגע שעושים פעולה שהכוח שנוצר מתוך החברה שכופה עצמו עלינו (עובדות חברתיות) ומשליכים את הכוח על חפץ חיצוני- על טוטם, אפשר אז להגיד שטוטם הוא זה שגרם לקדושה.

זה מה שהופך את התיאוריה של דורקהיים לחשובה, אצל דורקהיים הדגש לא על כוח עליון שאנו באים במגע איתו שנותן לנו מענה לבעיות החיים ולבעיות הפסיכולוגיות שלנו כמו אצל פרויד, אלא מה? אנו מקדשים את החברה כאשר אנו מקדשים את הטוטם. אם כך, זה עובד בדיוק אותו הדבר עבור הדגל. הדגל לא יכול לקחת את התפקיד של האל לפי פרויד. אצל דורקהיים העיקר הוא לעמוד ביחד ולעשות את הטקס. מה שמעורר את הקדושה זו החברה. לכן המודל הזה, קל להביא אותו כמו שהוא על הדת האזרחית ולדבר על הדגל, להשליך אותו על המאמר של קרצר ועל שלושת התכונות של הטקס.

ההבדלים בין קרצר לדורקהיים:

בהקשר לשאלת השינוי- במודל של קרצר לא חייבים לאושש את הנאמנויות קיימות אלא גם לגרום לשינויים בסטטוס. הצד של השינוי הוא יותר מתאים לון גנפ ואח"כ לטרנר. יש מקום לפתח את העניין הלאה ואת זה עשה דון הנדלמן. הנדלמן דיבר על טקסים אזרחיים (כתב מאמר על יום העצמאות).
הנדלמן הבחין בין שלושה סוגי טקסים:

  1. 1.          דגם- MODEL
  2. 2.          מראות- MIRROR
  3. 3.          מציגים מחדש-  RITES THAT RE-PRESENT

הנדלמן אומר, מעבר לטרנר ולדורקהיים,  שהמפתח למשמעות של הטקס נמצא בצורה שלו. אפשר לראות איך הטקס מאורגן ומתוך כך להבין מה הוא מנסה לעשות. ישנם טקסים שהם מאורגים עם הפכים בתוכם. המבנה של הטקס מיועד לחולל שינוי, לעשות משהו טרנריאני. נכנסים לבקתה למשל בצורה אחת ויוצאים בצורה שנייה, זה מעביר מסטטוס לסטאטוס, ממעמד למעמד. לעומת זאת יש טקסים שמאורגנים כמראות- לוקחים את המצב החברתי ועושים אותו בצורת טקס, כך שמי שמשתתף בטקס יכיר את עצמו ויגיד שנכון, כך פני הדברים, בדיוק כמו שמוצגים בטקס.

אצל טרנר מוכרחים להיות הפכים, הטקס לא יכול להיות משקף את החברה- צריך להיות אנטי מבנה כי רק אז יוכל לחולל את השינויים הדרושים באותו מצב.

אצל דורקהיים הטקס משקף את החברה- אנשים עומדים יחד ורואים עצמם בצורה אידיאלית. הוא לא מחולל את החברה ומשנה אותה מצד אחד לצד שני, האדם יוצא עם התרגשות מסויימת אבל לא משתנה. זה טקס מראה.

דורקהיים אומר שאפילו ההיררכיות והחלוקות החברתיות באות לידי ביטוי (בניגוד לטרנר).

הנדלמן אומר – מהם טקסים? יש טקסים שמאורגנים כדגםשינוי (טקסים טרנריאנים) ויש טקסי מראות- אישוש (טקסים דורקהיימים). אם רוצים ללמוד טקס צריך לראות איך הוא בנוי משום שהמבנה קובע את המשמעות. הנדלמן אומר שכמעט כל טקסי אזרחים ומדינה הם מראות. ג'קי טען שטקסי פולין הם דגמים.

הנדלמן דיבר על סוג שלישי של טקס- טקסים של הצגה מחדש, שמחוללים שינוי, אבל לא שינוי שהחברה ההגמונית בנתה כדי לחולל שינוי אלא טקסים חתרניים, למשל שריפת הדגל. קרצר לא מדבר על זה במאמר הזה ספציפית, אבל נגע בזה בכתבים אחרים שלו.

אפשר להגיד שגרמניה היא המשך המסורת הנאצית ובאמצעות קרצר אפשר להגיד שהיה משהו חתרני.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות