סיכום מאמר: "תורות של דת פרימיטיבית "/ אוונס-פריצ'רד

סיכום מאמר: "תורות של דת פרימיטיבית "/ אוונס-פריצ'רד

מתוך: אנתרופולוגיה של הדת

סיכומי מאמרים באנתרופולוגיה

על פי אדוארד אוונס פריצ'רד לדת,לפולחנים והאמונות הנראים פרימיטיביים ניתן לתת הסבר פרגמאטי (מעשי)-הם מסייעים לאוכלוסיות פשוטות להתמודד עם בעיות וקשיים. לפי הפרגמטיזם הדת היא בעלת ערך, אפילו אמיתית אם היא משרתת את המטרה של הענקת נוחת ותחושת ביטחון, אמון, הקלה ואישור מחדש- תוצאותיה מועילות לחיים.

קרבת ריד (Carveth Read)  עונה בספרו כי מאגיה ודת מערפלות את המחשבה האנושית מכיוון שמלבד ההקלה הפסיכולוגית שהן מעניקות, הן גם תמכו במנהיגים. ובכך בסדר החברתי, בשלטון ובמנהגים. המאגיה קדמה לדת, שתיהן בגדר אחיזת עיניים אך הברירה הטבעית העדיפה אותן.

הגוון שחוזר על עצמו ברוב התורות הסוציולוגיות הוא שהדת היא בעלת ערך משום שהיא מסייעת לאחדות ולהמשכיות חברתית.

מונטסקייה, אבי האנתרופולוגיה החברתית, אומר כי הדת אולי מוטעית אבל יש לה תפקידים חברתיים מועילים ביותר, והיא נמצאת מתאימה לסוג השלטון שהיא קשורה אליו. הדת קשורה לדרך החיים ומשום כך קשה להעבירה מארץ לארץ. לפיכך אין לבלבל בין האמיתות של הדת לבין תפקידיה, "תורות אמיתיות עלולות להמיט אסון כאשר אינן קשורות לעקרונות הבסיסיים של החברה ולחילופין, תורות שגויות עשויות לשאת פרות חיוביים כאשר הן קשורות לעקרונות אלה".

אריסטו, בפוליטיקה, אומר כי אנשים נותנים לאלים שלהם מלך, משום שלהם יש מלך משל עצמם- בני האדם יוצרים את האלים בדמותם , לא רק מבחינת צורה, אלא גם מבחינת דרך חיים.

דיוויד יום(Hume)   חוזר על רעיון תפיסת הקשר ההדוק שבין התפתחות פוליטית להתפתחות דתית.

הרברט ספנסר טוען כי מעמדו של זאוס ביחס לשאר האלים הוא בדיוק כמו היחס שבין מונרכיה אבסולוטית לאריסטוקרטיה שהיא עומדת בראשה.

מאקס מילר אומר כי הנותאיזם (מילה שהמציא בשביל לתאר דת שבה כל אל, בשעה שמתפללים אליו, משתתף בכל התכונות של הישות העליונה) עלה לפני התהוותן של האומות מתוך שבטים עצמאיים, והוא צורה שיתופית, ולא ממלכתית של הדת.

קינג גם מאשר כי כאשר מתפתחות שיטות פוליטיות, החלקים המרכיבים אותן מיוצגים על ידי אלים מפקחים. כאשר השבטים מתקבצים לאומות מופיעה התפיסה של ישות עליונה, אל אפוטרופוס  של הקבוצה השליטה בקבוצה המעורבת. לבסוף מופיע המונותיאיזם שהוא נצחי.

רוברטסון סמית מסביר כי בעוד שביוון ורומא נפלה המונרכיה לפני האריסטוקרטיה, באסיה היא נותרה איתנה – הפער בגורל הפוליטי משתקף בפער התפתחות הדתית. ג'ובנס(Jevons)  מסכים.

אנדרו לאנג ווילהלם שמידט טענו כי עמים מחוסרי שלטון מדיני, שאין להם מודל מדיני לישות עליונה, ציידים ולקטי מזון הם במידה רבה מונותיאיסטים (במובן המניח קיומו של אל אחד, לא במובן של עבודת אל אחד והתכחשות לאחרים).

סר הנרי מיין, עוסק בהשוואות תורות המשפט. הנרי מסביר את ההבדל בין התיאולוגיה המזרחית למערבית בכך שהמערבית התמזגה במערכת המשפט הרומית, בעוד שאף חברה דוברת יוונית לא יצרה פילוסופיה משפטית.

פיסטל דה קולאנז' (מורו של דורקהיים) הבחין בספרו, כי החברה היוונית העתיקה התרכזה במשפחה, לכן מה שעיצב אותה כבעלת מקור משותף ונתן לה יציבות היה פולחן האבות הקדמונים שבו ראש המשפחה שימש כוהן. המתים הם הישויות האלוהיות של המשפחה ולפי זה אפשר להבין את המנהגים של התקופה (חוקים וטקסים של נישואין וכו'). כאשר התפתחו ערי-מדינה, הן היו בעלות דוגמה מבנית כמו זו שעיצבה הדת באותם תנאים חברתיים מוקדמים יותר.

רוברטסון סמית שהוזכר כבר קודם הניח כי החברות השמיות של ערב הקדמונית היו מורכבות משבטים שמוצאם מצד האם, ולכל אחד היה יחס קדוש אל סוג אחד של חיות הטוטם שלהם. אנשי השבט נתפסו כבעלי אותו דם וכך גם טוטמים שלהם; ובעל אותו דם היה גם האל של השבט שנחשב לאב הפיזי של מוסד השבט. מבחינה סוציולוגית, האל היה השבט עצמו שעבר תהליך של אידיאליזציה והאלהה. השבט הביע את עצמו דרך שחיטת היצור הטוטמי ואכילת בשרו החי בסעודה קדושה- קומיניון (האל ומעריציו מתאחדים דרך אכילה משותפת של הקורבן הקדוש).

משום שהאל השבט והטוטם כולם בעלי אותו דם, כל אחד משלב בחייו הפרטיים גרעין של חיים קדושים.

בעיה בתיאוריה– אכילת הטוטם הייתה יכולה להיות הצורה המוקדמת ביותר של הקורבן ומקורה של הדת, אך אין לכך כל עדות. כנראה סמית ניחש את ההיסטוריה השמית, ישנו רק מקרה אחד של אכילה טקסית של הטוטם וגם הוא מוטל בספק. מעבר לכך, ישנן חברות פרימיטיביות רבות שאין להן בכלל קורבנות דם או קומיוניון. בעיה זו הטעתה את רוברטסון, דורקהיים ואת פרויד.

על פי אוונס פריצ'רד זוהי תיאוריה אבולוציונית ולא היסטורית, היא מציבה את הקונקרטי מול הרוחני בתחילת ההתפתחות, וייחוס חשיבות מופרזת לאופי החברתי, המנוגד לאישי של הדת הקדומה. האנתרופולוגים הוויקטוריאנים הניחו כי המנהגים והמחשבות הפרימיטיביים ביותר הם אנטיתזה לאלו שלהם, שבהקשר זה הם סוג של רוחניות אינדיבידואליסטית.

כדי להבין כיצד רוברטסון (ובמידה רבה גם דורקהיים) התייחס לדת שמית יש להבין שהוא סבר כי לדתות קדומות לא היו אמונות מנוסחות במילים ומורכבות רק ממוסדות ומהתעסקות דתית, זה נכון שהפולחנים קשורים אל המיתוסים אך המיתוסים אינם מסבירים את הפולחנים, להיפך, הפולחנים מסבירים את הפולחנים. אם כך ננסה להבין את הדת הפרימיטיבית מתוך הטקס, ומשום שבדת העתיקה זה הקורבן עלינו לחפש את מקורו.

פיסטל דה קולאז' ורוברטסון סמית הציעו תיאוריה סטרוקטורלית בדבר מקור הדת- הדת התפתחה מתוך עצם טבעה של החברה הפרימיטיבית. על כך מוסיף דורקהיים את האופן שבו נולדה הדת.

עבור דורקהיים הדת הינה עובדה חברתית, כלומר, עובדה אובייקטיבית. הוא אינו קיבל הסברים פסיכולוגים אינדיבידואליסטים, מכיוון שאם מדובר רק בהזיה כיצד זו תופעה כה אוניברסאלית? כיצד דמיון יכול ליצור חוק, מדע ומוסר? מכל מקום, האנימיזם מצוי גם בחברות מתקדמות כמו סין. באשר לנטוריזם (אסכולת מיתוס הטבע) שאל האם ההסבר של הדת כמחלה של הלשון,כפעולה של השפה על המחשבה מספק יותר מתפיסתה כמסקנה מוטעית מחלומות ומטרנסים? עובדה כי חברות פרימיטיביות מגלות עניין מועט במה שאנו תופסים כתופעות מרשימות של הטבע (שמש,ים וכדומה) את זה הן לוקחות כמובן מאליו. בדת הפרימיטיבית ביותר, הטוטמיזם, היצורים הלובשים אופי אלוהי אינם מרשימים, אלא יצורים קטנים וצנועים, חיות שכנראה לא התכונות הפנימיות שלהן היו ההשראה לרגש הדתי.

דורקהיים אינו מוחה על כך שאנשים חושבים, מרגישים ורוצים את הדת- לחברה עצמה אין רוח כדי להתנסות בדברים האלה- ומשום כל היא תופעה פסיכולוגית אינדיבידואלית, סובייקטיבית. עם זאת היא תופעה חברתית ואובייקטיבית, בלתי תלויה במחשבות הפרטיות. אובייקטיבית משלוש סיבות:

–            הדת עוברת מדור לדור. היא חיצונית לאדם, הוא רוכש אותה כשם שהוא רוכש שפה, משום שנולד אל

חברה מסוימת.

–            הדת בעלת אופי כללי. לכולם יש אותם המנהגים ואמונות , הקולקטיביות מעניקה אובייקטיביות.

–            הדת מחייבת. אפילו אם אין בה כפייה, אין לאדם אפשרות אלא לקבל עליו את מה שכולם מסכימים עליו, כשם שאינו בוחר שפה, הוא אינו בוחר דת. הוא יכול להיות ספקן אבל רק במונחים המקובלים של הסובבים אותו. (הדבר נכון לחברות סגורות, בחברות פתוחות האמונות מגוונות ויותר קשות לניתוח).

בכל שלב יש לתופעה אוטונומיה, לא ייתכנו חיים חברתיים תרבותיים בלא הפונקציות הפיזיות של רוחם של הפרטים, אך תהליכים חברתיים ניצבים מעבר לפונקציות אלה . גם אם אינם בלתי תלויים ברוח, יש להם קיום משל עצמם מחוץ לרוחם של הפרטים. לדוגמה השפה: היא מסורתית, כללית ומחייבת; יש לה היסטוריה, מבנה ותפקיד שהדובר אינו מודע אליהם; וגם אם הפריטים תרמו לה, היא בוודאי אינה פרי רוחו של אדם אחד. היא תופעה קבוצתית, אוטונומית ואובייקטיבית.

לפי דורקהיים הדת היא הדרך שבה החברה תופסת את עצמה כיותר מאוסף פרטים, ובאמצעותה היא שומרת את האחדות וההמשכיות שלה.מרגע שנוצרה מתוך תופעה קולקטיבית יש לדת מידה של אוטונומיה.

דורקהיים פותח ברעיונות מרכזיים שנלקחו מרוברטסון:

–            דת פרימיטיבית היא פולחן שבט- הפולחן הוא טוטמי, האל והשבט הם חלק מאותה מערכת כאשר קיומו של אחד מעיד על האחר. אל השבט הוא השבט עצמו שעבר תהליך של האלהה. אם כך אפשר להסביר את הדת מבלי להשתמש במרכיב מדת קודמת. דורקהיים הסכים כי הטוטם הוא מקור הדת.

–             דורקהיים אינו מסווג את הטוטם במאגיה כי הוא רואה את הדת כמשתייכת אל הקדוש. כל דבר מתמיין לחילוני או קדוש. הקדוש הוא מוגן ומבודד על ידי איסורים, הדברים החילוניים הם הדברים שהאיסורים חלים עליהם. אמונות דתיות הן דימויים המבטאים את אופיים של הדברים הדתיים, ופולחנים הם 'חוקי ההתנהגות הקובעים כיצד על האדם לנהוג בנוכחות חפצים קדושים'. (הגדרה זו מאפיינת הן את המאגיה והן את הדת).

–            הקריטריון המבחין בין המאגיה לדת הינו שהדת היא תמיד עניין קבוצתי, קולקטיבי, למאגיה יש רק קהל לקוחות.

ההגדרה הסופית של הדת– 'הדת היא מערכת מאוחדת של אמונות וטקסים הקשורים לדברים קדושים, דהיינו דברים מופרדים ואסורים- אמונות וטקסים המאחדים לקהילה מוסרית אחת את כל אלה הדבקים בהם'. לפי קריטריון זה הטוטאיזם הוא דת; הוא מוקף טאבואים ומשמש ביטוי קבוצתי.

האובייקט הנערץ בדת הטוטמית הוא אינו תוצר הדמיון, הוא בעל בסיס אובייקטיבי. הוא קיים אם כי הוא אינו מה שהמעריצים חושבים שהוא. זוהי החברה עצמה, או חלק ממנה שבני אדם מעריצים בתיאורים אידיאליים. זה טבעי כי לחברה יש את היכולת לעורר תחושות של דבר אלוהי ברוחם של בני אדם.יש לה שליטה עליהם והיא גם נותנת הרגשה של תלות תמידית, היא המושא להערצה מקודשת.

הדת היא מערכת רעיונות שבאמצעותה יחידים מציגים לפני עצמם את החברה שהם משתייכים אליה ואת היחסים שלהם עמה.

דורקהיים השתמש בכמה שבטים כמקרה בוחן כי חשב שזו צורת הדת הפשוטה ביותר שאנו מכירים. הוא גיבה את התהליך בטענה שמחקר השוואתי על עובדות חברתיות צריך להיות מבוסס על נתונים שנאספו מאותו סוג, ושניסוי אחד מבוקר היטב הוא מספיק בשביל לבסס חוק. פריצ'רד מביע ביקורת כי טענה זו היא כמעט כמו התעלמות ממקרים הסותרים את המכונה חוק. בחירת אזור המחקר של דורקהיים התגלתה כאומללה שכן על פי סטנדרטים מודרניים הספרות שלו על הילידים דלה ומבולבלת.

ה-Blackfellows האוסטרלים הם ציידים ומלקטי מזון הנודדים בחבורות קטנות. השבט מורכבת מכמה חבורות. כל אדם שייך לחבורה, לשבט אבל גם לתת שבט. תתי שבט רבים מפוזרים על פני היבשת. כחבר בתת שבט יש לו יחסים עם סוג מסוים של תופעות טבע, חיות וצמחים. הסוג הזה קדוש לתת השבט ואין הוא רשאי לאכול אותו או לפגוע בו. תופעות הטבע מסווגות לתתי שבטים עד שהטבע כולו משתייך לתת שבט. כך המבנה החברתי מספק את המודל את המודל לסווג. משום שהדברים המסווגים כתת שבט קשורים אל הטוטמים שלהם, גם הם נושאים אופי קדוש.הפולחנים מניחים זה את קיומו של זה , כולם מרכיבי שווי ערך של דת אחת- הדת השבטית.

דורקהיים מבחין בניגוד לאחרים כי היצורים הטוטמיים אינם נערצים ואינם נבחרו בשל הופעתם המרשימה, לא היצורים עצמם הם החשובים.הם אומנם קדושים אבל רק ממדרגה שנייה.  הם נבחרו משום שהיו מודלים מתאימים לייצוג. זהו אינו כוח פנימי, אלא, כוח המפוזר בקרב דמויות ואינו מוגבל לאחת מהן; אופיו הקדוש של האובייקט נוסף על תכונותיו הפנימיות ונכפה עליהן. הטוטם הוא 'הצורה החומרית שבחסותה הדמיון מצייר את היסוד הרוחני הזה' .יסוד זה מצוי הן באדם והן בטוטם שלו וכך ניתן להבין כיצד האנשים משבט העורב,

למשל, הם עורבים.

הטוטם הוא סמל וגם אל או עיקרון חיוני של החברה, שכן האל והחברה הם אותו הדבר. באמצעות הטוטם אנשי השבט מבטאים את זהותם המוסרית ואת תחושת התלות שלהם זה בזה ובחבורה בכלל.בשביל להעביר את תחושת הסולידאריות נדרש סמל, דגל.

אנשים בלתי מתוחכמים אינם מסוגלים לתפוס את עצמם כקבוצה חברתית אלא אם כן הם משתמשים בסמלים מוחשיים. תת השבט משפיע על חבריו, מעיר בהם את התפיסה של כוחות חיצוניים השולטים בהם ומרוממים אותם דרך ייצוג חיצוני. הקדוש הוא החברה עצמה המוצגת לפני חבריה באמצעות סמלים.

דורקהיים ניסה להסביר במונחי התיאוריה גם תפיסות דתיות של ילידים אוסטרלים שאינן טוטמיזם. רעיון הנפש אינו אלא העיקרון הטוטמי- הוא החברה המצויה בתהליך של הפרדה לפרטים. מה שהופך כל איש לבן אדם הוא החברה שהוא משתייך אליה, התרבות והסדר החברתי שלה. האישיות החברתית נפרדת מן האורגניזם האינדיבידואלי. האדם הוא חיה רציונאלית ומוסרית, אבל החלק הרציונאלי והמוסרי שלו הוא אותו הדבר שהחברה כפתה על החלק האורגני. 'גופו מציית לחוק הטבע ורוחו קשורה על ידי הציווי החברתי'. אנחנו עשויים משני חלקים נפרדים ומנוגדים , ממש כמו הקדוש והחילוני. ישות חומרית וישות רוחנית, הטבע שלנו הוא כפול.

דורקהיים סבור כי היצורים הרוחניים האוסטרלים היו פעם טוטמים; עתה הם מקבילים לקבוצות שבטיות. האל הגדול הוא סינתזה של כל הטוטמים כפי שהשבטים הם סינתזה של תתי השבטים. האל הבין שבטי משקף את היחסים החברתיים בין השבטים. אומנם הרוחות אינן קיימות במציאות, אך, מה שהן מסמלות בחיים החברתיים הוא אמיתי למדי.

החלק המעורפל ביותר והפחות משכנע בתיאוריה של דורקהיים, לפי פריצ'רד, הוא האספקט הטקסי של הטוטמיזם האוסטרלי. חברי תת השבט נפגשים לעיתים מסוימות בשביל להשתתף בצוותא בטקסים שנועדו להגביר מין מסוים שיש להם יחס קדוש אליו. כיוון שלהם אסור לאכול את אותו מין הם בעצם תורמים לתת השבט אחר, עליו לא חל האיסור ובכך תורמים כל תתי השבטים לאספקת מזון משותפת.כך מודיעים הילידים מהי מטרת הפולחן, אך דורקהיים טוען כי ישנו פירוש סוציולוגי למעשיהם- הטקסים אינם מכוונים באמת להגברת המין, אנו לומדים כי זוהי רציונליזציה מן העובדה שהטקסים ממשיכים להתקיים גם כאשר הטוטם הנקרא wollunqua הוא נחש שאינו קיים כלל או שהוא יחיד במינו ואינו מתרבה. בנוסף, ישנה העובדה כי אותו טקס בדיוק מתקיים גם בטקס הקבלה לשבט או באירועים אחרים. פולחנים אלו משמשים לא רק לעורר מחשבות ורגשות מסוימים, אלא גם לקשר את ההווה אל העבר, ואת הפרט אל הקבוצה.

החיים הקולקטיבים דוחפים את המחשבה הדתית לדרגת אינטנסיביות מסוימת, הם יוצרים מצב של תסיסה אשר  משנה את התנאים של הפעילות הנפשית. האדם אינו מכיר את עצמו, הוא משתנה ובכך משנה את סביבתו. מעבר לעולם האמיתי שחייו החילוניים חולפים בו הוא מציב עולם אחר, שבמובן אחד אינו קיים אלא במחשבתו, אך הוא מייחס לו משמעות רבה יותר מאשר לעולם הראשון. מנקודת מבט כפולה זהו אפוא עולם אידיאלי.

בשביל שהחברה תהיה מודעת לעצמה ותשמור על רגשותיה  באינטנסיביות עליה להתרכז בתקופות מסוימות ולהתרכז בעצמה. כך נוצרת התעלות של החיים הרוחניים הלובשים צורה קולקטיבית של תפיסות אידיאליות.

 התפקיד האמיתי של הפולחנים:

–            מקרבים את אנשי תת השבט זה לזה.

–            ההשתתפות הקולקטיבית מחדשת את רוח הסולידאריות.

הפולחנים יוצרים תסיסה שבמהלכה אובדת כל תחושה של אינדיבידואליות , הם חשים כקולקטיב בדתיות שלהם ובאמצעותה. כאשר הם נפרדים תחושת הקולקטיביות הולכת ופוחתת ונדרש לה חיזוק מחודש מעת לעת באמצעותה אספה נוספת וחזרה על הטקסים, אז הקבוצה תשוב ותאשר את קיומה.

זוהי התיאוריה של דורקהיים. פרויד ראה את האל כאב, דורקהיים ראה אותו כחברה. אם התיאוריה נכונה לגבי הילידים האוסטרלים אז היא נכונה לגבי כל הדתות, הרי הטוטמיזם כולל את מרכיבי כל הדתות.

דורקהיים הציג את הדת כמשהו חברתי ביסודו. רעיונות דתיים נוצרים באמצעות סינתזה של רוח הפרט ופעולה של הכלל, אך מרגע שנוצרו יש להם חיים משל עצמם. אף על פי כן, לו הייתה התיאוריה של דורקהיים אמיתית, איש לא היה מקבל עוד את האמונות הדתיות. אבל מדבריו הן נובעות מן הפעולות של החיים החברתיים עצמם והן חיוניות לקיומם- הוא נמצא בין הפטיש לסדן. דורקהיים נחלץ מהמצב בכך שאומר כי הדת, במובן הרוחני נידונה לכליה, וכי אספה חילונית יכולה ליצור רגשות ורעיונות בעלי אותו תפקיד.

התזה של דורקהיים בהירה , מבריקה ומלאת דמיון, אך זהו סיפור בעלמא. הטוטאיזם היה יכול להתפתח דרך העדריות. אפשר להודות כי חייב להיות קשר כלשהו בין הרעיונות הדתיים לבין הסדר החברתי. אפילו אפשר לקבל את הטענה שהם תוצר של חיים חברתיים, לא תיתכן דת בלי חברה. אך דורקהיים טוען מעבר, הוא טוען שהרוח והנפש ומושגים ודימויים דתיים אחרים הם השלכות של החברה, או של חלקים ממנה, ומקורם במצבים היוצרים תסיסה. ספקותיו של פריצ'רד:

פריצ'רד מעדיף לבסס טענותיו על ראיות אתנוגראפיות, שכנראה אינן תומכות בדיכוטומיה של דורקהיים בין הקדוש והחילוני. אין ספק שהקדוש והחילוני מצויים באותו רובד של התנסות,ולא שהם אינם מנותקים זה מזה, אלא שהם כרוכים זה בזה עד שקשה לפריד ביניהם. משום כך אי אפשר לסווג אותם,לא בנוגע לפרט ולא בנוגע לפעילויות חברתיות, בשתי מחלקות השוללות זו את זו, שכן האחת נותרת מאחור כאשר נכנסים אל האחרת.  פריצ'רד לא  מצא את הדיכוטומיה כמועילה במשהו.

הגדרותיו של דורקהיים לא מאפשרות גמישות של מצבים. ייתכן כי הקדוש יחשב ככזה רק באירועים מסוימים. למשל, מזבחות האזנדה- בעת הקרבת קורבנות היו קדושים ,אך כשלא היו בשימוש, בני האזנדה היו משעינים עליהם את חניתותיהם. ציון תחומו של 'הקדוש' באמצעות איסורים אינו בעל תוקף אוניברסאלי.

העדויות האוסטרליות- אחת מנקודות התורפה של דורקהיים היא שבקרב הילידים האוסטרלים החבורה, ואחר כך השבט הם הקבוצות המאוגדות ולא תת השבט המפוזרים כל כך. אם תפקיד הדת הוא שמירה על סולידאריות, ולכך נדרשת אחדות אז השבטים, ולא תת השבטים הם שמשתתפים בפולחן ויוצרים תסיסה. דורקהיים ניסה לפתור בעיה זו בטענה שמפני שאין להם מנהיג או שטח משותף, יש צורך בהתכנסות עונתית. אך מהי התכלית של סולידריות בין איגודים חברתיים שאין להם כל פעילות משותפת חוץ מהטקסים עצמם?

דורקהיים בחר להוכיח את טענתו לפי הטוטמיזם האוסטרלי, אך דווקא הוא משתייך לסוג יוצא הדופן של הטוטמיזם, לכן מסקנותיו אינן יכולות להיות תקפות לגבי טוטמיזם בכלל. הוא אפילו לא התייחס לשוני הטוטמי בתוך אוסטרליה. דורקהיים ניסה לתרץ זאת בטענה שטוטמיזם אחר הוא מוסד מפותח יותר או מוסד בתהליך של שקיעה. אי אפשר לקבל תירוץ זה משום שאין כל דרך לדעת את ההיסטוריה של הטוטמיזם. כיצד נסביר את הציידים והלקטים הפשוטים ביותר שלא היו להם טוטמים וכן היו להם אמונות וטקסים דתיים? דורקהיים הניח כי במקום שבו יש תת שבטים יש טוטמיזם ולהיפך.זו הנחה שהוכחה כשגויה, היא עומדת בניגוד לעדויות אתנוגראפיות לכן כל התיאוריה מוטלת בספק.

התיאוריה של דורקהיים מערערת את החוקים שהוא קבע כי הוא בעצם מציע הסבר פסיכולוגי לעובדות חברתיות. למרות כל ההסוואה הוא גוזר את הדת הטוטמית מסערת הרגשות של היחידים המתאחדים לקהל, כלומר, להיסטריה של ההמון. רגשות עזים- יהיו אשר יהיו, אם יש בכלל מצב רגשי מסוים שקשור בפולחן, אין בהם כדי לשמש הסבר סיבתי כתופעה חברתית. הטיעון הוא מעגלי- הפולחנים יוצרים תסיסה, שיוצרת אמונות , שבגללם מתבצעים הפולחנים. דורקהיים קבע עובדה חברתית מפסיכולוגיה של ההמון.

טרוטר ניסח זאת כך- הדת היא תוצר של אינסטינקט העדר. התלות הפנימית בעדר 'כופה על הפרט לחפש אחר קיום כלשהו גדול משלו, ישות כלשהי שבה ימצא פתרון לבעיותיו ושלווה לתשוקותיו".

רעיונות של דורקהיים אשר פותחו בידי עמיתיו:

מרסל מוס חקר את האסקימואים והדגים את התזה של דורקהיים כי הדת היא תוצר של התאספות חברתית, והיא משתמרת בשל התקבצות תקופתית. האסקימואים חיים באוהלים אך בחורף,בשל הקשיים, הם מתקבצים בקבוצות גדולות וגרים ביחד. במצב זה האנשים מעורבים במערכת רחבה יותר של יחסים חברתיים. הארגון והמבנה משתנים. עם שינוי הדפוס אנו מגלים מערכת חדשה של חוקים וערכי מוסר שאינה מתאימה בזמני פיזור.בעת ההתקבצות נעשים הטקסים השנתיים, הסבר זה כביכול מאושש את דורקהיים, אבל הוא אינו מדגים אלא שלשם ביצוע טקס דתי נדרשים פנאי ומספר מספיק של אנשים שישתתפו בו. גם אצל מוס מופיעה הבעיה של לקיחת מקרה אחד והפיכתו לחוק.

מוס הציע הסבר לקורבן בודות ואצל העברים- האלים הם דימויים של החברה הנתפסת באופן אידיאלי ודמיוני. כך הוויתורים  שבהקרבת קורבן מזינים כוחות חברתיים. ההקרבה היא אקט של התכחשות עצמית שבאמצעות היחיד מכיר בחברה, היא מעלה את הנוכחות של כוחות קולקטיביים. גם טענה זו נתפסת כחסרת ראיות על ידי פריצ'רד.

רוברט הרץ כתב שני מאמרים המובאים כדוגמה למתודה סוציולוגית: האחד, מקשר בין הדיכוטומיה של דורקהיים בין הדתי לחילוני ומושגים של יד ימין ויד שמאל. השני, מנסה להבין מדוע ישנם עמים המקיימים טקסי מוות כפולים.

ד"ר וראל טען כי האדם מגיב כלפי העולם באופן קולקטיבי. טוטמיזם הוא 'שלב או דרגה במחשבה הקולקטיבית שהרוח האנושים חייבת לעבור'. הדת כוללת לפיכך שני כוחות בלתי ניתנים להפרדה: הפולחן, הוא המנהג, שהוא הפעולה הקולקטיבית; ומיתוס או תיאולוגיה, הדימוי של הרגש הקולקטיבי, הוא המצפון הקולקטיבי. שניהם נכפים על האדם, קשורים ותלויים זה בזה.

פרנסיס קורנפורד סבר כי ליחיד אין כל חשיבות בקהילות פרימיטיביות ביותר, להוציא את חשיבותו כאורגניזם. חשובה רק הקבוצה. הנפש היא הנפש הקולקטיבית של הקבוצה, היא החברה עצמה ומצויה בתוך כל פרט, היא בת אל מוות גם אם הפרטים ימותו. בסופו של דבר, כל הדימויים הדתיים הם אשליה, מחשבת העדר.

אלו היו תיאוריות בעלות השפעה אך הן לכל היותר ניחושים ולכן מוטלות בספק.

רדקליף בראון ניסה להפוך את התיאוריה של דורקהיים ליותר מובנת, אך לדעתו של פריצ'רד הפך אותה לדברי הבל.  הוא הראה כי הטוטמיזם היה צורה אחת מסוימת של תופעה אוניברסאלית, לפיה כל אובייקט או מאורע שהוא בעל תוצאות משמעותיות לקיום החומרי והרוחני של החברה, נוטה להפוך למושא טקסית. פריצ'רד כותב כי זוהי הכללה מפוקפקת. רדקליף בראון אומר כי בכל מקום הדת היא ביטוי לתחושת תלות בכוח רוחני או מוסרי שמחוצה לנו- פריצ'רד מגיב כי אלו דברים נדושים הנשמעים מכל דוכן מטיפים.

בשביל להוכיח את דורקהיים יש להראות כי מושג האלוהים משתנה בהתאם לצורות השונות של החברה, משימה שדורקהיים לא לקח על עצמו. רדקליף בראון אמר שהדת צריכה להשתנות לפי הסוגים השונים של המבנה החברתי. אך גם את טענה זו סותרות העובדות, למשל,  כיצד נסביר כי האסלאם והנצרות אומצו בידי עמים בעלי מבנה חברתי שונה לחלוטין?

לסיכום, על פי אוונס פריצ'רד כל התיאוריות עשויות להיות נכונות ,אך עלולות גם להיות מוטעות. יש לשים לב לדמיון בין התיאוריות: הדת היא צורה של מבנה-על חברתי, היא 'ראי' או 'השתקפות' של יחסים חברתיים התלויים במבנה הכלכלי בסיסי של החברה.  הדת נוטה תמיד ללבוש את הצורה של המבנה הכלכלי פוליטי של החברה , אם כי ייתכן פער שלזמן ביניהם. תיאוריה כזאת עשויה להסביר לפעמים אופני הסתכלות שאימצה הדת, אך לא את מקורה, תפקידה ומשמועתה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות