מקס וובר על הדת

מקס וובר על הדת

מתוך: אנתרופולוגיה של הדת

מקס וובר איננו אנתרופולוג משום שלא ערך עבודת שדה ולא התמקד בחברה אחת מסויימת אך בכל זאת עבודתו "על הכריזמה ובניית המוסדות" היא רלוונטית ביותר לתחום האנתרופולוגיה של הדת.
השאלה של הפרשנות של מה אנשים אומרים כן מעניינת אותו, אבל אנו עוסקים בתקופה שחלק מהאנתרופולוגים תיארו את המבנים כמפתח לחברה.
חלק מממשיכי דרכו של דורקהיים (רדקליף בראון- על יחסי קינטור, מאמר שמדבר על מתחים במשפחה ועל הנסיון להפיגם דרך יחסי קינטור) הלכו לכיוון של אם הדת היא שיקוף של החברה שמקדשת את עצמה, ומשליכה את עצמה על הטוטם באסיפה לכן היא מבדילה בין קודש לחול.
הצעד הבא שנעשה היה להגיד שזה נכון, וכאשר החברה מקרינה עצמה על הטוטם אז אפשר לראות את דמות החברה בתוך האסיפה עצמה וההתנהגות התרבותית שלהם. ישנו מעגל והמעגל של הטוטם משקף את המעגל המשפחתי, אלו הגבולות של החברה.

המבנה החברתי מוקרן על המסך של התרבות. השאלה של המבנה החברתי וההסבר של כל מיני ביטויי תרבות באמצעות מבנה חברתי הוא היה הטון השליט באנתרופולוגיה בשנות ה-20 וה-30 ובמידה מסוימת עד שנות ה-60.
מדוע וובר לא אנתרופולוג?

וובר לא אנתרופולוג משום שקודם כל הצורה של ההשוואה שערך- מבוססת על דפוסים אידיאליים. למשל, הדפוסים האידיאליים הטיפוסיים במאמר שקראנו הוא נביא מופתי- פרדיגמאטי, נביא אתי, גורו, מורי פילוסופיה, הכהן, המגיקן, מיסטאגוג וסגפן. לגבי הטיפוסים האלו, שהם דפוסים אידיאליים, הוא בעצם שואל את השאלה מהם התנאים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שיהיו קשורים לצמיחת דפוס אחד ולא אחר. אבל השאלות של מה הם התנאים ומה הטיפוס לא ממוקמות בחברה אחת, אלא וובר אומר שיש דפוס מסויים של נבואה שיופיע במקומות רבים, אם כי לא בכול המקומות. דרך ארגון הדפוסים האידיאליים זה סוג של חשיבה שמחפשת טיפולוגיות רחבות, הוא מנוגד לאנתרופולוגיה, שהחלה בחיפוש לאחר מה קורה בתוך הכפר, השבט, היחידה הספציפית ואיך אפשר לדבר על החברה בצורה הוליסטית. היום אי אפשר להבין את הכפר בלי לראות מה קורה מחוץ לכפר בסביבה הקרובה לו. לכן אנו חייבים לשאול את עצמנו מה אנשים רואים ואיך מה שהם רואים משפיע עליהם. זוהי תופעה שאנתרופולוגיה התבגרה והפכה להיות מודעת אליה רק בתקופה יותר מאוחרת ולפעמים בתקופה יותר מאוחרת המורשת של חלק מהדברים שוובר עשה- עדיין עוזרת לנו.

יש עוד מעלות אצל וובר שגרמו לו להיות אם לא אנתרופולוג, מלווה של אנתרופולוגים לאורך עשרות שנים:
-פעילות חברתית- הדבר במוקד החשיבה של וובר- לא מבנה חברתי כמו אצל דורקהיים ועוד יותר אצל רדקליף בראון אלא השאלה של פעילות חברתית. מה גורם לאנשים להתנהג בצורה מסויימת בנסיבות מסויימות ואיך הפעילות שלהם – למשל הפעילות החברתית בתחום הדת- איזה סוג דברים היא משקפת? מתי נראה תופעה אחת ולא אחרת? איך אפשר לקטלג תופעות דתיות שונות ולהבין קשרים חברתיים והסטוריים בהם הן מופיעות. זו תרומה גדולה של וובר בתחום הדת.

-רעיונות דתיים: המשחק המאוד עדין ולפעמים מאוד מתוחכם בין רעיונות דתיים , דפוסי התנהגות דתיים ונסיבות חברתיות והסטוריות (כלכלה ופוליטיקה). כאשר בניגוד לדורקהיים, שמדבר על החברה, ולא נוגע ממה שמחוץ לחברה, הדברים אצל וובר יותר נזילים וחדירים ואז הדוגמה מתקשה להסביר את הכל.

– קונפליקטים- אצל וובר, אם מדובר ברעיונות דתיים ונסיבות חברתיות והסטוריות שונות אז אפשר גם לדבר על קונפליקטים בין אנשים (ראה: גישת הקונפליקט באנתרופולוגיה). יכול להיות שיש רעיון דתי שבא בהתנגשות עם רעיונות אחרים. יש דפוס מסויים והוא מונע ע"י רעיון כלשהו והוא נמצא בתוך חברה ספציפית ויש לוחמה ביניהם. בניגוד לתמונה של דורקהיים שיש דת אחת, טוטם אחד, אסיפה אחת, לפעמים יש לדת כוח להפוך את הסדרים החברתיים ולמרוד בהם, להיאבק בדפוסים אחרים שנמצאים באותה חברה.

– פרשנית- דרישתו של וובר להבנת התהליכים היא גישה פרשנית שאומרת שיש את המציאות, יש תופעות מסויימות בה, יש מבנה ורעיונות. איך אני מפרש את הדברים שקורים בהסטוריה ובחברה האפשרית. יש פרדיגמה אחת. המאבק בין רעיונות זה נמצא אצל וובר וזה מה שהופך בפוטנציה את החשיבה שלו לנכס שמסביר שינוי חברתי ותהליכים שכל הזמן בהשתנות ובקונפליקט, מה שהדגם הפונקציונאלי של דורקהיים מתקשה.

עד עכשיו דיברנו ברמת העל ועכשיו ניכנס לפרטים.

המושג שעומד במרכז הספר ובמרכז החלק שקראנו הוא המושג המרכזי של וובר "כריזמה".

מה זה כריזמה?

אדם משכמו ומעלה- הכוח שיש לו נחשב למתנת האל.

מי הם סוגי האנשים שיש להם כריזמה לפי וובר?

הכריזמה נובעת מתכונה ייחודית, אישיות ייחודית שגורמת להשפעה על אנשים.

וובר מבחין בין מס' סוגי כריזמות:

1. נביא: אנשים משתכנעים מכושר הדיבור של המנהיג ומוכנים ללכת אחריו, לקבל את סמכותו.

2. כהן: אפשרות אחרת של כריזמה זו כריזמה שנרכשת מכוח התפקיד (כהן, מלך), דרך מעשי ניסים, מופת. החשיבה היא שזה מגיע לא בגלל שמינו אותו אלא התפקיד מאציל אותו. הגורו/ הנביא האתי (המטיף). כריזמה מתוקף הדיבור, הדברים שהוא אומר וכושר הדיבור.
מתי תתבצע החלפה? ההחלפה תתבצע או ע"י שושלת דם או ע"י קריאת תיגר על המוסד שמישהו אחר הוא לגיטימי להנהגה ואז מתבצעת מהפכה או שכל מערכת הלגיטימציה לא נכונה וצריך להתנהל אחרת- כאשר יש חוסר אמון במוסד כולו.
השוואה בין הנביא לכוהן: הכוהן, בגלל שהוא מייצג מוסד אז הערעור של הכריזמה שלו ושל הכוהן גורם לערעור המוסד כולו, מה שפחות נכון לגבי הנביא, שכוחו קשור אליו עצמו, למילה שלו ולכוח המופתי שלו שאף אחד לא נתן לו חוץ מהאלים וזה מקור סמכותו.

לפי וובר הכריזמה עוברת תהליך של השגרה. מיסוד- השגרה:

וובר אומר שמיסוד מאפשר לאנשים לבוא במגע תמידי עם הכריזמה, מגע מבוקר יותר עם מקור הסמכות. לא צריך לחכות לפרוץ הנבואה של אותו נביא.
מה ההבדל בין כריזמה למסורת? המסורת היא סוג של השגרת הכריזמה, כאשר היא נמצאת במוסד מסויים. לנביא יש יותר אפשרות לשבור מסורות וליצור חדשות כי הוא אומר "כה אמר ה'". למשל, המורמונים של היום, הם מאוד ממוסדים. ראש הכנסייה המורמונית נקרא נביא והוא יכול להפוך אם הוא רוצה את כל הסדרים שהיו עד עכשיו. הם היו צריכים לעשות עבודה מיסיונרית בכל מקום אבל הם רוצים להקים מרכז בירושלים ולא יאפשרו זאת בי-ם אם הם מסיונרים ואז בתור סמכות הוא אומר לא להגיד שהם מורמונים כי הוא הנביא ויש לו את הכוח להפוך את הסדרים.

אם נחליף את המילה מסורת במיסוד אז השגרה- דבר שמאפשר את הכריזמה זה המיסוד. ברגע שאתה יורד מהתפקיד אין לך כוח. לנביא קשה להחליף קריירה. אם הוא מפסיק לדבר ולהוכיח כנראה יש משבר שקורה- הכוח האלוהי סר ממנו. אצל הכוהן לא חשוב מי זה ספציפית.

ההשגרה במנהיגות הדתית מונעת קונפליקטים וגורמת לאנשים במגע הבטוח עם מקור הסמכות והאל.

וובר אמר מתי יעלה הדפוס של הנביא המופתי או הנביא האתי והוא השתמש בהסטוריה, דבר שאנתרופולוגים חזרו אליו החל משנות ה-70 (אבל אצל דורקהיים, רדקליף בראון ואוונס פריצ'ירדס אין התייחסות להיסטוריה). לכן וובר מכניס מימד היסטורי מאוד חזק שבהמשך אנתרופולוגים חזרו אליו. וובר בוחן תהליכים הסטורים ובודק איך הם קשורים למצבים חברתיים ודפוסים דתיים שונים.

לדוגמה, למה הנביא האתי דווקא עלה בישראל בעת העתיקה עפ"י וובר?

וובר עובד עם דפוסים אידיאלים (ideal type) ואומר שהתנאים שהצמיחו את הנביא האתי הם:

  1. בישראל מדובר באל מונותיאיסטי ואל טרנסצנדנטי- מחוץ לאדם עצמו ובמידה מסוימת מחוץ לעולם ("ויאמר אלוהים יהיי אור" וכך נהיה אור). הטקסט של המקרא בעולם העתיק היה סקנדל- התריס נגד האלים הבבליים. האל יכול להיות פועל בעולם וכוחות הטבע הם אינם חישוקים הפועלים על האל. זה הסבר ברמה של רעיונות דתיים שעוברים מדור לדור ועל בסיס זה הנבואה יכולה לצמוח.
    באיזה תנאים פוליטיים וכלכליים תצמח הנבואה האתית?
  2. ישנם רעיונות דתיים שעוברים מדור לדור ועל בסיסם יכולה לצמוח הנבואה. כל זמן שאנשים עסקו בחקלאות הדת היתה של איכרים, מאגיה. מה קורה כשמתפתח המסחר? כל זמן שאנשים יהיו חקלאים בתנאים מסויימים חברתיים וכלכליים עדיין תהיה המאגיה והכישוף. כאשר מתפתח המסחר וישנו מאבק בין כוחות יש צורך בהגנה גדולה יותר, צריך תשתית רעיונית- מונותיאיזם ואל טרנצדנטי וצריך מצב של קונפליקטים עם כוחות צבאיים, מסחר, עיור ושם צומחת הנבואה האתית.
    יישום יותר מאוחר של השאלה הזו: בשנת 59' פרסם סוציולוג בשם פסטינגר ספר שנקרא "כשהנבואה נכשלת". פסטינגר (הידוע בשל התיאוריה שלו על דיסוננס קוגניטיבי) הלך ובדק קבוצות שהאמינו בחייזרים שיבואו בתאריך מסוים לאדמה וייקחו עימם חלק קטן של ניצולים לפלנטה אחרת וכל שאר העולם יתפוצץ בשואה גרעינית. מדובר בתקופה של שיא החרדות מהמלחמה הקרה. אמרו שאז יבואו יצורים מהחלל החיצון ותהיה קטסטרופה מסויימת. זה גרם לפאניקה עצומה בקרב אנשים שחשבו שזה אמיתי. הוא בדק קבוצה של אנשים שהאמינו בכך, שהקימו כת מסויימת, וניתקו מגע עם חלק מהסביבה שלהם ומקרובי משפחתם. ביום הגדול שהגיע לא קרה כלום. ואז מה עושים? הפעולה העיקרית שעשו היתה פעולה מיסיונרית- אספו עוד מאמינים כי אם עוד מאמינים יבואו כנראה שהם צודקים. בפרשנות מקרה זה פסטינגר פיתח אותו והלך לשאלות מהגישה הוובריאנית לדת ושאל את עצמו מהן הנסיבות הכלכליות והחברתיות שהביאו את האנשים דווקא בתקופה הזו להתמקד באמונה בסוף העולם ובחייזרים ואיך אפשר לשנות את התצורה החברתית ע"י כריזמה שבאה לנביא שיש לו התגלויות כראש הקבוצה, מה מחזיק אותו במקום הסמכות ובאיזו מידה המלחמה הקרה והמצב הכלכלי של אנשים חושף אותם לקבל דפוס מסויים של דתיות. בהתאם, לאחר מכן אנשים ישאלו את השאלות הללו ואיך זה יכול להשתנות לאורך ההסטוריה.

האתיקה הפרוטסנטנית
בחיבורו המפורסם "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" וובר מדבר על סוגים מסויימים של מיסטיקה, של סגפנות. מיסטיקה שנמצאת בעולם, האקסטאזה שנמצאת בעולם.

הדת המתקדמת ביותר- הדת שמבוססת על אקסטזיות בסופו של דבר יש בעיה כי יכול להיות שהנביא לא יענה בעת צרה. יש דתות שמבוססות על ריטואל או על אקסטאזה- בעזרת סמים, אלכוהול. החוויה הדתית אינטנסיבית. וובר אומר שנכון זה קיים בתנאים מסויימים אבל זה בעייתי כי דת שמתבססת ע"י החוויה האינטנסיבית האקסטזה, ברגע שיוצאים ממנה מחכים לטריפ הבא ולא קורה כלום. זה לא דבר שיכול לחולל טרנספורמציה בעולם. איזו דת מחוללת את הטרנספורמציה הכי ארוכה ולאורך זמן? דת שמבוססת על פרקטיקה של אסקזיס- מניעת תענוגות, אתה צם או מסתפק במועט מצד אחד והיא גם ממוסדת בצורה שנייה כי המיסוד הוא סוד היציבות וכך אם אדם דוחה את התענוגות ומחפש את התקשורת האלוהית עם המיסוד (בעזרת הכנסייה לאורך ימים למשל) אז הדת תמצה את רוב כוחה כדי לחולל טרנספורמציה בעולם. איפה זה קורה? בפרוטסטנטיות. כאשר היא קיימת בתור רעיון- יש מיסוד גבוה של הכנסיה, עם רצון לישועה, דחיית סיפוקים ללא חיפוש אקסטזה, זה אחד הדברים שנותן לנו את הקרקע הרעיונית לצמיחת הקפיטליזם. בנאדם חוסך ולא יבזבז את הכל כי הוא מסתפק במועט, הוא יעבוד כי אלוהים נתן לו משימה להצליח בעבודה המעשית שהוא עושה, ושני התנאים הללו הם עוזרים לפיתוח הקפיטליזם. לא התמורה או השכר חשוב אלא הסימן שאתה שייך לנבחרים.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות